קמת למחרת הלילה, רונית הרגישה ריקנות ליד הצידה. מבולבלת היא שלפה את ידה, בקווה לגעת בחום המוכר של בעלה, אבי.
אבל השינה לא חזרה, והאדם שצפוי היה לשוב למיטה לא היה מתכנן לעשות זאת אפילו אחרי רבע שעה. הלב של רונית פעם בדאגה, והיא ישבה מביטה בחושך של החדר. מה אם משהו קרה? אולי הוא הרגיש רע?
היא ניסתה להרגיע את עצמה, משערת שאולי אבי קם משינה קלה והחל לעסוק בענייני עבודה. עם זאת, המתח לא נעלם.
בלי להטריד עוד יותר, רונית קמה בעדינות מהמיטה, פתה במבצע חיבור השערה של חדר השינה וזרתה ברגליים קצותיה למטבח. ברגע שהגיעה כמה צעדים, היא קפאה במקום.
שמעו קולה של גבר מדבר בטלפון. הרמקול היה פתוח בעוצמה מספיקה שהיא יכלה להבחין במילים של המשיחהספציפית של המשיחה.
כן, אהובה, כבר הזמנתי כרטיסים לישראל, נשמע קולו של אבי, מלא תחזית של הרפתקה. נבלה זמן בלתי נשכח יחד. אף אחד לא יגלה.
רונית חשה כאילו האדמה מתרסקת מתחת לרגליה. העולם שלה הרוס ברגע אחד. כל מילה, כל משפט פגעו בה כמו להבות חודרות.
כמה שנות נישואין, אינספור תוכניות, שמחות ועצבות שחוו יחד כתף לכתף. איך הוא יכול לעשות את זה?
רונית חזרה לחדר. שוכבת בחושך, היא הרגישה דמעות זולגות על לחייה. הלב שלה מתפוצץ מצער, והקול הפנימי שלה מתפרץ בתערובת של כעס, פגיעה ואכזבה מריר.
בסופו של דבר, אחרי שנשבה החלטיות, קמה, הלכה לארון והחלה לקפל את חפציו של אבי למזוודה.
כאשר אבי נכנס לחדר, הוא ראה אותה עם מזוודה ושאל בתדהמה:
מה קורה?
רונית הרימה את מבטה, מלאת תסכול ונחישות.
ארזתי לך את המזוודה, אמרה בקול שלווה. כדי שתיקח אותה איתך לישראל.
על מה אתה מדבר? חייך אבי באינוחות.
אל תתיימר, אבי. שמתי לב לשיחתך במטבח.
אבי נבהל, וידיו רעדו. הוא רצה משהו לומר, אבל רונית קטעה אותו.
תשלים את השאר בעצמך. עכשיו קח את המזוודה, סע למלון או לכל מקום שתרצה. אחרי “חופשתך”, שלא אשוב לראות אותך כאן.
הלילה ההוא, חייה של רונית השתנו לחלוטין.
אחרי שהאבי יצא, היא שכבה שוב במיטה, יודע שהיא לא תסגור את העיניים יותר. מחשבה אחת נקרתה עליה: מעתה הכל יהיה שונה. לא יהיו יותר שרירות, ולא כאב של בגידה. היא סוף סוף חשה חופשייה.
ומה אתם חושבים? האם רונית פעלה נכון? אולי היה כדאי לשתוק? שתפו אותנו בתגובות!
חברים, אם אתם אוהבים עוד סיפורים, כתבו לנו בתגובות ואל תשכחו ללחוץ על הלייק. זה נותן לנו מוטיבציה להמשיך לכתוב!
