פעם, בבוקר אחד מלא שמש בתל אביב, אשתי הודיעה לי שנולד לנו ילד רביעי. היא הסתכלה עליי במבט רציני והוסיפה:
“אין לנו מספיק שקלים לדירה חדשה. אם אי אפשר לקנות, נצטרך לקבל דירה מהמדינה. אתה הרי לא יודע לדאוג לזה, אז כל שנה אני יולדת עוד ילד אם לא מצליחים באיכות נצליח בכמות!”
נכנסתי לאוניברסיטה שבה עבדתי, נכנסתי בחשש לדלת שעליה היה כתוב “הנהלה”. בפנים היו המון אנשים. המנהל שלנו, יוסי בן-דוד וסגנו, אורי קרסנטי, ישבו בראש השולחן ודיברו.
“אנחנו חייבים לקדם את המוסד,” אמר יוסי בהתלהבות. “אנחנו צריכים לעבור את כל האוניברסיטאות בציונים הספורטיביים… והנה! התקווה שלנו!” אמר כשראה אותי. הרגשתי לא בנוח.
“אני לא התקווה,” מלמלתי. “באתי לדבר על דירה…”
“הבית החדש מוכן בשבוע הבא,” בישר לי אורי, “אתה ראשון בתור. תקפוץ מיד נכנסים לדירה!” “לאן לקפוץ?” שאלתי, מנסה לחייך.
“עם מצנח, מחר תחרות,” ענה אורי בחיוך רחב.
הפסקתי לחייך. “למה לקפוץ… מאיפה?”
“מהשמים אל האדמה,” ענה המנהל. “אתה לא רואה חדשות? היום כולם עוסקים בזה שחקנים מחליקים על הקרח, זמרות ששרות כשלולאות טרפז מעל הקהל עכשיו גם מדענים שוברים שיאים. הנה פרופ’ שטרן, אתמול התאגרף על הזירה,” הצביע על שטרן שישב על הספה עם אף נפוח ושלוש פלסטרים על פניו, “וד”ר גרוס השתתף בהאבקות עכשיו הוא שוכב טיפול נמרץ עכשיו התור שלך. חילקנו את ענפי הספורט הנשארים קיבלת מצנח.”
המילה “קיבלת” כמעט הפילה אותי.
“מתי הקפיצה?” שאלתי בקושי.
“מחר. ביום הציפורים,” בישר אורי.
חיפשתי ממי לבקש עזרה, פניתי ליוסי. “למה ציפורים צריכות שאפול?”
יוסי הניח יד על כתפי. “את הדירה תקבל בתור ‘רב-משפחתי’, אבל יש דירות עם מרפסת ויש בלי יש נוף לים ויש למפעל מלט נחשוב מי שמשתתף בעשייה ציבורית יקבל עדיפות בבחירה.”
השיחה נקטעה. לבלוע כדור ולידול ושאלתי:
“אם לא אגיע לקרקע… או אפספס… המשפחה שלי תקבל דירה עם נוף לים?”
אורי חייך: “מה זאת אומרת? אלמנות ויתומים מקבלים תור מידי… אל תדאג כל כך! אתה עם חניך מנוסה!” הצביע על בחור חיוור במשקפיים בפינה.
“תכיר, זה דניאל, דוקטורנט. ממילא מפטרים אותו בסוף הסמסטר.”
מילדות פחדתי מגובה סחרחורת קלה הייתה מבקרת אותי גם כשעליתי על כיסא כדי להכניס בורג לקיר. “מטוס” זה בשבילי סחרחורת של ים. בערב, בבית, ניסיתי להתאמן קפצתי שוב ושוב מהספה לריצפה.
ובבוקר לקחו אותי ואת הדוקטורנט לנסיעה במיניבוס שחור וארוך, שנראה יותר מרכב לוויות מאשר מה שצריך להסיע אנשים חיים. יוסי בא אחרינו במכוניתו. אחריו, בקו ישר, באו שלושים מרצים, דוקטורים ופרופסורים ברגל.
בהגיענו, קיבל את פנינו אורי ותזמורת שהוא שכר, שניגנה מארש אחרון. אבל כיוון שהייתה זו תזמורת לוויות, השיר נשמע עצוב כל כך, עד שגם הטייס היה צריך לנגב דמעה. שלושה מהנגנים הצטרפו אלינו למטוס כדי לנגן משהו שמח בזמן הנפילה.
המדריך, איש טוב לב ונעים, הביט בנו במבט מלא חמלה. כשהסתכל על הבטן הבולטת שלי פקד שייתנו לי מצנח נוסף העלו עליי עוד תרמיל. נקראתי דו-גיבנת, וליד הדוקטורנט שהיה בגיבנת אחת נראיתי כגמל בעל שתיים.
במטוס חזר המדריך על כל הדרכים בהן המצנח עלול לא להיפתח, ונישק את שנינו שלוש פעמים. אז הרים את מכסה הפתח והביט בי ברחמים ולחש, “הגיע הזמן.”
הושטתי לו מעטפה. “תן לאשתי. ואם זה בן, שתיקרא לו על שמי.” המדריך ניסה לעודד: “רק הפעם הראשונה מפחידה. אחרי זה לא מרגישים כלום.”
“קדימה, גיבור!” חלק הטייס.
הנגנים פתחו בשיר ‘לעולם לא ניכנע’ עצמתי עיניים וקפצתי. כשפקחתי אותן, הגוף שלי עוד היה במטוס. רק החצי התחתון היה בחוץ. נתקעתי בפתח. המדריך והדוקטורנט ניסו לדחוף אותי החוצה, אך לשווא.
“צריך לסבן אותו,” הציע הדוקטורנט.
המדריך הנעים החל לאבד עשתונות. “שחררו את הפתח! אתם חוסמים את התחרות!”
“איך אשחרר?” קראתי חזרה.
“שחרר את האוויר!”
השמעתי “אוֹוּווּ” ארוך, רוקנתי את כל הריאות וצנחתי לשום מקום. משכתי בטבעת המצנח כבר במטוס, והמצנח לא נפתח, אלא נתפס בגלגל הנסע. נשארתי תלוי תחת המטוס.
הטייס התחיל תמרונים קרביים במטרה להשליך אותי, אבל החזקתי בחוזקה. “תפסיק להשתולל!” זעק המדריך. “שחרר מיד את המטוס!”
אני לא שחררתי.
המדריך השתלשל מחוץ לפתח וניסה לשחרר אותי בעצמו, כשדניאל מחזיק אותו ברגליים. רגע לפני שהגיע לרצועה המטוס ניער, ושניהם עפו המדריך, ודניאל שעדיין אחז ברגליו. בדרך נס, המדריך הספיק להיאחז בג’קט שלי. דניאל החזיק בו עתה עוד יותר חזק.
עכשיו היינו שלישיה אני תלוי במדריך, דניאל לופת את רגליו ממש כמו להטוטני קרקס.
הנגנים ניגנו “עופו, יונים, עופו.”
המדריך צעק שדניאל חוסם לו כלי דם תהיה לו נמק! כדי לעזור לו, הצעתי לדניאל לתפוס ברגליים שלי גם ככה לא היה להן מה לעשות, אבל הוא סירב הרגליים של המדריך היו רזות ונוחות יותר.
אי אפשר להנחית מטוס שגרר שלושה אנשים אז הטייס התחיל להוריד גובה בפתאומיות. אותה עת, דניאל השתטח על הקרקע, אך לא שחרר את רגלי המדריך, וכך במקום לרדת מהמטוס שוב התרוממנו.
המדריך כבר נשמע מקלל את רגליו ומייחל שייפול מהן עם דניאל. הנגנים ניגנו “הַשָּׁמַיִם שֶׁלָּנוּ, בֵּיתֵנוּ הַאָהוּב.”
הדלק כמעט נגמר. דחפו מהחלון מוט עם לולאה, תפסו את דניאל ברגליים, משכו והתחילו להחזיר אותנו בסדר הפוך דניאל פנימה, אז המדריך, ואז אני. נתקעתי שוב באמצע ראשי במטוס, רגליי באוויר, אבל לא פחדתי המטוס כבר נחת. רצתי איתו כחצי קילומטר על המסלול עד שנעצרת.
אף אחד לא נהרג, כולם שרדו בשמחה. התזמורת ניגנה את המארש הכי שמח מבין מארשי הלוויה.
רק המדריך נשאר עומד בלי לזוז דניאל עוד חיבק את רגליו כקפיץ ברזל. היה צריך לפרק את אחיזתו בעזרת פלאייר.
כשהשחררו מהמדריך, הסתבר שלרגלי המדריך קרה נס הן התארכו מגובה העומס והפכו אותו לדומה בתנוחתו ליען.
“למחרת עוד תחרות!” בישר אורי. המדריך החוויר כמו המצנח הסגור שלי ודילג לטלפון. לא ידוע למי התקשר ומה אמר, אבל לי נתנו את הניצחון בתחרות זו, ובכל התחרויות העתידיות בעשור הקרוב. גם שיא ריצה נרשם על שמי הרי רצתי במהירות המטוס. אמנם רק הרגליים רצו, החלק העליון עף, לכן חילקו את התוצאה בין שניים.
אבל השיא נשבר!
