לא. החלטנו שלא תביאי את האישה והילד לדירתנו. לא נוכל לשאת את איהנוחות עוד זמן רב, ולכן נבקש מכם לעזוב.
והאישה שלך אחרי זה תספר לכולם שהגזלת אותנו עם תינוק ברחוב, זה יפגע במוניטין שלנו ואני לא רוצה שיגידו עלינו דברים רעים. אל תנסה להביא את דליה והילד לכאן, תחשוב על פתרון אחר.
השכנה מהקומה שמיד למעלה שמעה מיד שדליה חזרה מהשיחה עם בעלה במצב מעוור. שלשתם הפכו לאמא לפני שלושה ימים, והייתה אמורה לצאת מבית החולים אחרי מחר. אירוע שמח! אין שום סיבה להיות מדוכאת.
דליה, אין לך פנים. מה קרה? שאלה השכנה.
יונתן אמר שהבעלת הדירה צוותה לנו לעזוב מיד. היא משכנת את הדירה לזוג בלי ילדים, ואתם מתכוונים להביא תינוק. הוא יתלונן בלילות, השכנים יתלוננו, והיא לא רוצה בעיות. השיבה דליה.
אז איפה תלכו? חקרה השכנה.
לבסוף של יונתן יש דירת שלושה חדרים אצל ההורים, אבל שם עדיין גרה האחות הצעירה שלו. ההורים שלי גרים בעירה של נווה יוסף, כ20 קילומטרים מהעיר השיבה דליה.
תבקרו אצל החמות שבוע-שבועיים עד שתמצאו דירה, הציעה השכנה.
יונתן מחפש כבר, אבל כשבעלים שומעים על תינוק, הם מסרבים מיד. אמרה דליה.
בעיה, אבל יש עוד שני ימים, אולי ימצא איזשהו פתרון. ניסתה השכנה לעודד.
יונתן, למרבה הצער, לא מצא פתרון. הוא חייג מספר מודעות נדל״ן, וקיבל שלל סירובים, ואז פשוט העביר את חפציהם מהדירה המושכרת לדירת ההורים.
ההורים והאחות הצעירה לא שמחו שהמשפחה של יונתן תושבת איתם, ובמיוחד עם תינוק לאשקט.
בני, זוכר שהבנו לפני החתונה שלא תתגורר אצלנו, אמרה האם. אתה יכול לשהות בחדר שלך, אבל אנחנו לא רוצים זרים בבית.
דליה היא זרה בשבילכם, בשבילי היא אשתי. אתם בחרתם אותה, אנחנו לא בחרנו. נענה יונתן.
זה זמני, עד שנמצא מקום קבוע, ניסה יונתן לשכנע.
אתה יודע שאין דבר יותר קבוע מהזמני. שבוע הופך לחודש, וחודש הופך לנצח. קראה האם בחיוך מרושל.
לא נוכל, יש לנו עבודה, האחות לומדת, כולנו צריכים מנוחה. עם תינוק בבית איאפשר לדבר בקול רם, לצפות בטלוויזיה, ובשעות הלילה צריך לקום לכל בכי. אמר יונתן.
נשתדל למצוא מקום מהר, הבטיח הבן.
ההורים חזרו על האיסור: אין להביא את האישה והילד לכאן. דליה נאלצה להתקשר להוריה ולתכנן פינוי.
בבקר ביום שבו שוחררה היא וילדה מהבית חולים, הגיע גם אביה של דליה.
אספו, ילדה, נכד, לחזור לבית. פנה חותנו ליונתן. הבא את כל החפצים של דליה ואת מה שקנו לתינוק.
הנסיעה לכפר הייתה שלושים דקות בלבד. שם כבר חיכו לכל הציוד: מיטת תינוק עם מצעים של דובונים ושועלים, ארון לבגדים וכיסא הנקה נוח. במטבח כבר היה שולחן ערוך לארוחת חג. רק ההורים, סבתא של דליה ורuth האחות הצעירה היו נוכחים.
משפחתו של יונתן לא הוזכרה בארוחה, אך חלו וידויים על שם הילד. בחרו לו שם איליה.
יונתן חזר לעיר אחרי הצהריים, הבטיח להביא מחר את שאר החפצים. כשחזר, חיכו לו חדשות משמחות.
דליה, יונתן, אמר האב כשכל המשפחה התכנסה סביב השולחן. אנחנו והאמא החלטנו למכור את בית הסבתא, והכסף שיגיע נתרום לכם.
נעשה זאת במתנה ממשפחת דליה, בתנאי אחד: הבית שבו אנו גרים יועבר לארית, האחות הצעירה. זה מקובל? שאל יונתן.
כמובן, מקובל. ענתה דליה.
מחר מפרסמים את המכירה, הוסיף האב.
הבית נמכר תוך שלושה חודשים. בתקופה הזו חיו דליה ואיליה בכפר, ויונתן בעיר בדירת ההורים, שבכל סוף שבוע חזר לבת ולילד.
עוד חודש וחצי חיפשו דירה, קיבלו משכנתא והחלו לשפץ. סוףסוף נגש היום בו משפחתם של דליה, יונתן והילד עברו לדירתם החדשה. אחרי שבוע של ארגון, ערכו בר מצווה קטנה.
הזמינו הורים של דליה, חברותיה וחברי יונתן. אך הורי יונתן לא הופיעו הם קיבלו רק משמועת הקנייה. כשאמו של יונתן אספה את חפציו, היא חשבה שהם עוברים לדירה שכורה חדשה.
הילדים, למה הזמנתם את המשפחה הכפרית למפגש החדש ולא סיפרתם לנו שיש לכם דירה משלהם? תקענה אמו בטלפון.
האם זה לא היה פוגעני שלא אפשרת לאשתי עם התינוק לבוא לביקור? שאל יונתן.
אמרנו שאנחנו קשישים, צריכים שקט, ואין לנו מקום לארח. האם אפשר לבוא לביקור עכשיו? שאלה האם.
למה? שאל יונתן.
כי איליה הוא נכדנו. השיבה האם.
הבן שלנו כמעט חצי שנה, פתאום פתאום בא לך לראות אותו? חייך יונתן.
אין דבר מוזר. כשהיה תינוק, כולם נראים אותו דבר, השיבה האם.
נראה לי שהסיבה היא שהתרעתם שיבוא אלינו תינוק, והגנתם על הקירות שלכם כמו בחומה, חייך יונתן.
גם כשדליה חיה אצל ההורים, לא ניסיתם לפגוש את הנכד. עכשיו, כשיש לנו דירה, אפשר לבוא לביקור, אבל אנחנו עדיין לא מוכנים, אמר יונתן.
הייתם מתגעגעים? שאלה האם. רציתי להזמין את האישה והילד שלנו לדירתנו בקיץ.
למה פתאום? התפלא יונתן.
הילד צריך אוויר צח, בקיץ בחיפה חם מאוד, והאוויר בעיירה נעים יותר, הסבירה האם.
אז האם תשאירי את האישה בקצירה לבד? אנחנו נבקר רק בסופי שבוע, השיב יונתן.
יש לי חופשה באוקטובר, הוא בחודש נובמבר. אנחנו לא נדרוש ממכם כסף, רק נבקש שדליה תקטוף ירקות ותיקח מלפפונים שלא יתרחבו, חייכה האם.
הבנתי, אמא! אתם צריכים עובדת בקצירה בקיץ. נו, תדאגו לעצמכם. אם נרצה לקחת את איליה לאוויר צח, הוא ייסע איתי אל ההורים, סיים יונתן.
פעם ראשונה אמא ואחותו של יונתן ראו את איליה בגיל שנתיים וחצי במקרה במרכז קניות. הם הסתכלו מרחוק, אבל לא ניגשו.
כך זה כשקיימות “סבתות” ו”אמהות”!
כתבו בתגובות מה דעתכם, ותנו לייק.
