לא. החלטנו שלא תביאי את האשתך והילד לדירה הזאת. אחרי כמה שבועות של חוסר נוחות, נאלץ לבקש מכם לעבור.
והאשתך אחר כך תגיד לכולם שגרשנו אותך עם תינוקת ברחוב, וזה יפגע במוניטין שלנו. אז אל תנסה להביא את דליה והילד לכאן, תמצא פתרון אחר.
השכנה מהדירה שלקחתם איתה מייד שמעה שדליה חזרה מביתם של תומר בחשבון עצוב. שניהם הפכו לשניים רק לפני שלושה ימים והיו צריכים לצאת מבית החולים מחר. שמחה ענקית! אין שום סיבה לעצב.
דליה, מה קרה? פניייך נראות קודרות, שאלה השכנה.
תומר אמר שהבעלים של הדירה דרשו שנעזוב מיד. הוא מדבר על כך שהדירה מושכרת לזוג ללא ילדים, ואתם רוצים להביא תינוק. הוא יבא לבכות בלילות, השכנים עלולים להתלונן, והיא לא רוצה את הבלגן הזה.
ואיך, אין לכם איפה לגור? המשיכה.
לאבא של תומר יש דירה שלושה חדרים, אבל שם כבר גרה אחותו הצעירה. וההורים שלי ביישוב קבע, כ-20 קילומטרים מעיר תל אביב ענתה דליה.
תשבו אצל ההורים שבועשבועיים עד שתמצאו דירה משלהם, הציעה השכנה.
תומר כבר חיפש, אבל ברגע שהבעלים שומעים שיש תינוק קטן, הם מסרבים מיד.
זה בעיה, אבל יהיו עוד יומיים, אולי תומר תמצא פתרון.
תומר, למרבה הצער, לא המציא שום תחבולה. הוא חייג כמה מודעות נדל”ן, קיבל שלל סירובים והחליט לשאת את הציוד מהדירה המושכרת לבית ההורים.
ההורים והאחות הצעירה לא שמחו להיום שמאגר משפחת תומר יתגלה במרפסתם עם מתלונן לילי.
בני, לפני החתונה שלנו החלטנו שלא תתגורר אתה ואשתך אצלנו, אמרה האמא. אתה יכול לשהות בחדר שלך, אבל אנשים זרים איננו רוצים לראות בביתנו.
דליה היא זר, בשבילך היא אשתך, בשבילנו היא רק אורחת. אתה בחרת בה, אנחנו לא בחרנו.
אמא, זה רק זמנית עד שמצאנו מקום קבוע, ניסה תומר להסביר.
אתה יודע שאין דבר יותר קבוע מזמני. תחילה שבוע יהפוך לחודש, והחודש… אין סוף.
לא. אנחנו עובדים, האחות יוצאת ללמוד, כולנו צריכים למנוחה. עם תינוק באותו דירת ארבעה קירות זה בלתי אפשרי: שקט, טלוויזיה כבויה, בלילה תתכונן לקום לכל בכי.
אשתדל למצוא מקום מהר, הבטיח הבן.
לא. החלטנו שלא תביאי את האישה והילד לדירה. לא נוכל לשאת עוד אינוחות, ולכן נבקש מכם לעזוב.
והאשתך תספר לכולם איך גרשנו אותך עם תינוק, וזה ירקיע לנו שמן. אני לא רוצה שמילים קשות יטוות עלינו, אז אל תנסה להביא את דליה והילד לכאן. מצא פתרון אחר.
באותו ערב הגיע תומר לבית החולים.
דליה, אולי תשהי אצל ההורים עד שהכל יסתדר? הציע.
האם אמא שלך לא רוצה לראות את הנכד? נדהמה דליה.
לא יודע, אמא אמרה לנו לא לבוא, השיב תומר.
נפלא! כשאחרים מביאים נשים עם תינוקות, הם מקבלים פרחים, מתנות, שמחה. אנחנו? כאילו אין לנו בית, אף אחד לא רוצה לראותנו, התלוננה דליה.
בערב דליה צלפה בטלפון להוריה, ובאותו היום, כאשר הם שחררו אותה ואת הילד מהבית חולים, הגיע לביתה אביה של דליה.
קחי, בתי, נזדקק לשוב הביתה עם הנכד. תומר, תביא את כל הציוד של דליה והקניות של תינוק, אמר החולם.
הנסיעה לשכונת קבע ארזה שלושים דקות. שם כבר היה מוכן הכל לתינוק: במיטה הקטנה מצופה מצעים עם דובים וארנבים, ארונית בגדים וכיסא האכלה נוח.
בסלון חיכה שולחן ערוך לארוחה חגיגית. לא היו זרים, רק ההורים, סבתא של דליה והאחות הצעירה של תומר, אירה.
הצד של תומר לא נדון בארוחת הצהריים, אך הם חיברו בחיוניות איך לקרוא לבן באו על שם אילן.
תומר חזר לעיר, הבטיח להביא מחר עוד דברים לדליה.
כאשר חזר, קיבל חדשות טובות.
דליה, תומר, אמר האבא כשכל המשפחה התכנסה סביב השולחן. התייעצנו עם האמא והחליטנו למכור את בית הסבתא, והכסף שנקבל נתרום לכם.
נסו לעצב זאת כמתנה ממשפחת דליה, בתנאי אחד: הבית שבו אנחנו גרים עכשיו יעבור לאירית לפי צוואה. דליה, את מסכימה?
בהחלט.
אחר כך אתמול אפרסם מודעה על המכירה, הוסיף האבא.
המכירה הסתיימה תוך שלושה חודשים. בתקופה הזו דליה ואילן חיו בקבע, ותומר בעיר, במודרני של ההורים, ובסופי שבוע חזר לבת ולתינוק.
עוד חצי שנה עברו על חיפוש דירה, הליך משכנתא ושיפוץ.
ולבסוף, היום הגדול: דליה, תומר והקטנטן אילן עברו לדירה החדשה שלהם. כמעט חודש הם הסתדרו, ואז, כשכל חפץ מצא את מקומו, ערכו משתה חנוכה לראשונה.
הזמינו הורים של דליה, חברותיה וחברים של תומר. ההורים של תומר לא הגיעו הם רק שמעו במקרה שסנונו קנה דירה.
אמא של תומר חשבה שהם רק עוברים לדירה שכורה נוספת.
מה היקר, בן, הזמנת את המשפחה הכפרית לחגיגה ולא הודעת שיש לך דירה משלך? היה אפשר אפילו להזמין אותנו!
מאז אנחנו לא ראינו את הנכד, ולכן זה מרגיש לא ממש משפחתי, קראה לו האמא בטלפון.
ולא לאפשר לאשתי ולתינוק לבוא אלינו? האם זה “משפחתי”?
הסברתי לך, אנחנו בגיל הזהב, צריכים שקט, אבל אפשר לבוא לביקור עכשיו?
למה?
איך לא? אילן הוא הנכד שלנו.
אמא, הילד שלנו כבר חצי שנה, ולפתע את עכשיו רוצה לראות אותו, זה מוזר, נכון?
שום דבר מוזר. כשהם קטנים, אין מה לראות כל תינוק דומה לתינוק, ענתה האמא.
אולי זה בגלל שנרתענו שהביאי את המשפחה שלך לדירתנו, והחזקנו את הקירות כמגדל,
וכשדליה הייתה עם אילן אצל ההורים, גם אתם לא רציתם לפגוש אותו. עכשיו כשיש לנו מקום משלי, אפשר להפריע לנו, אמר תומר.
האם נפגעתם? שאלה האמא. באמת רציתי להזמין את האישה שלך והילד שלנו לבלות בקצה הקיץ שלנו.
מאיפה זה בא? תדהם הבן.
הילד צריך אוויר צח, במאי כבר חם, ובקיץ יהיה עוד יותר חם וגרמיים,
האם אשתך תתארח בקצה הקיץ לבד? אף אחד לא יפריע, אנחנו עם אבא רק בסופי שבוע.
בשנה הזו החופשה שלי באוקטובר שלו באהבה, אנחנו לא נשתמש בכסף שלכם, רק נשתדל שהדשא לא יפול על גידולי הדלעת, סגרה האמא.
הבנתי, אמא! אתם צריכים עובדת לחצר בקיץ? לא, תסתדרו בעצמכם. ואם נרצה לקחת את אילן לאוויר הצח, דליה תלך איתו להורים, השיב הבן.
בפעם הראשונה האמא והאחות של תומר ראו את אילן כשהיה בגיל שנתיים וחצי, במקרה במרכז קניות, אך לא ניגשו אליו.
כך זה קורה עם “סבתות” ו”אמהות”.
כתבו בתגובות מה דעתכם, והשיבו בלייקים.
