זה הילד של גיא…
הסיפור הזה קרה לא מזמן, בדירה מודרנית ברחוב הירקון שבתל אביב, בקומה הרביעית של בניין תשע קומות. התגוררה שם אישה בשנותיה השישים, פנסיונרית עובדת, בודדה, ושמה היה ענת.
החיים של ענת היו נטולי סערות קצבת זקנה מסודרת, עבודה חלקית כמוקדנית במרפאה פרטית, מפגשים עם חברות, קפיצות לנכדים בחולון ועזרה לאמא המבוגרת שגרה לא רחוק, אבל בקומה חמישית בלי מעלית.
אותו יום היה אחד מימי השגרה: בבוקר ענת התקשרה לאמא, שאלה לשלומה, טיילה ברגליים לקריית שלום כדי להביא לה אוכל, הביאה עמה חלה מקמח מלא שממש אוהבת, קצת גבינה צהובה כפי שביקשה. אנחה ברקע. היא כבר שבעה שנים עושה אותו מסלול דואג.
“אני עוד אצליח היום גם לקפוץ לשוק הכרמל לקנות ירקות,” חשבה תוך כדי משיחת אודם מול הראי, כשהטלפון בדלת צלצל פתאום.
ענת הציצה בעינית שכנה? שליח? אף אחד לא הודיע שיגיע. היא פתחה, בידה שפתון. מול הדלת עמדה בחורה שחרחורת עם שיער קלוע בקוקו הדוק, חולצת פסים ומכנסי ג׳ינס ישנים, תיק בצבע ירוק זית על הגב. ביד היה לה תינוק עטוף בשמיכה חומה.
הבחורה לחצה שפתיים, עיניה נוצצות, פסעה ברעד והושיטה לזרועות ענת את התינוק.
זה בשבילך!
ענת, מופתעת כמעט מהיפנוזה, לקחה אוטומטית את החבילה. הרגישה כובד, הביטה אלוהים, תינוק! כשהרימה מבטה הבחורה כבר ירדה במהירות במדרגות וקולה נשמע חלוש:
זה הילד של גיא, אני חייבת ללכת ללימודים …
והדלת טרקה בקומת הקרקע. זהו.
ואז ענת נותרה לעמוד, תוהה למה בכלל נתנו לה להחזיק תינוק?
היא נכנסה בחזרה ונזכרה להוריד את השקית של הזבל, כרגיל.
בכניסה הופיע גם שקית זרה בטח הבחורה השאירה אותה.
עשתה חושבין: רגע! זה תינוק אמיתי! אמרה “של גיא”? ענת מעולם לא הכירה גיא במשפחתה…
בנה היחיד ארז. בן משפחה טוב, מתגורר ברעננה עם אשתו דנה ושני נכדים מתוקים. בעלה של ענת, מיקי, נפטר לפני חמש שנים.
איזה גיא? מה קורה כאן?
הניחה את התינוק על הספה, פתחה שמיכה: תינוקת חמודה, בטייץ בורדו, מוצץ ירוק בצורת צפרדעון. בקושי חודש.
יא-אלה! קטנה כזו… ליטפה בעדינות.
פתחה את השקית ששום תשובה לא הייתה בתוכה, חוץ משתי בקבוקי תמל, חיתולים ומעט בגדים לפעוטה.
אולי הבחורה שכחה משהו ותחזור? חיכתה. איפרה עצמה, מבטה נודד בין חלון לדלת. כל עוד לא חוזרים מה עליה לעשות?
ואז תינוקת התעוררה, לא הניחה לענת למצוא מנוחה. ענת הרגישה אשמה להתחיל לטפל בה היא הרי לא האמא שלה, האם מותר לה בכלל להאכיל, להחליף?
אבל הבכי הכריח, אז החליפה חיתול, הלבישה, וניסתה תערובת חמה מבקבוק.
טוב, עכשיו לצלצל לארז ולא היה זמין! איזה לחץ. אולי אסור לספר לאמא שלה שתהיה דרמה של “מה יקרה לתינוק?”
התקשרה לדניאל, הנכד הגדול, שמע שארז עסוק באתר בניה וחוזר רק מחרתיים.
פלאפון של דנה? ענת חשבה להתקשר אבל דנה תמיד בלחץ, ענת לא רצתה להיות מטרד.
אז החליטה: תחכה. הבחורה ההיא בוודאות טעתה בכתובת. תכף תבוא, תיקח, תתנצל על ההפרעה…
בערב חברה שלה, הלה, התקשרה.
הלה, את לא תאמיני, השאירו לי פה תינוקת…
הלה התארגנה לבוא לעזור לפתור את התעלומה.
יחד חקרו את הדיירים בקומה השישית יש גיא אחד, מתכנת עם זקן תימני קצר. הלכו אליו.
מה? תינוק? וואלה, אין לי ילדים בכלל! גיא פער עיניים, אולי התבלבלו בדלת…
הן התנצלו, ירדו מבוישות.
ענת הרגישה אחריות. אולי כן תתקשר למשטרה? אבל מה יקרה לתינוקת אחרי זה? תהפוך ל”קטינה נטושה” ותועבר לבית תינוקות? הלב נשמט.
החששות רק התעצמו בלילה: כל ציוץ של הפעוטה העיר אותה. ענת הכינה תמל חם, נשאה אותה כמו אם צעירה, רעד עובר בעצמותיה מרוב תשישות אבל גם אושר סמוי התגנב.
בבוקר, אחרי שיחה קצרה והסבר מגומגם לאמא, השתחלה עם התינוקת במנשא אל החנות, קנתה פיתות, קצת שוקולד, ושקית אגסים, כפי שאמא מבקשת תמיד.
הגיעה לאמא, שמייד שאלה:
למי הילדה הזו?
שכנה ביקשה שאשמור לשעה, היא חולה… שיקרה בתום לב.
חזרה הביתה, לב, ופתאום היה צלצול בדלת. במפתן הופיעה שוב הבחורה ההיא, הפעם עיניה נפוחות, שיער פרום, רועדת בלחץ.
איפה היא?! איפה הילדה?! למה לא ענית?!
היא כאן, אל תדאגי. רוצה מים?
ושוב, הבכי שנשפך ממנה מילא את הדירה. לאחר שנתמתנה משיחה ומים, סיפרה: שמה רות, בתה עדן. רות לומדת סיעוד בסמינר ברמת גן, מאוהבת הייתה בגיא, סטודנט בטכניון חיפה, שבתחילה רצה בילדה ואחר כך נעלם, טלפון חסום, התגלה שבכלל עזב לירושלים.
רות נאלצה לברוח מבית הוריה בנתניה, ישנה אצל חברה ברמת גן, נגמר לה כסף, ביקשה עזרה, בסוף מכעס של אכזבה וייאוש, חיפשה את אמא של גיא לפי כתובת, טעתה בדלת, ובטעות נחתה אצל ענת.
ברוך השם שמצאת אותי, חייכה ענת, עכשיו יש לך גם קורת גג וגם אמא נוספת…
רות בכתה שוב, אבל הפעם מדמעות הקלה. ענת הזמינה אותה לישון אצלה, לפחות עד שתסיים את המבחנים ותתארגן על עצמה.
חודש שלם גרו יחד: רות חזרה לאוניברסיטה, ענת לימדה אותה להחליף טיטולים ולבשל קישוא ממולא. יחד עלו לבקר את אמא בקומה החמישית, והנה דווקא אמא של ענת הקשיבה הפעם בשקיקה לעצה הצעירה “ככה מחזיקים תינוק, נכון?”
בסוף הקיץ, מצאה רות דירה משלה, ענת בכתה מהתרגשות, חיבקה את עדן חדוות חיים.
ולפעמים, כשענת הולכת לחנות ורואה עגלת תינוק, חולף בה צל של געגוע. אבל גם שלווה כי עדן, לכל הפחות, תזכור תמיד את “סבתא ענת מתל אביב”, שהייתה לה אמא ליום בלתי נשכח בחיים.
