הָאוֹטוֹבּוּס הַיָשָן, שמפזר סביבו ריח דלק, משתעל ונוסע הלאה, משאיר את האישה לבדה בתחנה. מרים מביטה סביבה שום דבר לא השתנה כאן. זו אותה דרך מטושטשת, בוץ שחור וסמיך, שיחים מגואלים באבק. מרחוק נראית המושב, רצועה דקה של בתים לאורך קצהו של יער האורנים, אורות צהובים כבר מנצנצים מהחלונות, קול נביחות כלבים וגידופי אווזים נשמעים באוויר הדמדומים.
כן, שום דבר לא השתנה פה בשש השנים האחרונות, חושבת מרים, כמעט כלום. על הגבעה מימין כבר לא בוהק קו טרקטורים ומכונות חקלאיות תחת פנס עמום. רק חושך פעור, היא לא יודעת מה עלה בגד”ש של משפחת פלד. כנראה היורשים כבר מכרו את הכל.
מרים פונה לרחוב הראשי של המושב. היא לא הייתה מופתעת אם מישהו היה זורק לעברה אבן מהפינה. נדמה לה שמכל חלון מסתכלים עליה זוגות עיניים שמרניות. מרים הולכת, משתדלת להוריד את המטפחת עד לעיניים, בתקווה שלא יזהו אותה. מה מחכה לה שם? ומה נשאר מביתה? הרי אין לה לאן ללכת חוץ מאשר לפה, המושב שבו נולדה, אף על פי שהשנאה אליה עדיין חיה אצל התושבים. בגללה, מחצית מהכפר נותרו לפני שש שנים ללא עבודה.
מאז היא השתנתה, חיצונית ופנימית. אין כמעט סימן לאותה אישה יפה, חצופה, בעלת עיניים כחולות שכבשו את ליבו המחוספס של דניאל פלד. מרים חייתה לבד, בבית ישן בשולי הואדי. כמעט כל המושב עבד אצל דניאל, העריצו אותו. יום אחד, מרים עברה אליו, חשבה שזכתה בגורל.
אבל המציאות הייתה שונה. דניאל ראה את עצמו כמו אדון המקום די הוא היה עריץ בכפר. למרים הוא נראה כבת שרותו, שייכת לביתו, ולא כאדם. בתחילה החמיא לה תשומת הלב, אך בהדרגה אסר עליה להיפגש עם חברות, לקנות בגדים, להשתמש באיפור כל חייה הפכו לסדרת איסורים.
היא הייתה כלואה בבית, מבשלת מרק עוף, שוטפת את הרצפה וממתינה לו. עבודה מחוץ לבית הייתה מחוץ לתחום. דניאל היה שקוע בקנאה חשדנית, בטוח כל הזמן שיש לה מישהו. מרים ניסתה להבהיר לו שהיא נאמנה, אך לבסוף הבינה הבעיה אינה בה אלא בו. לא משנה כמה תנסה להתאים את עצמה, דניאל תמיד ימצא סיבה לאי שביעות רצון. וכשהגיע לשלב המכות, מרים חזרה לבית הוריה שבשולי הואדי, מנסה לשכוח הכול.
היום הבא היה יום גורלי. דניאל נכנס לבית כשמרים מקרצפת את המטבח, דלתות פתוחות ואוויר אביבי נכנס הביתה. היא מוצאת רוגע בניקיון. לפתע הוא בועט בדלי, המים שוטפים את כל הבית. מרים הבינה שהיא הבאה בתור.
היא לא זוכרת את המשך האירועים, ראשה מסרב לזכור אולי הגוף מנסה להגן עליה. ההכרה שבה אליה כשהחצר כבר מלאה בשוטרי מג”ב. שאלו אותה שאלות מול שקית ניילון שבתוכה סכין מטבח. ליד הגדר עומדים שכנים, במטבח הכול הפוך ווילונות קרועים, רהיטים על הרצפה, ובמרכז דניאל שוכב.
“קברו את האיש!”, נשמע מבעד לגדר. “אם לא הייתה מתגרה, היה חי היום!” “מה לא היה לה? חיה כמו גבינה בעוגה!” “הרסת אדם טוב!” “מה יהיו חיינו עכשיו? בזכותו הייתה פה עבודה!” העם רואן, זועמים, מה נעשה? על מה נחיה עכשיו?
מרים נידונה לשש שנות מאסר, ריצתה אותן בכלא נווה תרצה. אלו היו שנים קשות, אך לא כמו שחשבה. בזכות אופיה המתון והיכולת להקשיב לאחרות, מצאה לה חברות, והשנים עברו יחד. אבל היופי התמוסס, שערה התבהר, לא היה לה עוד רצון להתרגש מבגדים ודברים חיצוניים. אף פעם לא חשבה שתסיים מאחורי סורגים. האמינה שרק פושעים קשיי-יום יגיעו לשם. אך בחיים, לעולם אין לדעת מה יביא יום.
היא פוסעת ברחוב, פניה מוסתרות במטפחת, ליבה פועם. האם הבית קיים בכלל? אולי פורק לעצי הסקה. אך בקצה הואדי, בין שני ברושים רחבים, נראים בבירור קירות בית נעוריה. ריח רעננות, פכפוך נחל וצפרדעים מתוך הואדי, כל כך התגעגעה לרגע הזה. כמה פעמים חלמה על כך בלילות בכלא! מאחורי הואדי מתחיל יערות שופעים פטריות חורפיות, חלזוניות, אדניות… הייתה רצה עכשיו לשם עם סל.
מרים מתחמקת בדממה פנימה, מוצאת את המפתח במקום המוסתר. פותחת את הדלת לא ריח של טחב, לא רטיבות כבדה. נוגעת במתג, אור צהוב מציף את המטבח. הכול נקי, אדנית גרניום פורחת על עדן החלון. מרים עומדת ומביטה בפרח, לא מבינה. עוברת בין החדרים שום דבר לא השתנה. מישהו טיפל כאן בזמן היעדרותה.
“מרים, מרימלה!” קולה של השכנה יוכבד נשמע מהכניסה, והיא נכנסת מיד. “וואלה, איך השתנית… ראיתי אצלך אור קפצתי מהר. הבאתי משהו לאכול, בטח כל הדרך לא אכלת!” היא מניחה צנצנת חלב ולחם עטוף במגבת. “תודה, זה את שדאגת לבית? “בטח, אי אפשר להשאיר את הבית סתם ככה.” “תודה, תודה…” עיניה של מרים דומעות. “אני זזה לפני שהגברים שלנו יגלו שבאתי, את יודעת שהם זוכרים הכול…”
מרים מרגישה מעט יותר טוב מישהי תמכה בה. מוזגת לעצמה חלב כשהדלת נוקשת. עומד שם ילד בן שלוש עשרה, מושיט לה חבילה. “אמא אמרה למסור!” מגמגם ובורח. מי זה? לא מזהה אותו בשש שנים הילדים בגרו. ריח קובנה טריה בוקע מהחבילה.
פתאום, בלי דפיקה, ברוש נכנסת איילת פעם היו חברות בלב ובנפש. מרים פורצת בבכי “חשבתי שאף אחת לא תרצה לדבר איתי.” “עזבי שטויות,” עונה איילת, “יש דבר כזה סולידריות נשית! זאת הייתה הגנה עצמית וזהו! הגברים לא יבינו אותנו בחיים, התעצבנו זה הכול. את תחיי, מחר נדבר מלא, היום תלכי לישון.”
ההתרגשות לא נותנת למרים לאכול. היא שמחה לתמיכת הנשים. כשהיא נשכבת לישון סוף סוף על מיטה חדשה וריחנית, נשמעת דפיקה עקשנית בחלון. גם בחשכה מזהה את הדמות הרחבה של גדי מעין ראש ועד המושב, אדם שמכבדים.
“אל תצאי, נדבר דרך החלון. חבל לכעוס עלייך. דיברנו, אין לך אשמה כל אחד יודע מה באמת קרה. אמנם עבודה כבר אין פה, אבל דניאל אשם. מה שאומרים… לא אתחיל פה לקלל. הנה, אספנו כולנו קצת שקלים, שיהיה לך איך להתחיל. קחי, קחי…”
מרים מתביישת לקחת, אבל גדי זורק את הכסף מחלון החדר ונעלם לתוך הלילה.
