אבא, אל תבוא אלינו יותר. כשאתה יוצא, אמא מתחילה לבכות, ובוכה עד הבוקר. אני נרדמת, מתעוררת, נרדמת שוב, מתעוררת שוב, והיא רק בוכה ובוכה. שאלתי אותה: «אמא, למה את בוכה? בגלל אבא?» והיא ענתה שלא בוכה, רק מנשכת באף בגלל נזלת. אבל אני כבר גדולה ויודעת שנזלה כזו אינה גורמת לדמעות בקול.
אבא של אורלי יושב איתה ליד השולחן בבית קפה בתל אביב, מערבב בכף קטנה קפה שכבר התקרר בכוס לבנה מיקרונית. אורלי לא נוגעת אף פעם באגוז הקרח שלפניה, למרות שהקופסה מול עיניה יצירת אמנות: כדורים צבעוניים מכוסים בעלה ירוק ובקיצור דובדבן, והכול מצופה שוקולד. כל ילדה בת שש הייתה מתה על המראה הזה, חוץ מאורלי, שכבר בשבת שעברה החליטה לדבר עם אביה ברצינות.
אבא שותק, שותק זמן רב, ואז אומר:
מה נעשה עכשיו, בת? לא לראות זה בכלל? איך אני אחייה אז?
אורלי מציצה באף (הוא חמוד, כמו של אמא קצת כפתור תפוחי אדמה), חושבת לרגע וחולקת:
לא, אבא. גם בלי אותך אני לא יכולה. נבצע ככה: תתקשר לאמא ותגיד שאתה בא לקחת אותי מהגן כל יום שישי. נצא לטיול יחד, ואם תרצה קפה או גלידה (אורלי מזמינה מבט על הקופסה שלה), נוכל לשבת בבית הקפה. אספר לך הכל על איך אנחנו עם אמא חיים.
אחר כך היא מתעמק וממשיכה אחרי דקה:
ואם תרצה לבדוק מה קורה אצל אמא, אצור לה סרטון בטלפון כל שבוע ואשלח לך תמונות. טוב?
אבא מביט באורלי בחוכמה, מחייך קלות ומניד בראשו:
בסדר, כך נחייה מכאן והלאה, בתי
אורלי נושמת ברווחה ומתחילה לאכול את הקרח. אך השיחה עדיין לא נגמרה היא צריכה לומר את החשוב ביותר. כשהכדורים הצבעוניים עומדים לפני אפה, היא מלקקת את השפם הצבעוני שנוצר משלה, ולפתע הופכת רצינית כמעט למבוגרת. כמעט לאישה שצריך לדאוג לגבר שלה, אפילו אם הוא כבר מבוגר: באביה היה יום הולדת בשבוע שעבר. אורלי ציירה לו כרטיס בגן, צביעה בקפדנות את הספרה הגדולה 28.
פניה של הילדה נלקחו ברצינות, היא מושטת גבה ומסגרת באומרה:
נראה לי שאתה צריך להתחתן
והיא משקרת באדיבות, מוסיפה:
כי אתה עדיין לא כל כך זקן
אבא העריך את המחווה האדיבה של בתו וקצת צחק:
תגיד גם לא כל כך
אורלי, בהתלהבות, ממשיכה:
לא כל כך, לא כל כך! הנה, דוד, האח המשפחה שהגיע לשניים לאמא, הוא אפילו קצת קלוע. הנה
ואורלי מציינת על מצחה, מסדרת את הקארלס הרכים עם כף. אחרי שדברו, אבא מתנגד במבט חד אל עיניה, כאילו הוא גילה בטעות סוד של אמא. ולכן היא מצמידה את שתי ידיה לשפתיה, מעגלת עיניים, כאילו מראה הפחד והבלבול.
דוד? איזה דוד? הוא לא האח של אמא? כמעט בקול רם, כמעט לכל הקפה, אומר אבא.
אבא, אני לא יודעת מתבלבלת אורלי מרגלה שלו. אולי הוא הבוס. הוא מביא לי ממתקים, ועוגה לכולנו. ו היא מהססת אם לחשוף את האמת הלארשומה, במיוחד לעברו הלאמתאים של האמא.
אבא, שמחבר אצבעות על השולחן, מביט בהן זמן רב, ומבין ברגע זה שזו החלטה משנית בחייו. לכן, האישה הצעירה (בעלת ההתרשמות) לא ממהרת, אלא נותנת לו זמן לחשוב. היא כבר יודעת, או לפחות מניחה, שכל גבר הוא חורפי, ושצריך לדחוף אותו לקראת החלטה נכונה ומי טוב יותר ממנה, אחת האנשים החשובים בחיי הגבר.
אבא שתק, שתק, ובסוף פתח בחירות. נשף בקול רף, פרק את האצבעות, הרים ראשו והוציא… אם הייתה אורלי קצת מבוגרת, היא הייתה מבינה שהטון שלו מזכיר את שאלתו של אווטלו לדזהמוניה. אבל היא עדיין לא שמעה על אווטלו, לא על דזהמון, ולא על האהבות הגדולות. היא רק צוברת חוויות בחייה, רואה אנשים שמחים וקונפים לעתים על חפצים זעירים.
אז אבא אמר:
בואי, בת. כבר מאוחר, אני אקח אותך הביתה. וגם אדבר עם אמא.
אורלי לא שאלה מה אבא מתכנן לומר לאמא, רק הבינה שזה חשוב והחלה לאכול את הקרח בחוזקה. פתאום היא הבינה שההחלטה של אבא חשובה יותר מהגלידה הטעימה ביותר, ולכן, בחצי מרץ, זרקה את הכף לשולחן, קפצה מהכיסא, נגבה את הלחיים עם גב כף היד, נקרעה באף, והביטה באבא בעיניים ואמרה:
אני מוכנה. בואי נלך
הם לא הלכו הביתה, הם כמעט רצו. אבא רץ, אבל החזיק את ידיה של אורלי, והיא נמתחה כמעט כמו דגל, כמו שהיה נושא בפולחן קצין צבאי.
כאשר נכנסו למעלית, הדלתות נפתחו לאט והעלו מישהו משכן הקומה התחתונה. אבא הביט באורלי במבוכה. היא, מלמעלה למטה, בחיוניות, שאלת:
ומה? למה מחכים? מי מצפה לנו? הקומה השביעית היא רק…
אבא הרים את בתו על הכתפיים ושטף במדרגות. כאשר המזלג של המתח של האמא נפתח, היא פתחה את הדלת בקול רם, ואבא התחיל מיד:
את לא יכולה לעשות זאת! מי זה דוד? אני אוהב אותך. ויש לנו אורלי
ואז, בלי לשחרר את אורלי, חיבק גם את האמא. אורלי חיבקה את שניהם סביב הצוואר וסגרה עיניים, כי מבוגרים מתנשקים.
