“הבית ה’מקולל'”
הגענו! תרדו! הנהג עצר את המשאית ליד גדר עץ ישנה וכיבה את המנוע.
אלירז נגעה בעדינות בבתה, אביגיל, שנרדמה על כתפה.
מתוקה שלי, קמנו. אנחנו כאן. פקחי עיניים.
אביגיל שפשפה את העיניים, הסתכלה מסביב ושאלה בהתלבטות:
אמא, כאן אנחנו נגור עכשיו?
כן, נסיכה. בואי, צריך להוריד את הדברים ולראות מה קורה פה.
אלירז ירדה מהמשאית עם אביגיל על הידיים. מאחורי המשאית ניגש אליהם לשאול במבט מודאג יואל, הגרוש שלה, שהגיע ברכב הנפרד.
הכל בסדר?
כן. איפה המפתחות?
הנה, יואל הושיט לה צרור מפתחות. המסמכים על הבית על השולחן, תמצאי אותם. בשבת אני אבוא לקחת את אביגיל, כמו שסיכמנו.
בסדר.
אעזור להכניס דברים ואז חוזר. יש לי עוד מיליון דברים.
אלירז הנהנה. בתוכה הרגישה הפצע עדיין פעור, אבל כבר הבינה שאין ברירה ממשיכים הלאה. והכי חשוב, בלי יותר מדי להתמסכן.
יחד, אלירז ויואל חיו חמש שנים. לפני חודש, אלירז גילתה שלבעלה יש מישהי חדשה. זה לא היה עניין חולף מסתבר שהכל שם רציני… והוא כבר מתכנן משפחה.
בהתחלה היא הרגישה כאילו עזבה את עולמה. חושך ירד מסביבה. איך ממשיכים מכאן? עתידה היה עטוף בערפל. היה לה בעל, תחושה של גב, והנה הכל נעלם ברגע. גם האמונה שלה באנשים התפוגגה. אם האיש הכי קרוב בגד בקלות כזו מה מצופה מהשאר? הרי כמעט ולא רבו. לא היה רמז.
זו הייתה לא רק מכה זה שבר אותה לגמרי.
ובכל זאת המשיכה לתפקד: דאגה לאביגיל, בישלה, ניקתה, עבדה. אבל כל הזמן חשה שהכאב גובר וכבר אי־אפשר אפילו לחלום על הלאה.
הדירה שבה חיו הייתה שייכת להוריו של יואל. לאלירז עצמה הייתה רק דודה קשישה, לאה, שגרה בעיר הסמוכה. ביקרה אותה מעט, לכן שכרה אישה שתעזור ותקנה לה מצרכים. דירת הוריה המנוחים, עברה בירושה, הושכרה לחוזה ארוך, והכסף נחלק בינה ובין חשבון שפתחה לדודה לאה. ניסתה לא פעם לשכנע את הדודה לעבור, אבל היא סרבה בתוקף.
כשיואל הכריז בקור רוח על השינוי בחייו ידע שלא יהיו אצל אלירז צעקות זה לא הייתה דרכה. וכשהגיעו אל המצב שלא ניתן יותר להסתיר דבר, קרא לה לשיחה במטבח לאחר שהילדה נרדמה.
אני יודע שאת יודעת. אין לי תירוצים. זה קרה. יש לנו ילדה. בואי נחשוב איך שזה יפגע פחות באביגיל. מה את מתכננת לעשות?
לא יודעת אלירז ישבה מחבקת כוס תה, עיניה לא יורדות מהשולחן.
סערת רגשות השתוללה בתוכה. שאלות בלי סוף. אבל לא רצתה לחשוף את לבה. צדק יואל בדבר אחד צריך קודם כל לחשוב על בתם.
אולי כדאי לבטל את חוזה השכירות.
לא צריך. אני מוכן לקחת אחריות. דיברתי עם ההורים שלי, והם מוכנים להעביר על שמך את הבית בעיר של אמא שלי. לא חדש, דורש טיפולים, אבל חזק וחם. ודודה לאה שלך גרה כמה רחובות משם איך זה עבורך?
פיצויים? חייכה במרירות, אבל חשבה ולבסוף הנהנה. עדיף לנתק מהחיים, להתרחק מהכאב. יש שם גן ילדים טוב, מרפאה, הכל בקרבת מקום… יש לה למשען דודה. יואל לא ידאג להן כמו פעם צריך כבר למצוא עבודה…
אני מסכימה.
יופי! מחר תדברו עם אמא ותלכו לנוטריון. היא תתקשר. אני זז.
ביציאה מהדירה, יואל נעצר לרגע, ובגבו אליה לחש:
סלחי לי! לא רציתי שיקרה כך.
אלירז לא ענתה, רק הנידה בראשה, סגרה את הדלת, וצנחה בסבל לא מפסיק אל הרצפה, חנוקה בבכי שבקושי נשמע.
לא דמעות ייללה, כמו זאב פגוע. אחר כך הרגישה אחריה ריק מוחלט. היה לה ברור – חייבת למצוא משהו חיובי, למלא מהר את החלל, אחרת תישאב לתהום של עצב, בלי יכולת לצאת.
השבועות הבאים עברו כאוטומט. לא חשבה אלא על המעבר ועל סידורי הבית.
והנה, היא עומדת מול הגדר המתקלפת, מסתכלת על גן עצום ונטוש כל כך, שבקושי רואים את הבית. רק הגג והמרפסת ניבטו מעט בין העצים.
אביגיל משכה בידה:
אמא, מה את עומדת?! בואי!
הן הלכו בשביל, ועקבו אחרי עץ תפוח עקום וגילו את הבית.
זאת אומרת הבית. ישן, אך יציב, מרפסת רחבה עם זכוכיות צבעוניות. בתוך גן של סתיו נראה פשוט מצטלם. אלירז שלפה מצלמה וצילמה. פתאום קלטה היא דווקא מחבבת את המקום ואת השיפוצים שיש לעשות. זה בדיוק מה שייתן לה כוח עכשיו. אביגיל עמדה פעורת פה. אלירז ליטפה את הפומפון שעל כובעה.
תוציאי את האצבע מהפה, קטנה. הבית הזה הפתיע אותך?
אמא, הוא מהמם!
גם אני חושבת. בואי נבחן מה בפנים ונחליט איפה תישן.
כן, קדימה!
עלו במדרגות, נכנסו דרך המרפסת. מסדרון גדול, פתחים למטבח ולחדרים. אלירז עברה חדר־חדר ותכננה בראש היכן למקם רהיטים.
הבית קטן, במטבח שני חלונות ענקיים לגן, חדרים קטנים למטה, חדר בעליית גג, סלון־פינת אוכל עם שולחן עגול ומנורה ישנה מכוסה של עם סריג. ריח של לחות, אך האווירה חמימה.
אלירז! הורדנו הכל ושילמתי לסבלים! יואל הציץ בסלון. בואי, אראה לך את החימום והדוד.
הראה במהירות ועזב. אלירז חזרה למטבח, הרתיחה מים, הוציאה מנות מוכנות לאביגיל והביאה קופסה עם חומרי ניקוי לנקות שולחן.
אביגיל ישבה במקומה, מנענעת רגליים וסוקרת את הארונות והמנורה הצבעונית.
פתאום, דפיקה חזקה על החלון. אביגיל נבהלה, אלירז הרימה מבט על האדן ישב חתול ג’ינג’י ענק.
שלום! ממש חובה להבהיל ככה? צחקה אלירז. תראי, אביגיל, איזה חתיך!
החתול נעץ בה מבט.
נו, מה אתה מסתכל? תיכנס, אם כבר באת. אמצא לך פינוק.
החתול נעלם. היה צריך להזמין, חייכה אלירז. אביגיל, ידיים לשטוף! אוכלים עוד דקה.
כשחזרה, ראתה שהחתול כבר בבית. תפס פינה ובחן אותן בעיניים גדולות וצהובות.
הגישה לו נתח עוף בצלחת ישנה:
בוא, קח.
הוא אכל באצילות. אלירז בדקה הכל נעול, אך מתברר שיש פתח מיוחד בתחתית הדלת, ודרכו קפץ פנימה.
כשהגיעה שוב למטבח, ראתה את אביגיל יושבת ליד החתול ומספרת לו סיפור. אלירז פרצה בצחוק:
יש לך חבר חדש.
אביגיל והחתול הביטו בה יחד. פתאום זה נראה לה כאילו גם החתול מושך בכתפיים כחיקוי לבת.
דפיקה בדלת. אלירז לחשה לבתה:
הישארי פה! ופנתה לפתוח.
שלום! שכנה בחיוך רחב, את יכולה לקרוא לי דודה ציפי. הנה, תום, חלב עיזים ישר מהדיר! שיהיה לבריאות.
שלום! אלירז הופתעה מהמיידיות, ומיד נזכרה בנימוס. אני אלירז, תודה! איזה טרי! תודה רבה! כנסי!
דודה ציפי נכנסה מיד.
אלירז הניחה את החלב, אביגיל התיישבה בסקרנות.
שלום! אני אביגיל.
שלום! אז מה, את יודעת של מי החתול?
ברור! זה השובב שלי! קוראים לו דוביק. אם יתחיל להיות מפונק מדי ולא לתפוס עכברים לגרש. אוכל טוב בבית שלנו.
יש כאן עכברים? השתוממה אביגיל.
כל בית פרטי, במיוחד בסתיו… תמיד יש. לכן אנחנו צריכים דוביק.
אמא, חייבים דוביק משלנו!
אלירז חייכה:
נחיה ונראה. דודה ציפי, אולי את מכירה מישהו שחפש עבודה? אני זקוקה לעזרה רבה בגינה ובבית.
יש פה שכנה שיודעת הכול פנה אל מוּרָד. הוא גר שלושה בתים מפה, שער ירוק. יעזור בהכל, ולא יקר.
תודה! רוצה לשתות תה? יש לי עוגיות ושוקולד.
לא אסרב, צחקה דודה ציפי.
הן שתו תה, דודה ציפי סיפרה לה על העירון והתושבים, ואז פתאום שאלה:
איך הגעת דווקא לבית הזה?
קיבלתי בירושה, ענתה אלירז בדיפלומטיות.
שתדעי, הבית הזה עמד סגור כבר עשרים שנה. פעם אמרו שהוא לא בר מזל… לא נשארו פה אנשים לאורך זמן או שחלילה חלו, או שאיבדו מישהו, או שפשוט לא מצאו בו אושר. בנה אותו סוחר מקומי לכלתו, והיא נפטרה ממחלה. הוא מכר וברח… מאז אף אחד לא החזיק פה זמן.
אלירז חייכה לעצמה.
נסתדר. מה שקיבלנו זה מה שיש. נעמוד בזה! נכון, אביגיל? לא נירתע משום דבר.
עברו כמה חודשים.
אלירז השתלבה בחיי המקום, ואביגיל החלה ללכת לגן. אלירז עבדה בסטודיו לצילום המקומי ולהפתעתה התפרנסה יפה. צילום היה פעם רק תחביב, אבל הפך לעיסוק של ממש. כשהייתה בהיריון, לקחה קורס צילום, ועכשיו הניסיון השתלם.
בית וגן שופצו אט אט, בעיקר בעזרתו של מורד גבר גבוה וידיים טובות שהביא דודה ציפי. יחדיו טיפלו בגינה, גילתה עצי פרי שנשתלו שנים קודם לכן; אם תשקיע אביגיל תקבל פירות טריים תמיד.
בוקר בוקר, יצאה אל קצה הדק עם התה החם וידעה כאן, דווקא כאן, מצאה מנוחה. הבית חזר לחיים בזכותה.
דאגה לדודה לאה, אביגיל הלכה עמה כמעט כל ערב לביקור קצר. אלירז הבינה זה היה הצעד הטוב בחייה. יואל המשיך להגיע לבקר, לשחק עם הילדה, ועם הזמן הכעס התמוסס מעט. הבינה לא כל הסיבות הן ברורות. עדיף לזכור את הטוב, לתת לאביגיל הכרה שיש לה בית חם, אפילו אם ההורים כבר לא יחד.
אל תכבדי עצב בלבך עודדה דודה לאה. אפילו עצב קטן, אם תסחבי אותו תמיד, יגדל לסבל. תשאירי מקום בלב רק לזיכרונות טובים. יתר הדברים תשחררי, בשבילך ובשביל הבת שלך. כל ילד רואה הכול, וזוכר הכול. מה תרצי שתזכור ממך אחרי שנים? איך תוכלי להאיר לה את הדרך?
אלירז הנהנה, יודעת שצדקה.
רוב השכנים הכירו אותה, אט אט הפכה ביתה למקום מפגש שכנות באו עם ילדים, חברות חדשות לאביגיל. למדה לאפות לחם מדודה מרים מהרחוב ממול; אביגיל שתתה חלב ברצון כשקיבלה קצה פרוסת לחם טרייה ומעט חמאה.
עוד שכן, דודה שמעון, הביא לה תותים עצומים לימד אותה איך לשתול ולגדל. אחרי שמורד עזר לה עם המרפסת, סידרה שם פינת ישיבה, כורסה נדנדה קטנה, אביגיל אהבה לשבת שם עם דוביק; לפעמים השתרעה עמו, והיה ברור זהו, החתול הזה אימץ שתיים.
כמעט כל בוקר מצאה שורת עכברים ליד הדלת דוביק טרח להראות שמקומו מובטח.
הייתה רק שכנה אחת, זוהרה, שהייתה רכילאית בלתי נלאית. ניסתה להתרחק, סירבה לשמוע לשון הרע, אבל זוהרה לא ויתרה והייתה באה ומפטפטת.
פעם אחת, נפלה מהכיסא. בפעם אחרת נקרעה לה החצאית מהודקת אל מסמר מוזר,ברור שהבית כאילו סילק אותה בעצמו. לבסוף התחילה להיעלם.
אחד הימים, באלירז גוזמת ענפים ושומעת את זוהרה מלהגת לשכנה אחרת:
תגידי, איך יכול להיות רק היא, גרה לבד עם ילדה ובלי גבר?! ושוב, אנשים אוהבים אותה, כולם אצלה מה יש בה?
כי האדם עושה את המקום, לא המקום את האדם! השיבה דודה ציפי. אלירז אישה טובה, לכן אוהבים אותה. לכי לך, זוהרה, החלב על האש!
אלירז התרחקה וחייכה לעצמה אנשים הם אנשים, אבל הבית שלה כבר מלא שמחה.
אמא! אמא! איפה את? קראת אביגיל.
כאן! התעוררת?
בואי תראי!
אלירז חייכה מה עכשיו? אביגיל הצביעה בשביל בין העצים דוביק חזר, וגרר אליו גור קטן וכתום כמותו. הניחה אותו בידה.
תודה, דוביק! נראה שבאמת צריך. איך נקרא לו?
דוביק!
אלירז בחנה את הגור בעדינות.
ברוך הבא, דב הקטן! יאללה, בנות הביתה, ארוחת בוקר מחכה.
אביגיל צחקה, דחפה את הדלת, ובית המלא אור התפשט אליו חום כי רק מי שממלא את הבית באהבה, מגרש כל קללה.
והחיים לימדו את אלירז, שלפעמים דווקא השברים הגדולים הם סדק דרכם נכנס אור חדש. אם רק תישארי פתוחה אליו, ותמלאי את מקומך באהבה הבית יהפוך לברכה.
