הסלון הפרטי בלב תל אביב זהר כמו קופסת תכשיטים מתחת לנברשות הזכוכית היוקרתיות. מראות מהתקרה ועד הרצפה החזירו את הבדים הזורמים, שמלות שנשארו חצי מהודקות, ואת נשות החברה הגבוהה של העיר ברגעי מדידה. אבל האוויר בפנים היה קר כקרח.
בתנועה פראית, האישה בשמלה האדומה קרעה את תיק המדידה של התופרת הצעירה ופיזרה את תכולתו על רצפת השיש המבריקה. סיכות תפירה, גירי סימון לבנים ואצבעונים כסופים התפזרו ככוכבים מנופצים.
״הנה!״ לחשה באכזריות שהטביעה רעל במילותיה. ״ככה גנבות מתנהלות מסתתרות מול העיניים של כולנו.״
התופרת הצעירה, לא יותר מעשרים וארבע, קפאה במקומה. פניה חיוורות כתכריך. דמעות חצבו שבילים בלחייה שעה שהביטה בבלגן לרגליה. ידיה אותן ידיים שעיצבו תחרות בעדינות אין קץ רעדו ללא שליטה.
״לא לקחתי כלום,״ לחשה, קולה מתנפץ. ״גברת, נשבעת בנשמתי… אפילו לא נגעתי בשרשרת שלך.״
האישה באדום התקרבה עוד, עגילי היהלום שלה מנצנצים כאילו היו נשק.
״את רוצה רחמים? תכשיט יקר ערך נעלם בדיוק כשהגעת לכאן, ואני אמורה להאמין שזה מקרי?״
שאר הלקוחות התרחקו מעט, שמלות המשי מרשרשות. אחת מהן שלפה נייד בשקט, אחרת לגם שמפניה באיטיות, עיניה נוצצות מסקרנות. הסלון כולו הפך לתיאטרון והתופרת הייתה הגיבורה הטרגית.
היא כרעה על ברכיה, מנסה לאסוף את כליה, כשהאישה באדום אחזה בפרק ידה, ציפורניה שוקעות בבשר.
״אל תעזי לגעת בכלום. שכולם יראו באילו ידיים נגעה השמלה שלי.״
כתפיה של התופרת צנחו. יפחת כאב נמלטה מפיה, והבושה בערה בה חזק יותר מכל האשמות.
״רק באתי לסיים את המכפלת,״ יבבה. ״לא התקרבתי לדברים שלך…״
צחוקה של האישה באדום הדהד בין המראות, צחוק חד ומרושע.
״ובכל זאת, השרשרת נעלמה בזמן שהיית כאן. איזה צירוף מקרים,״ סיננה.
השתיקה הייתה חונקת.
ואז ווילונות הקטיפה הכבדים שבקצה הסלון זזו באיטיות.
כל ראש הסתובב.
מעצב-העל האגדי, איתן לוריא, נכנס לחדר כמו ענן סופה גבה קומה, שיערו מאפיר, סמכותו השקטה ממלאת כל פינה. בידו התנופפה השרשרת החסרה, היהלומים שלה בוהקים לאור.
האישה באדום עזבה מיד את פרק ידה של התופרת, כאילו נכוותה.
עיניה של התופרת נפערו בהלם, צעדה נסוגה לאחור.
מבטו החודר של איתן לוריא עבר בין כל הנוכחים: הנערה הבוכיה, הכלים המפוזרים, המעגל של נשות האצולה. הוא הניף את השרשרת, מניח לה להיטלטל בין שמיים לארץ, מעין מטוטלת של דין.
״מרתק,״ אמר בשקט עם חדות של תער. ״כי בדיוק מצאתי את זה מוסתר בתוך תיק השמלות של הבת שלך.״
החדר כולו השתתק.
שפתיה של האישה באדום נפערו, אך אף מילה לא יצאה. פניה הלבינו.
״של הבת שלי?״ מלמלה, כמעט לא נשמעת.
איתן לוריא התקדם עוד צעד, הבעת פניו כקרח.
״כן. של הבת שלך. אותה בת שהייתה לבדה כאן לפני עשרים דקות, רגע לפני שהשרשרת ‘נעלמה’.״ הוא שתק, מותח את המתח עד כאב. ״ואחרי שראיתי כאן היום נדמה לי שכולם זכאים לדעת את האמת.״
הוא פנה אל האישה באדום, עיניו בוערות בבוז.
״הבת שלך הודתה בפניי בכל. זה לא היה גניבה. זו הייתה הצגה שכוונה להרוס את שמה של תופרת תמימה כדי שתוכלי להתחמק מתשלום החוב על נדוניית בתך. תרגיל קטן להרוס לה את הפרנסה ולבטל את שארית החוב בגסות.״
אנחת הלם נפלטה מכל פינה. הפלאפונים כבר לא מוסתרים הם מקליטים בגלוי.
איתן לוריא הניח בעדינות את השרשרת בידיה הרועדות של התופרת, ואז הפנה גבו לאישה באדום.
״הקרדיט שלך מבוטל לצמיתות. ואת…״ קולו ירד ללחישה מסוכנת, ״עד מחר בבוקר כל תל אביב והעולם האופנתי יידעו בדיוק מי את.״
האישה באדום נותרה דוממת, עולמה נשבר סביבה כמו זכוכית דקה. לראשונה, נראתה קטנה ואבודה.
התופרת הצעירה אחזה בשרשרת, דמעותיה מופיעות שוב, אך כעת אלה היו דמעות של הקלה והתרגשות. איתן לוריא הניח בשקט יד מגוננת על כתפה.
״בואי, יקרה,״ לחש. ״נוציא אותך מכל הרוע הזה. יש לך עתיד בבית הזה עתיד אמיתי. לא כל אחד כאן ראוי ללבוש את האמנות שלנו.״
כשהאבטחה ליוותה את האישה באדום החוצה, המראות החזירו תמונה חדשה: צדק, זוהר וקר, נוצץ תחת האור המוזהב של תל אביב.
