הריסות של חברות
נועה חזרה הביתה אחרי יום מתיש. היא פתחה את דלת הדירה ולאט-לאט, כמעט אוטומטית, חלצה את הסנדלים. כל תנועה השמיעה עייפות לא עייפות של הגוף, אלא של הלב. במסדרון הייתה שקט מפתיע, רק מהמטבח נשמע ברקע קול טלוויזיה דולקת. נועה עמדה רגע על הסף, כאילו אוספת כוח לפני שתתקדם הלאה. היא הייתה צריכה להפוך מעצמה של החוץ לעצמה של הבית, והפעם זה הרגיש בלתי אפשרי.
בסוף היא נגררה למטבח. שם, ליד השולחן, ישב איתמר, בעלה. לפניו עמדה קערת מרק, והוא אכל באיטיות תוך שהוא חולף לטלוויזיה במבט. כשהוא הרים את העיניים וראה אותה, חייך בחצי דאגה.
“את היום בבית מוקדם, הכל בסדר?” שאל בכנות.
נועה התיישבה מולו, חיבקה את עצמה בידיים, כאילו מנסה להתגונן ממשהו בלתי נראה או להתחמם קצת מנשיפה פנימית. איתמר קלט מיד שמשהו פה לא רגיל אפילו לימים כאלה.
“לא לא בסדר”, אמרה בשקט, כשהמבט נודד מהחלון החוצה. “הרגע חזרתי מליאור. נראה לי שזהו… אנחנו לא בנות-חברות יותר”.
איתמר שם את הכף בצד. פניו קפאו למצב של הקשבה מלאה, לא ממהר לשאול או ללחוץ כולו שידר לה: “אני כאן”.
“מה קרה?” זה בא אליו, אבל היה ברור שאכפת לו.
נועה נשמה עמוק, כאילו היא עומדת בפני ועדה בחקירה רק בלי עו”ד שיגן עליה.
“הכול בגלל בעלה”, התחילה ונאנחה. “תתאר לעצמך, ערן בגד בה. והיא במקום לצעוק עליו, התחילה להתעלל באותה בחורה מסכנה. העליבה אותה הכי קשה שאפשר, צעקה ש’היא הרי ידעה שהוא נשוי ובכל זאת נכנסה לו מתחת לאף’. ניסיתי להרגיע אותה, להסביר שזה לא אשמת הבחורה בכלל, אלא של ערן, שאיתו היא נשואה! אבל היא פשוט דחפה אותי החוצה. השתוללה, צעקה שאני לא איתה, שאני בעד ‘הבוגדת הזאת'”.
איתמר סובב את הכף ביד, האוכל איבד כל טעם כנראה, וזרק שאלה על הדרך כי היה חייב להבין.
“והיא באמת ידעה?” הוא שאל.
נועה גלגלה עיניים, התרוממה קלות בכיסא ונפנפה ביד. “ממש לא! ערן שיקר לה שהוא כבר גרוש, אפילו למקק ברחוב הוא לא הראה תעודת זהות. ניסיתי שיחה הגיונית עם ליאור: האשמה רק עליו, לא עליה. מה זה להאשים בן-אדם על שקר של מישהו אחר?! אבל ליאור במקום להקשיב החזירה לי שאני מגינה על ‘כאלה נשים’, ושאולי אני ‘לא כזאת צדיקה בעצמי'”.
איתמר לא התלהב לשמוע את הסיפור הזה בטח לא את ההשלכות והעקיצות האישיות שהחטיפה לאשתו.
“וואלה” הוא מלמל, “ומה עכשיו?”
נועה חייכה חיוך עקום, שבו האכזבה עצמה ניסתה להפוך לבדיחה.
“גרוע יותר” אמרה, קולה כמעט לא נשמע. “ליאור התחילה להסביר לכל החברות שלנו שאני יותר מדי מגנה על הקורבן. ‘מעניין, למה? אולי נועה בעצמה לא טלית שכולה תכלת?’ תאר לך! ואני בכלל חשבתי שחברה אמורה לתמוך ברגעים קשים. פתאום, אני היא הפושעת”.
הפסקה היתה כבדה אפילו מהטלוויזיה שעדיין דיברה ברקע. נועה שיחקה עם הפינה של המפה על השולחן, אולי בתקווה למצוא בה איזה קסם לנחמה. הידיעה שמי שהייתה קרובה אליה ביותר יכולה להפוך אותה בן-רגע למי שמצביעים עליה מאחורי הגב, כאבה מרמת כדורגל של ליגת העל.
“הכי נורא זה שרק רציתי לעזור לה”, המשיכה בלחש, בוהה בחצר המושלגת, “להגיד לה שהכעס צריך להיות מופנה אליו ולא לבחורה שלא אשמה בכלום. אבל היא עיוותה את העולם, ועכשיו חצי מהחבר’ה מסתכלים עלי עקום, לוחשים. אני הולכת ברחוב, מרגישה שכל עין מחפשת אקשן אפילו שכבר מזמן פרסומות לריאליטי לא עובדים עלי”.
איתמר קם, ניגש אליה, הניח יד מרגיעה על הכתף חיבוק רך, שקט, כמו שמיכה בערב סתיו ראשון.
“את יודעת שהאמת בצד שלך”, אמר בלי דרמה, מלא ביטחון.
“כן” חייכה אל החלון, “אבל זה לא באמת מנחם. כל אותם שנים של חברות ונגמר ככה. בגלל שקר ודמיון פשוט כואב”.
****************
ימים ארוכים אחר-כך, נועה כבר לא יצאה מהבית כמעט. כל פעם שדמיינה הליכה למכולת או פגישה עם שכנה, הלב רטט מבפנים- החולשה הפכה לכעס, והכעס לחולשה חוזרת. בעבודה מהבית הפכה לאלופת הסדר: ארגנה ספרים לפי צבע, ניקתה מאחורי המקרר, בישלה מתכונים שאפילו אודטה פחדה לנסות. אבל הראש תמיד חזר לסיפור עם ליאור: כמה מהר החיים מתהפכים, כמה מהר לילה נהיה יום.
לפעמים פינטזה לשים הכול מאחור ולחצות את כל תל אביב באוטובוס, רק לא להיתקל באף אחד. רעיון של לעזוב, אפילו רק לכמה שבועות, נשמע פתאום אפשרי. מקום לבד, בלי אף אחד שמכיר את “הדרמה ההיא מהקבוצה של יום שלישי”, מקום לנשום בו שאף אחד לא מערבב שמות, עובדות או רכילות.
היא יכלה לראות את עצמה עולה על רכבת לנתניה או אפילו לירושלים, מאחור נגררת העיר, וקדימה אולי נוף, אולי סתם שקט. אבל התעוררה כל בוקר בדיוק באותו המקום, בתוך זיכרון של חברות שהייתה בטוחה שאי אפשר לשבור, רק כדי לגלות שאפשר, ועוד איך.
בערב, נועה ואיתמר ישבו על תה. במטבח הדליקה נועה אור קטן, ובחוץ חשוך. היה שקט, אולי זוג שלגים אחרונים בחלון, אבל בפנים שקט שלא שייך לעונה. שתו תה, כל אחד בשקט משלו. אחרי כמה דקות, איתמר העז.
“את יודעת” התחיל כאילו הוא טועם ממרח חדש. “אולי כדאי שנעבור דירה. נצא מהשכונה הזאת, שאולי איש שם לא יבקש ממך הסבר? אפילו רק לאזור אחר של תל אביב רק להתאוורר”.
עיניה של נועה התרוממו אליו, מופתעות. היא לא ציפתה. הלב דפק: התרגשות? או אולי חצי תקווה?
“אתה באמת חושב שזה יעזור?” שאלה בעדינות, כמעט לוחשת.
“בטוח,” ענה איתמר. “צריך זמן להחלים. וכאן יותר מדי זיכרונות, יותר מדי אנשים שמאמינים לשמועות. כל יום נאלצת לפגוש משהו מזה. אם נעבור תקבלי כמה שבועות של שקט. את תוכלי לבחור איך להמשיך”.
נועה שקעה לרגע בתוך כוס התה. הרעיון קסם לה, אבל גם הפחיד אותה. לעזוב דירה, שכונה, את החברים שנשארו, להסביר לעבודה, למצוא מקום חדש, להתרגל לאנשים חדשים אלה לא תרגילים של יום ראשון. מצד שני, הבריחה מהדרמות, להתחיל דף חדש, בלי שתלים של חברות מפורקת, נשמעה כמו חופשה.
בסוף, אחרי סיכום יתרונות וחסרונות (וגם כמה ברכות לאלוהים), הרימה ראש.
“טוב, בוא ננסה”, אמרה והפעם אפילו הרגישה את זה.
איתמר חייך אליה. קל, נטול פאתוס. הוא ידע כמה קשה לה עשתה הסכמה כזאת, ושמח שהיא מוכנה לצעוד הלאה.
“יאללה, נתחיל חיפושים. אולי נמצא משהו ליד פארק הירקון נשימות של אמת על אמת”.
נועה הרגישה ניצוץ קטן של תקווה. אולי, באמת, להתחיל במקום חדש זו לא בריחה, אלא הפסקה קלה טעינה מחודשת.
התחילו לחפש דירה. לא פשוט כל מודעה נראתה מושלמת על המסך, אבל בביקור מציאות פתאום קירות דקיקים, כביש סואן מתחת, או דיירים שתכלס כל חייהם יושבים בסלון המשותף. איתמר התעסק בכל הפרטים טלפונים, חוזים, נועה הייתה ממונה זוגית על המכנה המשותף: האם תוכל לראות את עצמה קמה שם בבוקר? לפעמים, באמצע עוד סיבוב חיפושים, המחשבות על ליאור הגיעו. העלבון עדיין ישב שם, עמוק, אבל לידו תחושת פרידה מהאשליה שהחברות היתה יותר חזקה מהכל.
פעם אחת, כדי להוציא את הראש מהאירועים, נועה התחילה למיין אלבומים ישנים. פתאום נתקלת בתמונה ליאור והיא, צוחקות בבגד ים בחוף הים, שלובי שיער ברוח, והעיניים מלאות קודם כל בשלווה. פתאום אותה תקופה הרחיקה, כאילו נלקחה מסרט עכשווי ונהפכה לסרט ישן. “אולי הייתי צריכה לנסות לדבר איתה שוב?” שאלה לעצמה. אבל אז נזכרה בנימה הלגלגנית שלה, בצעקות מיד החביאה את התמונה במעמקי הקופסה. אולי, חשבה לעצמה, יש שבילים שבאמת מובילים רק למבוי סתום.
אחרי חודש מצאו דירה: לא גדולה, אבל מוארת, מלאה חלונות שמש והשקעת ירק מבחוץ. בעל הדירה היה צדיק אמיתי הזהיר שחשוב לו שכנים שקטים, וזה רק הוסיף להרגשה של מציאה. המעבר היה איטי, כל קרטון כמו התפטרות פרטית מהעבר, פריקה וחיוך: לפחות הפעם נועה זוכרת מה נמצא בכל קופסה.
כשהפריט האחרון פוזר, נועה עמדה ליד החלון החדש שלה, הסתכלה על השכונה: עצים, גן ילדים קטן, כמה דיירים הולכים לאיטם. הרגישה הקלה אמיתית שקט קטן מבפנים, כאילו עזבה מקום נגוע. שם, בחדרים האלה, אולי סוף-סוף תוכל לבנות את עצמה מחדש, בלי עבר רודף ובלי מבטים ננעצים מאחורי הגב.
נשמה עמוק והרגישה שזה אולי לא “רטייה” ללב, אבל בהחלט התחלה חדשה.
**********************
לפני הזזת הארגז האחרון, נועה קיבלה אומץ לעשות משהו שבמשך זמן רב דחתה לדבר עם ערן. היא לא ידעה להסביר למה; אולי יצר צדק, אולי צורך להגיד את המילה האחרונה. בכל מקרה, שלחה הודעה: “בוא נדבר”.
נפגשו בבית קפה קטן בצפון העיר מקום שהסיכוי לפגוש שם מישהו מהמעגל כמעט שווה לזכייה בפיס. נועה הקדימה, שתתה תה חצי מתוח. כשהגיע, ערן נראה לחוץ: מסדר צווארון, מעביר יד בשיער שלא באמת הסתדר הפעם.
“היי,” אמר והתיישב בזהירות. “האמת הופתעתי שקראת לי.”
נועה לגמה מהתה. ידעה מה תגיד, אבל מולו הלב דפק. בכל זאת דיברה.
“אני יודעת שאתה מתכנן גט”, היא ענתה לו ישר (כי למה לשקר?). “ושליאור מנסה לארגן ‘הוכחות’. מגישה לבית הדין הכל עליך, כאילו היא טלית שכולה תכלת. אבל יש לה גם איזה פתק בבגדים אתה זוכר את הסיפור עם השליחות לחיפה?…”
ערן התכוון, הופך גלויה. כמה שניות שלו בוהה בה בניסיון להבין צוחקת עליו או לא.
“את מציעה?” התחיל, אבל הפסיק באמצע.
“שיהיה הגון בבית הדין”, המשיכה, “ושכל האמת תצא. אם היא תתחיל לספר את הסיפור המושלם שלה, יהיה צדק שיראו שיש גם צד שני. שיהיה שווה”.
הניחה על השולחן מעטפה קטנה. בפנים כמה תמונות, כמה הדפסות רלוונטיות, לא סנסציה מטלטלת, אבל מספיק בשביל להזכיר אף אחד לא מושלם.
ערן הושיט יד, קרא בעיון, מופתע למראה התוכן.
“תודה”, אמר לבסוף. “לא ציפיתי”.
“גם אני לא פשוט נמאס לי לשתוק. שיימאס לי שמשקרים לכולם, וצללים מתפשטים מהקיר בדיוק שנהפך לקיר שלך”.
הייתה שתיקה. רחוב רגיל, אנשים רגילים אבל בפינתם, הסיפור נגמר אחת ולתמיד.
ערן החזיר את המעטפה.
“לא בטוח שאשתמש בזה”, אמר לבסוף, “אבל תודה שיכולתי לבחור”.
נועה רק הנהנה. לא היה לה יותר מה להגיד. קמה, אמרה “להתראות” קצר, ועפה החוצה.
ברחוב הייתה רוח קרירה שיחקה לה בשיער אבל נועה לא באמת הרגישה אותה. היא צעדה לתחנת האוטובוס, חושבת: האם זו הדרך הנכונה? בסופו של דבר, זה היה פחות עליהם, ויותר על לנקות את החיים שלה ממשהו שהפך לעכברוש פואטי בתוך שדה פטל.
********************
אחרי הפגישה עם ערן, נועה ידעה שעשתה מה שנכון לה. הצעד הראשון היה למחוק את מספרה של ליאור בלי פרפורים, רק עם עצב קטן בגרון. נכנסה לוואטסאפ, עשתה “הסרה”, עברה גם לרשתות עוקבת לשעבר. לקח דקה, אבל הרגיש כמו שינוי אמיתי: לסגור ספר ישן, להניח על מדף, לסובב מפתח.
החיים בדירה החדשה התחילו להתאפס בקצב שלהם. פתאום, הבית החיוור התמלא לאט-לאט באור, בשטיחים, בתמונות (ישנות פחות, חדשות יותר). נועה מצאה בקלות עבודת און-ליין יותר זמן לעצמה, פחות כפכפים שחוקים בדרך לאוטובוס. איתמר המשיך לעבוד במשרד החדש קצת יותר רחוק, אבל עם צוות מצוין והומור יותר טוב מהתור אצל הרופא.
נעים היה להיות עם סביבה חדשה. בבקרים טיילו יחד בפארק, בערבים שותים אספרסו בבית קפה קטן עם דקלים, אפילו הכירו את השכנים. כאן, אף אחד לא זיהה את הסיפור שלה, אף אחד לא ליחשש, והימים התחילו להיות שקטים כמו פירורי עוגיה על הצלחת.
יום אחד, אחרי העבודה, נועה ישבה במרפסת עם תה (אדמדם, מריח כמו חורף אמיתי), ושמעה ברקע את איתמר מדשדש במטבח. פתאום, מתוך השקט, אמרה:
“אתה יודע, אני חושבת שכל זה היה מהלך נכון. לא רק המעבר, גם השיחה ההיא עם ערן”.
איתמר הניח עליה יד. “העיקר שעשית מה שליבך אומר”. בלי נאומים, בלי פסקנות. רק אמפתיה.
נועה הנהנה, מביטה על עיר מתחלפת בחלון בליל של אורות קטנים, נצנוצים מהמרפסת הסמוכה, ועולם חדש שאין בו דרמות.
**************************
חצי שנה אחר כך, נועה עמדה מול החלון, הביט גגות העיר הצהובים באור הבוקר. היה לה תה עם ברגמוט (כי מה זה בוקר בלי טקס), ואיתמר במיטה עוד גונב רגעי חום. החיים חזרו למסלול: עבודה מהבית, קצת עבודות אמנות התגשמות חלום ישן של צבעים על נייר.
פעמיים בשבוע היא למדה רישום משהו שתמיד רצתה ולא התאפשר לה בעבר. זה כבר לא מקצוע, אבל העולם של צבעים וסיפורים הפך אותה לרגועה יותר.
אחת בערבים, נכנסה לפייסבוק ופתאום הודעה מליזה, קולגה ישנה: “נועה, את שמעת מה נהיה עם ליאור? פגשתי את השכנה שלה והיא סיפרה…”
נועה קפאה מעט חצי חשש, חצי סקרנות. קראה הלאה:
“ליאור הלכה על כל הקופה בדיון. ניסתה להוציא מהגירושין את כל מה שיש, שכרה עורך דין יקר, אספה ‘ראיות’. אבל ערן התעשת כל כך שהפתיע את כולם. הציג לבית הדין התכתבויות וסיפורים כולל הרומן שלה עם אותו ‘קולגה מחיפה’. בסופו של דבר, הכול חזר אליו. כל הדירה על שמו, כל העסק, והיא בקושי נשארה לה יונדאי.”
נועה הניחה את הטלפון על השולחן הלב לא רעד, לא שמח ולא התמרמר. רק סוג של הקלה: האמת עלתה.
גבר חזר איתמר ושאל: “נו, על מה את מחייכת?”.
“זוכרת את ליאור? מסתבר שלא כל מה שמספרים הוא נכון”, ענתה. “נדמה לי שקיבלתי את הסגירה הכי פשוטה שיש.”
איתמר לא נדרש להסביר, נשק לה בראש, ומזג לעצמו כוס תה. “יאללה, בואי נאכל קרואסון ואולי סוף-סוף נבקר בפארק החדש שפתחו פה ליד? כבר נמאס לי מהגינה הציבורית שלנו”.
נועה חייכה הפעם באמת וכשהלכה לטייל באותו ערב, לבדה, הרגישה איך נשאר ממנה בדיוק מה שרק אפשר. היא כבר לא הייתה זו שהבליגה על פגיעות או שיחקה אותה חזקה מול כולם; עכשיו הייתה זו שמגינה על עצמה בדיוק במידה שצריך.
ברגע של שקט, בפארק, ראתה ילדים משליכים כדור, דירות נדלקות לאיטן, והכל נטול דרמה. זה היה רגע ששווה זהב: המקום שבו אפשר פשוט להיות, בלי להידרש להוכיח דבר.
ואז, כששוחחה למחרת עם ליזה, סגרה לחלוטין את המעגל: “תודה שחידשת לי. האמת, זה כבר לא חשוב סגרתי את הדלת”.
“זה מה שבאמת חשוב”, שמעה את ליזה מחייכת בטלפון.
אחר הצהריים, איתמר חזר. נועה קיבלה אותו בדלת, חיבוק כמו שלא היה זמן רב. “אני סוף-סוף מרגישה שהכל במקום באמת.”
“את ראויה לזה”, ענה בפשטות.
בערב אכלו ביחד, דיברו על טיול בצפון בשבת או ערב שקט בסלון. בחוץ ירד גשם ראשון, בפנים היה ריח של תה ועוגה מהקונדיטוריה למטה. נועה הביטה באור של הקמין המלאכותי, הבינה: היא לא רוצה לחזור אחורה שם נשארו שקרים ופגיעות. כאן, יש לה מקום להיות פשוט היא עצמה.
וזה היה כל מה שחשוב.
