בלי מילים מיותרות
יומן אישי / איתי ברק
אתמול בערב, אחרי ארוחה מפנקת במסעדה בנווה צדק, נשענתי על גב הכיסא, מאפשר לעצמי רגע של רוגע. נשמתי עמוק את האווירה הביתית, אורות חמים חלשו על השולחנות, והמוזיקה ברקע עטפה אותנו בשקט משמח. מבטי נדד אל רותם, שישבה מולי, מלטפת בעדינות את גביע היין הלבן שבידה. האור שיחק על תווי פניה וצבע לה לחיים בגוון ורדרד טבעי, כך שהיה נדמה כאילו יש בה איזו שמחה פנימית שנשפכת החוצה.
“שמחה?” שאלתי, מנסה להישמע קליל, כאילו מדובר בשאלה אגבית.
רותם הניחה את הגביע וחייכה. “ברור,” ענתה, “אתה תמיד יודע לאן להביא אותי. המקום הזה פשוט נעים.” סקרה במבט את החלל מסביבנו.
לרגע שתקתי, מהנהן בנעימות. אני באמת אוהב את המסעדה הזו לא נוצצת, לא מתהדרת ביוקרה מוגזמת, אבל משדרת שלווה וחופשי, ללא פרטים מסיחים. המלצרים מהלכים בקצב הנכון, לא לחוצים, לא מלחיצים, ועושים את עבודתם מתוך הבנה אמיתית של המקום. לקחתי אותה לפה אולי חמש פעמים בחצי שנה, וכל פעם האוכל והאווירה השאירו בי טעם טוב וגם בה.
כשהגיע החשבון, מעולם לא התלבטתי, שלפתי את הכרטיס ושילמתי בשקט, הסכום במאות שקלים אף פעם לא הפתיע או הטריד אותי.
“חשבתי,” אמרה רותם פתאום, משחקת במפית שבידיה, “אולי נברח לאיזה סופ”ש בקיבוץ או בטבריה? נהיה קצת בהרפתקה…”
“נראה,” השבתי, משתדל להסתיר את התהייה הפנימית. “העבודה שלי עכשיו קצת משוגעת, את הרי יודעת…”
שבריר שנייה של צל בעיניה, אבל מיד התעשתה, חזרה לחיוך המרגיע, אולי מנסה לטשטש את חוסר השקט.
“ברור, אתה תמיד אחראי,” ענתה, בחצי חיוך, חצי התפשרות.
המלצר הגיע עם תפריט הקינוחים. הזמנתי באופן רשמי את העוגת גבינה הידועה, וביקשתי עוד בקבוק מהיין הקודם.
רותם שרטטה באצבע את שפתו של הגביע, תנועה אוטומטית, כמעט מהורהרת. פתאום אמרה בקול שקט: “היום אתה נראה קצת… מנותק.” שכנה את המילים כך שרק אני אשמע.
“שום דבר,” משכתי בכתפיים. “היה יום מטורף במשרד.” האמת, זו לא הייתה המצאה כבר שבועות שאני גמור מעומס, ישיבות ומיילים סביב השעון. אבל הסיפור האמיתי לא היה רק בג’ובים.
לפני כמה ימים, סתם מתוך סקרנות, נכנסתי לפרופיל של רותם באינסטגרם, שלא הכרתי. הכל רגיל תמונות, תגובות מחברים רק ששמתי לב לכמה תמונות שלה עם איזה בחור בחליפה יקרה, הכיתובים “זה האיש שמעניק לי השראה” ו-“תמיד מקשיב לי”, מעלים תהיות, במיוחד כי התאריכים חפפו לימים שהיא לא רצתה להיפגש.
ניסיתי לא לתת לזה לטרוף אותי. בדקתי שוב. ואז גיליתי עוד תגובות מגבר אחר הפעם, מישהו בשם דניאל, שכתב: “את מדהימה כרגיל, מחכה לערב הבא”, עם אימוג’י של לב, בדיוק באותו בר של הערב.
לא עשיתי מזה עניין לא דרשתי הסברים, לא הראיתי סימני כעס. החלטתי שאם אני מסיים משהו, זה יהיה חד וברור. לא להיעלם בלי לומר דבר אלא להשאיר חותם.
בסוף הערב הגיע החשבון סכום לא קטן, כמו שמצופה בערב כזה. החזקתי את התיק, פתחתי אותו בכאילו עיון כמובן שידעתי מה יופיע שם. הסתכלתי לה ישר בעיניים, ללא חיוך.
“תשמעי,” אמרתי בקור רוח, “אני אשלם רק על עצמי. את תצטרכי לדאוג לחלק שלך.”
הפנים שלה הסמיקו מיד. היא לא ציפתה. “איתי, זה לא מצחיק.”
“לא מתבדח,” השבתי ולקחתי את התיק הנושא את החשבון והנחתי אותו מול רותם. “אם אין לך כסף תתקשרי למישהו, אולי דניאל. חשבת שלא אדע? שסתם אפשר לסובב אותי?”
עיניה נפערו, מבטה שילב תדהמה עם כעס.
“לא מבינה על מה אתה מדבר,” גימגמה, אבל גם היא הפסיקה להאמין לעצמה.
“חבל,” עניתי. קמתי, שמתי במזומן את חלקי והשארתי אותה להתמודד בעצמה.
התרחקתי בצעדים בטוחים, בעוד מאחוריי רותם מתדיינת בלחץ מול המלצר. לא הסתובבתי. רק הרגשתי שהמשקל בעניינים הלב מתפוגג. עם כל צעד, היה לי קל יותר לא מכעס או שמחה לאיד, אלא כי אמרתי, סוף סוף, מה שהייתי חייב.
יצאתי החוצה, שאפתי עמוק את האוויר הערב התל אביבי, פנסי הרחוב הטילו עיגולים מוזהבים והחנויות של שדרות רוטשילד קרצו בצבעוניות. אנשים חלפו חלק מיהרו, זוגות טיילו לאיטם, צחקו. הכל נשמע נכון. חשבתי כמה החיים מוזרים רק לפני חודש חשבתי שרותם היא “האחת”, לא מושלמת, אבל שלי. עדיין הייתה בראשי המחשבה על מתנות שבחרתי בכוונה סמארטפון, עגילים עדינים מזהב, מנוי לכל מיני הפתעות. איך חיכיתי לשיחות ממנה, איך הפסדתי שעות עבודה בשביל להיות איתה.
עכשיו ידעתי זה היה משחק. לא שלי שלה. תחושה כמו של קפה שהתקרר ולא סיימת לשתות, טיפה מריר. לא כאב, לא כעס, רק צינה קלה.
הטלפון רעד. הודעה: “נמוך מה שעשית. היית פשוט יכול לומר שזה נגמר.”
עמדתי מול חלון של חנות ספרים, עיין רפרטואר צבעוני, ועניתי: “בדיוק את זה עשיתי.”
כיביתי את הטלפון. לא רציתי הסברים, לא עוד מילים או דרמות. הכל כבר נאמר.
הערב היה לפניי, והרגשתי שאפשר למלא אותו איך שארצה: לקפוץ לפאב קבוע בנחלת בנימין, להזמין גולדסטאר ולבהות בחלון; או לנסוע הביתה, לפתוח פלייליסט שאהבתי (שאותה היא שנאה) ולישון סוף סוף בלב רגוע. אולי סוף סוף לדבר עם חבר שלא פגשתי מזמן.
הבחירה לגמרי שלי. וזה הרגיש טוב אמיתי.
**********
הבוקר התעוררתי עוד לפני השעון. בדירה היה שקט, מלבד קול העיר שמתעוררת מבחוץ. התמתחתי, שרירים נעימים, והרגשתי משהו בי שקט. לא יותר נטל, אלא תחושת קלילות כמו שמש שבוקעת אחרי גשם.
עמדתי במקלחת עוד דקות ארוכות, מאפשר למים החמים לשטוף הכול. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן הצלחתי פשוט להיות בלי להסביר, בלי לתרץ.
הכנתי קפה חזק, הניחוח של פולי קפה טרי מילא את המטבח. יצאתי למרפסת עם הכוס, הבוקר היה בהיר, ילדים רצו לכיוון בית הספר, ריח של אדמה רטובה וקפה מבית הקפה למטה התחבר לאוויר.
לא מיהרתי להדליק את הסלולרי. רק באמצע היום עשיתי זאת כמה הודעות מעבודה, פינג מהחבר’ה, הודעה בודדת נוספת מרותם. לא קראתי. לא הרגשתי צורך.
במקום זה, חייגתי לאורי, חבר ותיק. “מה המצב?” שאלתי. “בוא ניפגש, עבר הרבה זמן.”
אורי, כרגיל, שמח: “בטח, מתי ואיפה?”
הסכמנו על הפאב בקרבת המשרד שלי, שהוא הפינה שלנו אחרי ימים קשים.
כשנכנסתי, אורי כבר חיכה עם שתי בירות מכבי על השולחן. “אתה נראה אחרת,” אמר, “משהו השתנה?”
“נכון,” עניתי ופרטתי בקצרה את אירועי אמש, בלי לדרוך על הרגשות, רק עובדות.
הוא האזין, גמע מהכוס, ואז חייך חיוך אמיתי: “עשית נכון. נוקשה, אבל נכון. בטוח שאין עוד מישהו?”
“בטוח,” השבתי, ונשענתי לאחור, מרגיש איך המתח עובר.
“ומה עכשיו?” שאל, מביט בי בעיון.
“לחיות,” עניתי בלי פוזה. “עבודה, חברים, ואולי גם חופשה. נראה.”
הוא הנהן, “נשמע טוב.”
ואז הציע: “אחותי עברה לירושלים, יש שם פסטיבל ג’אז מעולה עוד שבוע. בוא נלך?”
חייכתי, דמיינתי את המדרחוב, הצלילים, משהו חדש. “סגור,” אמרתי בקצרות. “רק צריך שבוע לסגור פינות בעבודה.”
“מעולה!” אורי טפח לי על השולחן, חיוך רחב על פניו.
שבוע אחרי, באמת נסענו לפסטיבל הג’אז בירושלים. העיר הייתה מדהימה צלילים מהרחוב, מוזיקה בפינות, אוויר חגיגי. טיילנו בין סמטאות, עצרנו בבתי קפה קטנים ברחוב יפו, התווכחנו איזה דוכן פלאפל הכי טוב. ערב אחד ירד גשם דק, עמדנו יחד תחת סככה וראינו אנשים שרצים בסנדלים, מבדרים אותנו עד דמעות.
בערב, בבר קטן מול החומות, ברקע ג’אז, הרגשתי שקט אמיתי. הרגשתי שאני לא חושב על רותם, לא מתגעגע ולא מריר. פשוט חי.
אורי ספר: “רואה? הכול מתחיל מחדש.” אמרנו לחיים, קולות הכוסות השתלבו ברעש העיר. מישהו ניגן סקסופון ברחוב למטה והרגשתי זה פשוט נעים.
*************
כשחזרתי לת”א התחלתי ליישם החלטות: יותר מפגשים עם חברים קפה בשוק, הליכות בפארק הירקון, ברים אחרי עבודה. סוף סוף נרשמתי לחוג שחייה, והתמדה שינתה לאט לאט אפילו את המחשבות.
התחלתי ללמוד ספרדית. מתוך חשק אמיתי. מצאתי קורסים ברשת, צפיתי בסדרות עם כתוביות, צחקתי על הטעויות בהגייה.
החיים התייצבו: פרויקטים מעניינים בעבודה, יוזמות חדשות עם הקולגות, ואפילו המנהלים שמו לב.
לעת ערב, חברים הזמינו אותי לעל-האש בשבתות בגבעתיים, אחרת הקרנת סרטים פתוחה בפארק. נהניתי מכל רגע: שמיכות על הדשא, תה בתרמוס, סרטים ישנים על מסך ענק, ריח דשא קצוץ ואווירה מחבקת.
התחלתי לחבב את הרגעים הקטנים צחוק פתאומי, כוכבים בשמיים אחרי גשם, הפשטות.
אחד הערבים בסתיו, אחרי הקרנת קומדיה בפארק, ליקטתי את החפצים שלי. פתאום שמעתי: “סליחה…”
הסתובבתי. עמדה מולי בחורה, לא גבוהה, שיער שטני, צעיף רחב. “ראיתי שאתה מגיע לפה כל שבוע,” אמרה, “גם אתה חובב קולנוע?”
חייכתי. משהו באופן שלה הביא רוגע ונעימות. “מאד אוהב, במיוחד מתחת לכוכבים. כל סרט מקבל פה ממד אחר.”
החלפנו עוד כמה מילים. שמה היה יעל שם כל כך שלנו, עברי, מלא חיים.
דיברנו על סרטים, על מקומות סמוכים. היא סיפרה שרק עברה לרחוב המקביל, עדיין לומדת את האזור; אני המלצתי על בתי קפה סמוכים, חנות ספרים ישנה, גלריה חבויה ליד שד’ בן גוריון.
שיחה זרמה ללא מאמץ. עד שנפרדנו, הבנתי שאני רוצה להמשיך לדבר. הצעתי להצטרף לקפה באחד הימים הקרובים יש מקום עם שוקו מצוין ומאפים. היא הסכימה, החלפנו מספרים.
הלכתי הביתה בתחושת תקווה חדשה לא ציפיות מוגזמות, רק נעימות אמיתית.
**********
הבוקר קמתי מירושם, גשם דק טפטף על החלון. הכנתי קפה, שלחתי הודעה ליעל: “מה דעתך על סרט בשבת? אולי בקולנוע נראה שהגשם לא הולך להפסיק.” היא ענתה מיד: “מעולה! רק בוא נבחר משהו מצחיק, אני אוהבת לצחוק.”
הרגשתי שמשהו משתנה האוויר בדירה היה מלא בריח קפה והרגליים חיכו לדרך חדשה.
יעל סיפרה לי בערב שיש לה יום טוב בעבודה, והודתה אגב אורחא שהיא מתרגשת לקראת הסופ”ש. היא התלבטה מול הארון, כמו תלמידה לפני טיול שנתי, ורוצה להיראות נינוחה ובאותו זמן מיוחדת. החליטה בסוף על ג’ינס וסוודר, חיוך על פניה.
בפגישה בקולנוע הכול זרם. קנינו פופקורן, התבדחנו על סרטים ישנים, והתחלנו להרגיש כאילו אנחנו מכירים שנים. אחרי הסרט טיילנו בשדרה, דיברנו על ספרים וטיסות (“חלום שלי?” היא שאלה. “יפן!” ואני השבתי: “ספרד!”) הצענו בתמימות לטוס יחד יום אחד.
בסוף הערב, כשהגענו לנמל, עצרנו רגע ליד המים. “תודה, היה לי כיף,” אמרה, מבטה היה פתוח ואמיתי.
“גם לי,” עניתי. ובפעם הראשונה, ניחמתי את עצמי: הכול באמת מתחיל מחדש.
כשפרדנו, אחזתי בידה ברכות והיא השיבה את הלחיצה. שום מילה לא הייתה דרושה.
הבטתי אחרי הצל שלה המאבדות באור הפנסים, והרגשתי סוף סוף זה לא סוף, פשוט התחלה חדשה, פתוחה, מחכה לכל מה שיגיע.
