זכות השתיקה
הריח של הבושם במכונית היה כבד מדי. עדי פתחה מעט את החלון, נתנה לאוויר הלח של יוני להיכנס, נסחב עם אבק הדרך וארומה של אספלט לוהט. השנה, הקיץ בתל אביב היה דביק במיוחד, כמעט בלי זכר לגשם.
את שוב שותקת, אמר תומר, עיניו נשואות קדימה לדרך המהירה.
אני לא שותקת. אני חושבת.
על מה יש לך לחשוב? הכל מוכן, הכל סגור מראש. תתני לעצמך להירגע כבר.
עדי נתנה מבט בידיים שלו על ההגה. ידיים יפות, מטופחות, ציפורניים קצרות ומסודרות. ידיים של אדריכל. מעולם לא הצליחה להבין איך אפשר לנהל פרויקטים שלמים מבלי להשאיר בלגן ולכלוך על הידיים.
תומר, אמא שלי בשמלה ההיא… תבין, היא קנתה אותה בשוק ביפו. היא השתדלה, באמת. אבל האורחים שלך…
האורחים שלי אנשים רגילים.
ורק אנשים רגילים יודעים להתבונן אחרת במי שלא שייך אליהם.
הוא נשף דרך האף, קצר, בקושי נשמע. עדי כבר הכירה את הצליל הזה אחרי שנתיים יחד סימן שבעיניו כבר דיבר מספיק על הברור מאליו.
עדי, זו החתונה שלנו. חתונה שלך ושלי. את יכולה, לפחות היום, להפסיק לחפש דרמות איפה שאין?
יש. אני פשוט מרגישה.
את תמיד מרגישה משהו.
זה לא נאמר כמחמאה.
השלט נצנץ על העין: “גן האירועים טללים, 2 ק״מ”. עדי סידרה את ההינומה. לבנה, אוורירית, פנינים קטנות תופסות את השוליים נבחרה בידי עליזה, אמו של תומר, באחד מהסלונים היוקרתיים ברמת אביב. עדי לא התנגדה. למען האמת, לא התנגדה לכלום בחודשים האחרונים עסוקה בהכנות, משתדלת להאמין שיהיה טוב.
אבא שלי לחוץ, היא לחשה. הוא אף פעם לא היה במקומות כאלה.
עדי.
מה?
די, בבקשה.
היא שתקה. התבוננה מבעד לחלון במרחבים הירוקים של השרון החולפים. איפשהו, מאחור, עוד ממתין מושב כרמים, שם הבית הישן עם התריסים הכחולים, בו גדלה. הסבתא, רחל, ישבה ליד חלון הסלון ורקמה, נוהגת לומר: עדי, מחט זאת שיחה עם בד. תקשיבי לבד, הוא יענה.
תומר חנה מול הגן ויצא ראשון, פתח לה את הדלת. בזה היה מצטיין במחוות הנכונות, במילים היפות בזמנן. היא חייכה ותפסה את זרועו מה כבר נותר לעשות.
ההורים המתינו בפנים. עדי זיהתה אותם מיד. רות, יושבת בפינה, חגיגית, בקרב אורחים זרים כמו שני דרורים שהתבלבלו ונחתו בלול של טווסים.
אמא בשמלה כחולה כהה עם צווארון תחרה. החצאית ארוכה מדי, לראשה קרסה תספורת מסודרת, ועגילים כחולים קטנים מתנה מאבא ליום נישואין עשרים וחמש. היא לחצה את התיק אל בטנה, ובהתה בנברשות הגבישיות כאילו הייתה ילדה קטנה במוזיאון.
אבא, ד”ר מנחם, בחליפת שנות השמונים המיושנת, מגהץ בהקפדה מוגזמת, פנסיונר מהסעות. עניבה קשורה עקום.
עדי! אמא התקרבה וצמצמה את המרחק, מחבקת רק בידיים, שלא תמעך.
את יפה, אמא, עדי לחשה.
רות גיחכה, קצת מובכת.
מנחם חיבק את בתו בזהירות, אחת, כדי לא לקמט. כל הכבוד, אמר. בזה סיים. הוא לא היה איש של מילים. ראה במילים מיותרות מטרד שמפריע לו.
כעבור עשר דקות נכנסה עליזה, אמא של תומר. היא צעדה כאחת שהתרגלה למבטי הערצה. שמלה יוקרתית מבורדו כהה, פנינים בשלוש שורות, תסרוקת מסודרת מקצת. גיל חמישים-וחמש, נראית עשר שנים פחות, והיא יודעת.
עדינה, נישקה לאוויר לצד לחיי עדי את מהממת. תומר, תזכור אישה כזו לא מרפים!
תומר חייך החיוך הרשמי, זה שלפגישות עסקיות.
עליזה פנתה להוריה של עדי. מבטה שקט, מסתכל, בלי התנשאות מוחצנת אך יש בו משהו לא ניתן לטעות. הערכה. היא סורקת.
רות, מנחם, פתחה בטון חם שמחים לפגוש. תומר לא הפסיק לספר עליכם.
אצל שולחן המשפחה מושיבים את הוריה של עדי בסוף, לצד בן דוד של תומר ואשתו, שטרחו לדבר כל הערב זה עם זו על שיפוץ בדירתם החדשה בכפר סבא.
עדי התבוננה בזווית העין. אמא אכלה בעדינות מביכה, כל מזלג כאילו בודקת, חוששת לטעות. אביה גמר כוס ערק, תפנה למראה העיר בחוץ. מידי פעם החליפו מבט, ועדי הסתירה את עיניה.
הברכות החלו. חבר של תומר, שעון יוקרתי. אחר כך הדס שכנה שהכירה מהחוג לתפירה לפני שנתיים, קשר רופף בלבד. אחר כך עוד מישהו. שמפניה איכותית, אוכל מהודר. המלצרים נעים בשקט צללים.
באזור תשע בערב קמה עליזה עם המיקרופון, קמה לאיטה, חגיגית.
כמה מילים, פתחה בקול מלא ביטחון, רגיל לנהל ישיבות. ברכת אם החתן, מה שנקרא, ברכה מיוחדת.
כמה מאורחי תומר גיחכו בנימוס.
תמיד היה לתומר לב רחב. עצרה, פסאודו-דרמטית. כבר כשהיה ילד, אסף חתולים עזובים, עזר לילדים בחצר. זה משהו מהבית, מאביו, ז”ל, ומעט גם ממני. חיוך קצר. מפגישתו הראשונה עם עדינה הופתעתי. לתומר תמיד היו אפשרויות… מבחר רחב. והוא בחר בה. בחורה מהמושב, ממשפחה פשוטה. אני חושבת שזו נדיבות של הלב.
עדי הרגישה את תומר מתקשח לידה, אך לא מגיב.
הורי עדי, פנתה לקצה השולחן, אנשים של עמל. אצלנו מעריכים עבודה קשה. מנקה, נהג הכל מקצועות חיוניים. כל אדם חשוב. שוב הפסקה. לא כל אם מהמושב הייתה שולחת בת כזו להתחתן בחיים אחרים. זו גבורה מסוימת. אני אפילו קצת מקנאה בפשטות הזו. כשרואים את העולם במבט צנוע, בהחלט יותר קל.
הצחוק היה עצור, לא בטוח. חלק הסתכלו בצלחתם.
אז לחיי עדי ותומר! הרימה כוס יין. אהבה ושגשוג. ושתזכור עדי מאין באה, כי זה מה שעושה אותה מיוחדת.
הקריסטל צלצל.
עדי לא שתתה. אחזה כוס והביטה לכיוון אחר. בחזה שקט וקר כקרקע דמש בחורף עוד לפני הגשם.
הביטה באמה.
רות חייכה. החיוך הזה היה הדבר הקשה ביותר שראתה עדי כל הערב. חיוך יבש, דק, של מי שנפגע ולא הרשה לעצמו אפילו לענות.
אבא הביט בצלחת. העניבה שוב עקומה.
עדי הניחה כוס.
קמה.
אפשר גם שלי? שאלה בשקט. השקט הפך לדרוך. כולם שמעו.
תומר פנה אליה, דאגה או תחינה חדה בעיניו.
עדי אחזה מיקרופון.
תודה לכל מי שהגיע הערב. קולה יציב, הופתעה כמה שליטה יש לה. אני רוצה להודות במיוחד להורי: לאמא שלי, רות, שמנקה בתים של אחרים שלושים שנה, ולמרות הכל, ביתה נקי מכל אולם בעיר. ולאבא, מנחם, שנוסע יום יום, בין גשם לשמש, רק שלא נחסר כלום. הם כאן לא כי איפשרו להם, אלא כי הם הורי. ואני הבת שלהם. לא איזו בחורה מהפריפריה. לא עקרה לתרומה. הילדה שלהם.
הקהל שתק. עליזה החזיקה כוסית יין באוויר, הסתכלה בעדי במבט חידתי.
כבוד, המשיכה עדי, לא תלוי באיזה אולם אוכלים, ולא באיזה רכב נוסעים. אני יודעת זאת בביטחון, כי ראיתי את זה בכל יום אצל אותם האנשים שכרגע כונו פשוטים. הם פשוטים. כמו לחם. כמו מים. כמו אמת.
הניחה בזהירות את המיקרופון על השולחן.
הסירה את ההינומה. הכנפיים הלבנות נשרו על המפה שלצד כוס שלא נגעה בה.
תומר, אמרה. רק בשמו. הביטה בו.
הוא לא הרים את העיניים.
זה הספיק.
עדי ניגשה לאמה, אחזה בידה. הנהנה לאביה. מנחם קם, סידר את הזקט.
ויצאו. שלושתם. לאט, זקופים.
בחוץ היה חמים, ופרח יסמין פיזר ניחוחו ברוח. בחצר סמוכה התנגנה מוזיקה קיצית אקורדיון ישן.
עדי… פתחה אמא.
אמא, די. הכל טוב.
ולאן עכשיו?
הביתה, אמרה עדי. אבא, בסדר שם?
מנחם סידר את העניבה, חייך מעט בזווית הפה.
מעולה, ענה.
נכנסו ל”סובארו” האפור הישן, בן גילה של עדי. האב הניע, המנוע השתעל ואז הניע ביציבות.
הדרך למושב כרמים ארכה שלוש שעות.
אמא נרדמה במושב האחורי. אבא שתק. עדי הביטה בשדות, בראש ריק ממחשבות, רק שקט צלול מספיק לטבוע בו.
לקראת בוקר, כשהאור הראשון נשק לאופק, שאל אביה:
תתחרטי?
עדי חשבה.
אין לי תשובה, ענתה בכנות.
הוא הנהן. לא שאל עוד.
הבית קיבל אותם בריח עץ ישן וסיגלית. החתולה שוקי חיכתה על המדרגות, מבט יודע.
שבוע שלם לא יצאה מהחדר. לא מהבושה, אף שהייתה. פשוט כי לא ידעה לאסוף את עצמה. חמש שנים בעיר, שנתיים עם תומר, וכל זה נגמר בערב אחד, כמו סרט שמישהו כיבה.
את הטלפון כיבתה אחרי יומיים. תומר התקשר באובססיביות ואז הפסיק. היא לא הדליקה שלא תתפתה לבדוק.
אמא מגישה לה תה. שותקת. זאת אומנות, לדעת לשתוק לידך עד ששקט נהיה קל יותר.
אבא תיקן את הגדר. פטיש קצוב, משיב שקט. עדי שמעה וחייכה: ככה צריךפשוט מתקן.
ביום השמיני קמה מוקדם, פתחה את הסלון. בארון נחו חישוקי הרקמה של סבתא רחל, מעץ מלוטש. חוטים בשלל צבעים, מסודרים כאילו רחל עומדת לשוב.
עדי אספה הכול לשולחן.
אמא נכנסה עם קומקום, נעצרת בדלת.
של סבתא, אמרה בשקט.
כן.
היא לימדה אותך טוב. את זוכרת?
זוכרת הכול, ענתה עדי.
היא חוטפת מחט. השתרך ראשון יצא עקום, היד רועדת קלות; השני טוב יותר; השלישי מדויק.
עדי רקמה מגיל צעיר, “בדם”, אם יש כזה דבר. רחל תמיד אמרה: כל תפר, מילה. כל צבע, רגש. גם בתוך שקט רוקמים שיחה.
הימים הראשונים רקמה בלי תוכנית. חוט אדום. ואז כחול. זהוב. מקווים הופיעו עלים, אחר-כך ציפור, אחר-כך פרח עם שמונה עלים סבתא קראה לו קמע.
השכנה, רונית, קפצה, בתירוץ של מספריים שלא החזירו.
עדי, תני מבט, הצביעה לעבר החישוק.
הציגה לה.
רונית שתקה זמן. את זה צריך למכור. לא להחביא בארון.
למי זה חשוב?
לי, עכשיו. כמה תרצי על הציפור הזו?
עדי התבלבלה.
רונית, באמת…
אני מציעה מחיר, לא רחמים. זה שונה.
בספטמבר כבר שישה עבודות גמורות: שני מגבות עם רקמה מסורתית, פאנל של פרחים, ציור קטן של יער שזכרה מילדות, שתי מפיות עם ציפורים.
רונית רכשה ציפור ומגבת. עדי קיבלה תשלום צנוע, אך היו אלה דמי עבודה ראשונים תחושה שונה מכל משכורת.
דני הופיע בסוף ספטמבר.
עדי ישבה עם החישוק כשתקראה: עדי, מישהו מחכה.
יצאה לדלת. גבר כבן שלושים וחמש, בגדי עבודה, גבוה, כהה. ידיים חזקות, עמלניות, לא של אדריכלים.
שלום, הציג עצמו דני ממושב השכן, נווה ירק. רונית עדכנה שאת רוקמת מגבות.
רוקמת.
אני צריך מגבת לאמא. יש לה יום הולדת בנובמבר. רוצה משהו… לא מהמפעל. היא הייתה רוקמת פעם, תבדיל.
עדי בחנה אותו. פשטות בגישה. מבט ללא שיפוטיות.
כנס, אראה. יש גם לפי הזמנה.
נכנס. בדק בשקט, נגע, שקל צבע, מלאכה.
מה הדוגמה הזו? שאל, מצביע על מגבת רקומה אדום-שחור.
ירושלמי. סבתא לימדה סימני פריון והגנה לבית.
מאיפה את?
מכאן. רק חמש שנים גולשת בעיר. חזרתי.
הנהן. לא חקר למה. עדי העריכה זאת.
אקח את זו, וגם את זו. אחת לאמא, השנייה לבית. בתי בת שמונה, חובבת יופי. אולי תהיה אמנית.
איך קוראים לה?
יעל.
קבעו מחיר. דני לא התמקח.
את עוסקת רק למכרים או שאפשר לבוא עוד?
תבוא.
יעל רוצה רקמה עם סוסים. אוהבת סוסים.
עדי חייכה בראש מורכן.
אכין.
עזב. אמא הציצה מהמטבח במבט מבין.
בחור טוב, אמרה.
אמא…
מה? רק אומרת. טוב.
כעבור שבועיים חזר דני לקחת את המגבת. הביא את יעל. ילדה שקטה, שיער כהה, עיניים גדולות וחכמות. נמשכה מיד אל הרקמה הלא-גמורה.
זה סוס? שאלה.
עוד לא, התחלתי.
מתי תסיימי?
בעוד שבוע.
יעל הנהנה, כמקבלת העניין.
דני שתה תה עם רות, השיחה זרמה אט, על מזג אוויר ויבולים, על שלכת מוקדמת.
אצלך זו אמנות. העיר. אני לא מבין, אבל רואה. עשיה עם נשמה.
תודה.
חשבת למכור לא רק בסביבה? יש אתרים לזה. אישתי המנוחה מכרה שם קרמיקה.
עדי שתקה.
חשבתי. לא יודעת מאיפה להתחיל.
אמרתי לרונית לעזור. אם תרצי, אשמח.
למה?
דני הביט בשלווה.
כי טוב לא מסתירים.
אוקטובר התמלא עבודה. שמונה שעות, לפעמים יותר. יעל באה לפעמים, שותקת, בוהה בתנועת מחט שקט שכולו תשומת לב.
דני פתח לה דף מכירה באינטרנט. עדי צילמה, תיארה. תוך שלושה ימים הגיעו הזמנות מתל אביב, חיפה, ראשון לציון.
פחות חשבה על תומר. כמעט. לפעמים בלילות צצו זיכרונות, חדים, מרים. העיניים שלו יורדות, השתיקה. שתיקה, לא מילים ולא מעשים, זה שכאב באמת.
בנובמבר, עם הגשם הראשון, נעצר ליד הבית ג׳יפ גרמני כסוף לא שייך למושב.
עדי ראתה מהחלון.
בהתחלה חשבה: טעו כתובת.
אבל עליזה יצאה, אחריה תומר, שותק.
עדי לא פתחה. אבא פתח ודומם.
שלום, עליזה פתחה. אפשר לפגוש את עדי?
בבית, ענה מנחם.
תקרא לה?
פאוזה.
עדי! קרא, מבלי להפנות ראש. אלייך.
עדי עמדה לצדו, טרנינג ישן, שיער קלוע, אצבעות מחוספסות.
עדי, פתחה עליזה, בקול רך מהרגיל באנו לדבר.
דברי.
אולי בפנים?
עדי שתקה. הביטה בתומר; עיניו מופנות לגדר.
תגידי כאן.
עליזה נאנחה. העבירה נעל אחת לשנייה.
עדי, מבינה, הערב ההוא… טעיתי. אמרתי יותר מדי. את הרי חכמה. הרבה פעמים בחיים מדברים מתוך רגש. אי אפשר לפרק כל דבר בשביל זה.
מה בונים?
את החיים שלך ושל תומר. הדירה חדשה, יודעת. ריהוט חדש. עבודה מחכה, סטודיו בעיצוב אופנה. לא סתם תופרת.
עדי הייתה שקטה.
ויש גם רכב, הוסיפה לבסוף.
תומר הביט בה.
עדי, תחשבי. אפשר הכל מחדש.
שתקת. אמרה עדי.
מה?
במסיבה. שתקת. הורדת עיניים ושתקת.
הוא פתח את הפה, סגר.
לא ידעתי מה לומר.
אני ידעתי. ודיברתי. לבד.
שתיקה. עורב קרא מאחור.
עליזה, אמרה עדי אני מאחלת בריאות. גם לתומר. אבל לא אשוב. לא מגאווה ולא מעפחיות. כי אני יודעת מה אני רוצה.
ומה את רוצה? נשמעה עקיצה ישנה.
לחיות בדרכי, ענתה עדי.
עליזה שתקה שניות. הנהנה, שונה.
טוב, אמרה.
הג׳יפ הסתובב, כמעט פגע בגדר, ונעלם.
אבא מלמל: לא נורא.
נכנסו הביתה. אמא הסתמכה על המשקוף.
צדקת, אמרה. עם זה הסתפקה.
עדי חזרה למחטים. חוטפה. חוזרת למקום שבו נעצרה. תפר ועוד תפר.
דצמבר-ינואר עברו בעשייה. בפברואר כבר עשרים ושלושה הזמנות. אישה מחיפה כתבה לה: המגבת שנתרמה ליום נישואין הייתה המתנה הכי חיה ואמיתית בעשרים שנות נישואים.
דני בא פעם בשבוע, לפעמים עם יעל. לא בא בידיים ריקות פעם חלב, פעם דבש, פעם גזעי עצים.
שיחותיהן נמשכו על יעל, זיכרונות מאמא שנפטרה כשהייתה בת שלוש, על העסקים, על היריד החדש בכפר סבא, שמעדיפים בו עבודות יד.
כדאי לך, אמר דני.
זה מפחיד.
מה?
שיגידו: מושבניקית מצחיקה.
דני הביט בעיניה. מי שיאמר, יצא טיפש. העבודה שלך שווה יותר מכל מילה.
בפברואר נסעה אל היריד.
שמונה יצירות, שולחן בד לבן. ביציבות חיכתה.
הראשונה הגיעה תוך חמש דקות, אישה מבוגרת. התעמקה, קנתה שתיים וגם פאנל.
בסוף היום נותרו שלוש בלבד. היה כסף בכיס. כסף אמיתי בעד עבודה.
בדרך חזור, דני נהג.
איך היה?
טוב, ענתה. צחקה צחוק של שחרור.
גם הוא.
יעל אכלה בייגלה. עדי, תלמדי אותי רקמת ציפורים?
בטח.
שלג ירד בחוץ. עדי הביטה באור בפנים היה ניצוץ חדש, יציב.
האביב הביא את מה שאין מדברים עליו. דני נכנס באחד הימים, אמא מוצאת תירוץ למטבח, כי אמא תמיד יודעת.
אני אדם פשוט, אמר, אדבר דוגרי.
דבר.
לי טוב איתך. גם ליעל. לא מציע עכשיו חתונה, רק שתדעי אני חושב קדימה.
עדי הביטה בידיו, יציבות.
גם לי טוב.
הוא קם, לקח כובע.
אבוא מחר, אם לא אכפת לך.
תבוא.
במאי עברה למושב נווה ירק.
ערכו חתונה לצד הנחל, שנה בדיוק אחרי הערב ההוא. אף אחד לא אמר, רק עדי הרגישה.
החגיגה מול נחל הירקון, שולחנות על הדשא, כיסו במפות פשתן. האוכל הוכן יחד עוגות שמרים, עוגות תפוחים, שכנות מביאות מטעמים. אמו של דני הובילה ביד רמה. יעל לבשה שמלה תכולה, אחזה זר שדה.
האקורדיוניסט, משה, הגיע. ניגן מנגינה ישנה.
עדי בשמלה לבנה פשוטה, פשתן, רקמה אותה כל החורף: ציפורים, עלים, פרח של שמונה עלים. הינומה דקיקה רקומה ביד שונה מזו שנשארה על שולחן המסעדה.
שמלה של עצמה.
מנחם ליווה אותה אל הנחל, אמא מחפשת ממחטה. אמא של דני לחשה: חשובה את, גם לו וגם ליעל, ובעיקר לעצמך. אל תשכחי.
עדי חיבקה אותה.
משה פתח בניגון איטי. זוגות יצאו לדשא.
הנחל נצנץ. השקיעה הפכה הכל לזהב.
רות ישבה ליד מנחם, יד ביד, מביטה בבתה, לא בוכה. רק מסתכלת.
סיפור חיים שלא צריך להמציא, רק לחיות.
בסתיו פתחה עדי סדנה. דני שיפץ את המחסן: אור, חימום, שולחן ארוך, מדפים. יעל ציירה ציפור אדומה על הדלת.
עדי לימדה שתיים: דנה מהשכנים, עם העיניים של עדי כשראתה לראשונה את חישוקי סבתא; איריס, מורה בגמלאות, שתמיד חלמה רק עכשיו יכלה.
פתחה חנות קטנה ליד. הזמנות הגיעו ברשת, תיירים עצרו, מקומיים באו.
ערב אחד באה טלוויזיה אזורית, הכינו כתבה. הופיעה בערוץ הארצי עדי גילתה כי רונית התקשרה צרחה: תדליקי! את בטלוויזיה! עדי עבדה לא הדליקה. הייתה צריכה להספיק רקמת חופה שאמורה הייתה להישלח למחרת.
באותו זמן, בתל אביב, בקומה השנים עשר של מגדל, ישבה עליזה.
הדירה גדולה, מושקעת, נוף עוצר נשימה. ריהוט יקר מבית מעצבים. ציורים מקוריים. סחלבים לבנים באגרטל, מוחלפים כל שבוע.
עליזה בילתה בלבוש ביתי משובח, כוס יין יקר, כמעט לא שותה.
תומר בנסיעת עבודה. או לא. כבר לא הרגישה צורך לברר. משהו השתנה מאז עדי פחות קרוב, פחות מתעניין.
המזגן עבד. הטלוויזיה פעלה סתם.
ואז שמעה קול: נשי, נעים, נוגע.
הביטה עדי על המסך. לבושה באור, צוחקת, מלמדת שתי תלמידות. ילדה קטנה בוחרת צבעים.
ספרי איך התחלת, שואל המגיש.
מסבתא. היא אמרה: מחט זו שיחה.
המגיש: הסדנה שלך כבר שנה. הזמנות מכל הארץ. מה הכי חשוב לך?
עדי חושבת. שזה חי. כל יצירה עוזבת עם נשמה. אני מאמינה בזה.
המצלמה התרחבה, נכנס גבר גבוה, שם יד על כתפיה ברכות. הילדה נופפת למצלמה.
עדי פורצת בצחוק אמיתי.
עליזה לא זזה.
היין בכוס נשאר מלא.
הכתבה נמשכה, עליזה כבר לא הקשיבה. הביטה, לא ראתה.
כיבתה טלוויזיה.
שקט. מוחלט. שקט שונה מכל השנים בדירה הזו.
הניחה את הכוס לצד הכורסא. הביטה בידיה. טבעת יהלום יקרה, קנתה מתנה לעצמה בגיל חמישים. לעצמה לא היה מי שיקנה לה.
היהלום החזיר ניצוץ קטן אל התקרה.
עליזה הביטה בו.
חשבה על עדי? לא. לא על עדי.
חשבה על עצמה. פעם, הייתה צעירה ורצתה… מה? לא זוכרת. עוד שנים כשיהיו כסף והצלחה, הכל יבוא. ועכשיו? כסף? עסק? יש זמן פנוי לפעמים יותר מדי, בערבים, שתומר שותק, כשהסחלבים במיטבם, כשהטלוויזיה כבויה ואין תחושת ריק כי היא שם מזמן.
חברות? פעם. קולגות, עסקים, כל חג טלפון.
נזכרה באמא: אישה פשוטה, ידיים סדוקות, חוששת להראות אותן. כשהייתה באה אליה, אמא פורשת על השולחן כל מה שיש, ומסתכלת בה בעיניים מלאות גאווה. את תצליחי. את בחרת נכון.
הצלחתי.
מה אמא הייתה אומרת היום?
סביר כלום. נוזגת תה, מציבה ליד.
עליזה הרגישה משהו בגרון. לא דמעות. שנים לא בכתה. משהו יבש, חונק.
נו, אמרה לשקט. נו אז מה.
קמה, פינתה את הכוס. הביטה בהשתקפות המרירה שבחלון המטבח: עייפה, נבונה, בודדה.
לא אומללה.
אבל לא באמת שמחה.
ככה זה, כשמודדת כל דבר בממון, ולא במחטים שקטות או אור של עיניים אוהבות.
כיבתה אור במטבח. הלכה לישון.
באותה שעה בסטודיו בנווה ירק כבתה נר אחרון. עדי סידרה את החומרים, אספה עבודות. מהצד נשמע קולו של דני, מקריא ליעל הצחוק שלה חלש, מלא שינה.
עדי כבתה אור. הריחה פשתן, נר דונג, מעט חציר.
נעצרה לרגע מול החלון.
השמיים זרועים כוכבי תשרי. כל כוכב במקומו. כל אחד בוער באור שלו.
פנתה הביתה. אל הבעל, אל הילדה, אל חיים שבחרה בעצמה.
