הדלת נפתחה עלידי אורית לא מיד. היא עמדה עם המפתחות ביד, כאילו השיחה לא נגעה בה. מעיל רטוב, מטרייה בטיפות, שקית חלב עם ידית קרועה. הערב התקדם, המדרגות כבר נשאו בריח של ארוחת ערב של מישהו וחתול של מישהו אחר.
מאחורי הדלת מרים ריבקית. צעיף ארוג, נעליים משוחרות, מזוודה על גלגלים, ובידיה שקית עם משהו חם. קולה היה כמו של שחקנית מסרטים ישנים: מלא חיים, עם ניואנס דרמטי.
אור שלי, אני כאן שלושה ימים! עם עוגה. בעוגת דובדבנים. יואב אוהב אותה. היא כבר עמדה במעדר, בזמן שאורית נשפה לרווחה. למה לא אמרת לי ששינו את הקוד? כבר הייתי ברחה, חזרתי עם המזוודה כמעט מצאתי את השומר, שאלתי אותו על הקוד.
אורית שתקה. קראה במבט לשער, כאילו איפהשהו מאחורי הגב עומד מישהו. אולם הדירה היה דומם. דומם מבחינתי, דומם במקצת.
ואילו יובל? מרים החליפה נעליים, הסתכלה: בגשר הכניסה רק ברק אחד פנוי. לא היה מעדפת ג׳קט, לא נעלי גבר, ולא ריחו, ולא תוהובוהו שלו. יגיע מאוחר יותר, נשתה יחד, הבאתי אפילו פלאפל. יוסף, אביו של תומר, יגיע גם הוא. הוא היה עסוק, נסע לבןדוד, היה צריך לחזור במהירות. ומה עם תומר? עדיין בגן הילדים?
אורית חייכה פתאום, קלה, כאילו מישהו משוך חוט רך.
יש לו פגישה שנמשכה יותר מהצפוי.
אה, ברור. עבודהעבודה, אה מרים נקטעה. עיניה חיפשו, רוצו מהר מדי. היא הבחינה: רק כוס אחת על המדף. בחדר הרחצה רק בקבוק שמפו פתוח, ושארו רק מחברת ציורים של הילדים, והצלמו של יובל נעלמו.
במטבח היא הניחה את העוגה על השולחן, פיתחה בעדינות קופסה של פלאפל, תפסה את ידה של אורית.
אל תדאגי, הכל קורה. תנשמי עמוק. נשתה, נאכל. האבא יגיע תצחקי איתו. הוא טוב לב.
אורית הנהנה. ישבה. לקחה צלחת אבל לא אכלה. הקומקום רימש בקול רם, כאילו מתלונן.
לאחר זמן קצר הלכו יחד לחפש את תומר. מרים נשאה כפפות ותרמוס עם קונפטי, אורית הלכה בשקט, לוחצת על שרוול. במעלית, בדרכן חזרה, פגשו את השכנה לינה. היא חייכה ואז הפנתה קצב טורף:
אורית, הבחור לשעבר שלך חזר עם האמא החדשה והקניון? עם עגלה? הוא בכלל לא מסתדר עם הילדים, נכון?
מרים לחצה שפתיה לחוט, לא הסתכלה על אורית ולא על לינה.
לינה נאנחה אורית.
מה? זה האמת. כולם יודעים זאת.
בערב, כשמרים שלפה שמיכה מהארון וסידרה בקפידה מצעים על הספה, פתעתה נעצרה. היא החזיקה כרית ביד זמן רב. ואז, בלי להביט:
הוא עזב? איפה הילד שלי? מה קרה?
אורית עמדה בפתח המטבח. גביה זקוף, ידיה על הקומקום.
לפני שלושה חודשים. הוא אמר שהוא הולך לפגישה ולא חזר.
אליה?
אורית לא השיבה, רק הביטה החוצה.
מרים ישבה, הניחה את השמיכה ליד, על הברכיים שמעה את התיק. הוציאה עוגה אחרת, קטנה, בצורת פלסטיק.
אפיתי במיוחד בשבילכם. הוא היה בטוח שהכל בסדר אצלכם הוא אמר שאתם רוצים ארבעה בחוף בקיץ הוא
היא איבדה נשימה פתאומית, כאילו טיפסה במעלה סולם ארוך. אורית התקרבה, אך לא נגעה. רק הניחה כוס תה לצידה.
החדר שקט. מחוץ לחלון רחש של טראם ישן. אורית עמדה אל החלון. מרים ישבה ללא תזוזה. לכל אחת הייתה השקט שלה.
הדלת נפתחה בקול מלווה של פטפוט יוסף תמיד סגר אותה בחוזקה, כאילו רצה לזכור את עצמו. הוא נכנס בחיוניות, במעיל עם קולר פרוותי, עם שקית של מנדרינים ועיתון תחת הכתף.
שלום, יפייפיות! הבאתי ציד! מנדרינים מאיי חורש, מתוקים כזיכרון ילדות.
הוא שלף את המעיל, עבר למטבח. שם שקט ושלושה מבטים. אחד עייפות של אורית. שניים דאגה של מרים. והשלישי שמחה של תומר, שעמד כששמע את קול הסב, קפץ על העוגה, תפס את החגורה כמו עץ, והרים ראשו בעיניים נוצצות.
למה נשתקת? יוסף לא הבין. באיזמן?
יובל התחילה מרים, אבל קולה נקטע. היא הביטה באורית, כאילו מבקשת רשות.
יובל הלך, אמרה אורית ברוגע, כאילו חזרה על זה מאה פעמים. לפני שלושה חודשים.
שקית המנדרינים פלטה על השולחן, העיתון נפל אחריה. יוסף ישב, השתהם. הביט בחלון כאילו מחפש תשובה.
מה עשיתם כאן? קרא בקול רם. את דחפת אותו, חצצת, כמו מסמר בעץ. לא הכירתי את קולם הוא הלך הביתה כמו למאסר.
יוסף, לחשה מרים.
מה, יוסף? הכל סגור, והנה שלום! פשוט הוא הנהן. הרסתי.
אורית לא ענתה. רק לקחה koppah, לקחה לריקנה, אך נשארה בחדר. עמדת גבו כאילו מחפשת: ללכת או לשמור.
מרים השתשתה. פניה הפכו לחיוורות. היא קמה, ניגשה ליוסף, לחצה על כתפו. הוא הגיב באיטיות.
הוא אמר לי שהכל בסדר. תומר בריא, את מצוינת, מתכננים חופשה. אתה מבין שהוא שיקר? קולה נשבר. לי. לאמא.
יוסף הרים מבטו. לראשונה הוא לא ידע מה להגיד.
אני חשבתי הוא תפס. הוא כבר לא ילד. הוא מחליט בעצמו. אולי יש לו מישהו
הוא כבר יש לו מישהו, אמרה אורית, לא פונה אליו. הוא גר איתה. עם אותה בחורה מהעבודה. שתיהן מדברות במקלחת.
יוסף קם, הלך למרפסת. סגר את הדלת מאחוריו. סיגריה נדלקה בערב, כאור משמר. הוא לא עישן מול נכדו, אבל עכשיו עישן.
אתקשר אליו, אמרה אורית. שיסביר בעצמו.
מרים לא ענתה. רק עצמה עיניים.
במסך הטלפון הופיע שם יובל. צלצול. צלילים. ואז קול עייף:
כן?
תבוא. עכשיו. האבא והאמא כאן. תומר. צריך לדבר.
הפסקה. ארוכה. ואז בסדר. וצלילים.
אורית מבטה אל החלון. בחוץ, מאחורי הזכוכית, מישהו מנגב שלג מהשביל. לילה לבן. חורף. דומם.
עשרים דקות אחרי, נפתח מנעול שוב. יובל נכנס כאילו למקום זר. על גופו המעיל הצמרי שממנה אורית פעם שלפה גומי וקבלות. שערו קלוש, ריח של בושם זר כמעט בלתי מורגש. הוא נעצר בפתח.
שלום לכולם נשמע בקול חנוק.
תומר רץ, אבל נעצר בחצי צעד. יובל ישב לא בטחון, קרב אותו לעצמו.
שלום, חמוד. מה שלומך?
אתה לא גר איתנו, אמר תומר בלי רמז, רק עובדה.
יובל חיבק אותו, אך לא הרים את מבטו.
במטבח נשתק השקט. יוסף יצא מהמרפסת, ריח העשן הלך אחריו. מרים קראה לבנה כאילו ראתה אותו לראשונה.
אמרת לי היא החלה. אמרת שהכל טוב. שהאורית מצוינת. שתומר שמח. שיקרת לי, יובל?
לא רציתי להכאיב.
והיא? היא הצביעה על אורית. לא רצתה להכאיב? או שזה היה נוח פשוט להיעלם?
יוסף פתאום פתח, בחשאי:
למה העברת את אמך?
יובל ישב. שם ידיו על השולחן, כאילו נכנע.
איני חייב אף אחד. לא לכם, לא לה. עזבתי כי לא רציתי לשקר. לא יכולתי יותר עם אורית. וגם אתכם.
עזבת כי היה חלש להישאר ולדבר כמו גבר, קראה מרים. בגדת לא רק אותה. אותנו. את עצמך.
אורית ישבה בפינה. שקטה. כאילו כבר ידעה הכל.
מרי נגעה בכתף של יוסף. ידו רעדה.
היית טוב יותר, יובל. זוכר אותך אחרת.
הוא סגר עיניים.
תומר שוב הביט במטבח. הפעם לא ברח. רק עמד בדלת וצפה.
יובל קם, חזר צעד, מבטו הפך קשוח, כמו מסכה קפואה. הוא הסתובב ברעבה ויצא, דופק דלת לא חזק, אבל חד, כמו נקודה בסוף פסקה.
הבוקר הגיע. מחוץ לחלון אור אפור ונוף של שלג על המניקה. יוסף קורא שוב בעיתון, תומר אוכל קוואקר, מרים מסדרת משהו במטבח, ואורית עומדת ל
החלון.
אורית יישרה גב, קולה הפך שקט:
אוכל לאסוף את המכשירים שמנתנתם לי. מיקרוגלים, סיר קונפצייה, קומקום. קחו אם תרצו. אני עדיין מתכננת שיפוץ. שינוי לא יפריע. אני רק רוצה לנקות הכל עד לבסיס.
מרי הסתבבה פתאום.
הלכת משוגעת? הבוקר רק התחיל ואת כבר מדברת על רכוש. אין לנו מה לחלק. אנחנו לא חבורת קרקעות. אנחנו צריכים להתנצל, ולא לקחת מכשירי חשמל.
תומר בזמן הזה ישב בחדר, שיחק במכוניות על השטיח. הוא הביט:
סבתא, האבא יגיע?
מרי הביטה בו, נשמה עמוק, ישבה לידו, חיבקה את ראשו.
יגיע, תומרון. אבל מאוחר יותר. רוצה עכשיו סרט מצויר?
תומר הנהן.
אורית עמדה בפתח הדלת. לא דמעות, לא כעס. רק שקט פנימי. כמו אחרי רעש ארוך כאשר הקולות נעלמים ושמעת רק השקט.
הקומקום רימש, כמו פסקול ברקע שקטה שלהם. לפני רק יום. יום רגיל, אבל עם תחושה שהכל מתחיל מחדש.
ריח סבון ואוויר יבש מילא. מרים הייתה במקלחת, רכבה כיור, באיטיות, כאילו מדיטציה. אורית נכנסה רצתה לקחת מגבת, אך נעצרה.
השארי, אמרה מרים, בלי לפנות. אני עצמי.
אורית לא הגיבה. לקחה מגבת והניחה קרוב. עברה רגע.
לא כעסתי עליכן, היא אמרה סוףסוף. רק נמאס לי להסביר שאני לא האחראית לבד.
מרי חוותה משקה על פתח הכיור. היא הנידה בראש.
ואני כעסתי. על עצמי. שלא שמרתי. שלא רציתי לראות. חשבתי שהכול שלכם אהבה, משפחה, אושר. סיפרתי לכולם.
אורית הנהנה. הן עמדו במקלחת הצרה שתיים, קשורות לבן, לבית, לעבר.
סליחה, אמרה מרים. על הכול. באמת חשבתי שאת לא הצלחת לעצור. ועכשיו אני רואה אותך עומדת על כולנו. אפילו כשלא היה צריך.
אורית ישבה בקצה האמבטיה. בקול נמוך:
אשאר עם עצמי. רק עם עצמי. לא יותר.
קולו של תומר מהמטבח: «אמא, איפה גרביים עם הכריש?», והקול של כוס נפל.
וגם שלו, הוסיפה אורית. אחזיק אותו עוד קצת.
הן חייכו. לא מבולבלות, אלא כמו נשים, מבוגרות ונהנות.
מאוחר יותר, בהדלת, חיבקו זמן רב. יוסף עמד לצדם, מתלבט מהלך רגל לרגל.
גם אני טועה, מעז. פשוט לא מלמדים אותנו, הגברים, איך לדבר. לא בילדות, ולא אחרי.
תלמדו, אמרה אורית. כל עוד יש עם מי לדבר.
הוא הנהן.
תומר רץ, נעלו עצמו לא במגרשהנעליים ורץ למעלה במדרגות.
נקרא לך, אמרה מרים. או אתה תקרא לנו. אנחנו עדיין אנחנו כבר משפחה, לאן נלך.
אורית הנהנה. חיבקה.
הדירה כמעט ריקה. ריהוט מינימלי, קופסאות על הקיר, על המניקה רק ספל. אורית הציבה כפית, מילאה במים רותחים, פתחו חלון. נשטף קרירות ותחושה של משהו חדש.
תומר ישב על הריצפה, צייר שמים בעפרון ירוק.
למה לא כחול?
כי האביב יהיה ירוק, אמר. והאביב הוא ירוק.
אורית צפה איך הוא משחיב את היד על הדף. אחרי כן הלכה לתקן לו שרוך.
נלך לקבל לחם אחר כך?
כן! וגם מנדרינים. רק עם עלים!
היא חייכה.
מאחורי החלון רעם טרמוי. מישהו צחק ברחוב. אור נפל על הרצפה. ובאור הזה היה הכול כאב, סליחה, והתחלה חדשה.
אורית ישבה לידו. רק ישבה. בלי פחד. בפעם הראשונה בלי פחד.
