היום בבוקר, בת 18 ילדה בת. אחרי הלידה היא כתבה הודעה…, הזמינה מונית ועזבה את בית החולים בלי להביט לאחור. היא לא הייתה יכולה אפילו לדמיין איזו הפתעה תחכה לתינוקת שלה שם.
בערב הגענו אני וינון, בעלי, לבית החולים, עם צירים ובלב שמחה מתפרצת בציפייה לילד הרביעי שלנו. המשפחה שלנו כבר גדולה ורועשת ברוך ה’, לא חסר אצלנו חיים ושובבות בבית.
אני חייבת לציין הילד השני והשלישי שלנו הם תאומים, מה שהיה ממש הפתעה, כי אצלנו במשפחה אף פעם לא היו תאומים קודם. מאז כל היריון חדש, הייתה לנו בדיחה קבועה: “ומה אם שוב תאומים?”
ההורים שלנו היו נרגשים מהחדשות מאוד ועזרו לנו המון בימים הראשונים. כשעשינו אולטרסונוגרפיה שניה, כבר הבהירו לנו שאין מקום לחשש לעוד זוג תאומים.
לבסוף, נולדה לנו ילדה רביעית “הנינג’ה” של הבית וההתרגשות והחששות נשארו מאחור. עברנו לחדר פרטי שבעלי שילם עליו מראש בשקלים, כדי שיהיה לנו קצת שקט ואינטימיות.
אחרי כמה שעות, הביאו לי את הילדה להנקה. פתאום, מנהל המחלקה נכנס לחדר עם מבט דרוך. “יש לנו פה בעיה,” אמר.
אותו בוקר, ילדה בת 18 הביאה ילדה לעולם, כתבה מכתב וויתור, ונסעה במונית הביתה.
מיד אחרי הלידה היא לא הצליחה ללכת, אבל בכל מחיר לא הסכימה להישאר אפילו רגע נוסף. היינו חייבים לתת לה ללכת.
התינוקת שנולדה בריאה ויפהפייה. חשבתי בלב: “תמיד חלמת על זוג תאומות… אולי תיקחי אליך את התינוקת הזו?”
“אפשר לרשום שאת ילדת אותה…” אבל אני לא יכולה לתת לילדה הזאת להגיע לבית ילדים. איזו דרך חיים זו בעבורה? זה שובר לי את הלב… ברור שזה גם לא חוקי.
נכון, אפשר להתחיל תהליך אימוץ, אבל זה לוקח חודשים, ואף אחד לא מבטיח שהוא יצליח. בתקופת ההמתנה, התינוקת תעבור למוסד.
זה כל כך עצוב… באמת, הייתי המומה מהמציאות הזו. אני מכירה כבר שנים את האחות הראשית, דקלה, אישה טובה וחומלת שדיברתי איתה גם מחוץ לבית החולים.
אולי בגלל זה דקלה הציעה לי להיכנס לכל הסיפור הסבוך הזה…
נקודת המפנה: אימה צעירה עוזבת את בית החולים מייד אחרי הלידה; ילדה בריאה נשארת זקוקה לאהבה וטיפול; תהליך אימוץ חוקי ארוך ואולי אפילו לא בהכרח מצליח; ואחות ראשית שמנסה לעזור מתוך הרחמים והבנה אנושית.
כל הסיפור הזה מזכיר לי עד כמה הלידה היא רגע מלא תקווה ורגשות, וכמה גורל של תינוקות, ילדים ומבוגרים נקבע בנסיבות עדינות ומורכבות. לילדים שנולדים, ולנו הבוגרים, אנחנו צריכים לתת מקום לאנושיות דווקא כשקשה. התרגשתי ונזכרתי כמה חשוב לא לוותר על חמלה, אפילו כשהלב קצת נשבר.
