ברוך השם! סוף סוף, חיכיתי כל־כך הרבה! סבתא נושמת בכבדות, אבל הפנים שלה קורנות מאושר אמיתי. היא ליטפה ברוך את לחייו של נכדהּ, אורי, בידיים רזות ויבשות, ונחו להן על השמיכה.
תני לנוח, סבתא, תספיקי לדבר איתי מחר, יהיה לנו יום שלם לדבר, ביקש אורי.
לא, אורי, סבתא חייכה בעצב. רק אל זה התפללתי לראות אותך שוב. זה כל מה שרציתי לראות ולחבק. עכשיו אתנמנם קצת, אחר כך נדבר. היא עצמה עיניים בעייפות. נעמי, תאכילי את הילד, הוא בא כל הדרך.
סבתא הייתה חלשה. היא הבינה שהזמן שלה מתקצר. אורי היה הדבר הכי קרוב ויקר לה בעולם, והיא בשבילו. ההורים של אורי נעלמו, יין ערק מנע מהם כל אחיזה קודם רהיטים, אחר כך דברים חשובים, ולבסוף את עצמם. סבתא חילצה את הנכד שלה מהתהום, דאגה שיסיים תיכון, שיכל ללמוד נהיגה לרכב פרטי ולמשאית, ובסוף שלחה אותו לצבא. היום, הוא סוף־סוף חזר. לא כך דמיינה את הפגישה, אבל לאלוקים כוונות משלו.
כשנעמי, שכנה ותיקה וחברת נפש של סבתא, הגישה לאורי משהו חם במטבח, סבתא שכבה בעיניים עצומות, חיפשה מילים שיחלחלו ללב ולשכל אבל הזיכרון שלה כבר התבלבל. עם יד שמלטפת את רוני, החתולה שהבינה משהו קורה לא עזבה אותה לרגע כל הימים האחרונים. לבסוף קראה:
אורי, תתקרב. וכשאורי ישב לידה, דיברה בשקט: רציתי פעם להחזיק את הנכדים שלך, אורי, אבל נראה שזה כבר לא יקרה. אתה נשאר לבד. לבד זה קשה, אבל כשמגיעה בחורה טובה, אל תוותר, תבחר לכל החיים, תהיה מוכן לעבודה קשה החיים לא קלים אף פעם. תימנע מבטלה ושטויות, ותברח מהיין הארור הזה! אחד ייבלע בו כל המשפחה משלמת מחיר. בחיים יש הרבה דרכים, אורי, תבחר נכון.
סבתא שתקה, אספה כוחות, נזכרה שוב בהורים של אורי, המשיכה: את הדירה הסדרתי על שמך, שתוכל להביא אשה הביתה. חסכתי להלוויה, נעמי תראה לך איפה. את השאר העברתי לך לחשבון הבנק, שיהיה לך בהתחלה. את רוני שלי תשמור, אל תתן לה להישאר לבד. היא חכמה וטובת לב. אתה הרי הבאת אותה גור! נראה לי שזהו. לך תנוח, גם אני צריכה לנוח, אני עייפה.
בבוקר סבתא לא התעוררה…
אורי התחיל לעבוד כטכנאי תקשורת חברים חיברו אותו לצוות של שישה שעוסק בפריסת סיבים אופטיים וחיבור לקוחות. עייף? ברור, אבל השכר טוב וסיפוק מהעבודה ממש מרגיעים אותו.
בבית חיכתה לו רוני חתולת רחוב אפורה שאסף לפני שמונה שנים. מאז שסבתא נפטרה, רוני הייתה שבורה. היא הפסיקה לאכול, יושבת רוב היום בכורסה הישנה זו של סבתא, בוהה אל הדלת כאילו מחכה שתחזור. אבל סבתא כבר לא חוזרת.
אורי ניסה לעודד את רוני, ישב איתה ודיבר, סיפר איך עבר עליו היום, ניסה לפנק במאכלים. רק אחרי חודש, רוני חזרה קצת לחיים.
זה קרה ביום שבו קיבל את המשכורת הראשונה. החברים דרשו “לצאת לשבת” חוק לא כתוב בארץ, להיות קמצן זה בושות. אורי הזמין אותם לבית קפה, פרגן ונהנה בעצמו. חזר הביתה מאוחר, שמח וטוב לבב. רוני חיכתה לו בכניסה, עיניה הירוקות ובעיקר החכמות והוא הרגיש שמביך לו להסתכל לה בעיניים. לבסוף השפילה את הראש, ייללה בכאב ונעלמה מתחת לספה.
רוני, לא הייתה לי ברירה, החברים בזכותם יש לי עבודה, והם חשובים לי, אורי גימגם, והרגיש שהוא מתנצל לא רק בפני רוני אלא בפני סבתא.
למחרת, שוב פגשה אותו רוני בכניסה, וכשראתה שהוא “בסדר”, התחככה בו, ספק מחבקת בזנב, ספק מרמזת ש”הכל טוב”. היא אכלה בתיאבון, ליוותה אותו ברחבי הדירה, ובסוף הלילה התכרבלה לצידו.
את מבינה הכל, לחש אורי וליטף אותה. אל תדאגי, אני כבר לא ילד. יודע לקחת אחריות. רק טעות אחת לשתות מעולם לא רציתי את זה, בזכות סבתא… אצטרך בקרוב לעזוב את העבודה אצלנו בסוף כל משמרת זה או שישי, או חג, או תירוץ אחר, יושבים ושותים, ואני מסרב כל פעם שכבר מסתכלים עלי עקום. חייב לחפש משהו אחר. מאז הילדות חלמתי להיות נהג משאית, אבל חסר לי הרישיון המתאים, מי יסמוך עלי?
ובאמת, שישי אחד, שוב יושבים בבית הקפה. החבר’ה עפים באוויר על הסוף שבוע. אורי כרגיל עם סודה ומצב רוח יבש. בחורה צעירה ונחמדה שירי, המלצרית, מגישה להם. החברה משתטים, מנסים להזמין אותה אליהם, עד שבעוד רגע מנהל העבודה תופס לה ביד והיא נבהלת.
עזוב אותה, אורי התערב, קם מהכיסא. שקט, להתנגד לבוס, בעיניהם זה לא מקובל! משחרר את היד, שירי מצליחה להתרחק, ומביטה בדאגה לעבר אורי.
לפני שייווצר בלאגן, יוצא בעל המקום בחור גדול, לבוש בבגדי שף לבן, שרוולים מקופלים. לשם כולם נרגעים. הוא פונה לאורי:
חכה רגע, חמוד. שהחבר’ה שלך יתקררו. ראיתי אותך, אתה לא שותה. מה לך ולחברה כזו?
עובדים יחד, משך אורי בכתפיים.
עזוב, צוחק הבעלים, קוראים לו מיכאל, זה לא חבר’ה, הדבר הזה. שירי, בתי, תביאי לנו תה טעים מה שאת אוהבת, ניקח שנייה הפסקה.
בתך? אורי שאל, מופתע.
כן. עוזרת לי אחרי הלימודים, הם התיישבו עם תה מתוק מקנקן חרסינה. אתה צריך להחליף עבודה. לא יחזיק מעמד, יעיפו אותך אחרי מה שקרה היום, או תמצא את עצמך במעגל שיכורים. יש לך רישיון נהיגה?
בטח, עוד לפני הצבא, גם שנה שלמה נהגתי, חלום חיי להיות נהג משאית כבדה, אבל מי ייתן לי הזדמנות?
ידברו איתך, יש לי חברים נהגי משאית מקצועיים. בינתיים תתחיל אצלי יש לי מוביל קטן, תסיע בין ערים, אחרי זה כשהתרגלת תשיג גם רישיון למשא כבד.
אני בפנים! אורי חייך. מיכאל הרשים אותו מאוד אדם גדול ורך לב, וגם אבא של שירי, מה עוד צריך?
מיכאל חייך כשראה את המבט של אורי על שירי, ואמר לה:
שירי, תסיימי, אורי ילווה אותך הביתה. וציין לב חיוך הרך בלחיים של שניהם.
*****
חמש שנים אחר כך, אורי נוסע במשאית כבדה, בדרך חורפית.
עוד שלושים קילומטרים לתל אביב שם מחכים שירי, בתם מיכל, ורוני החתולה הזקנה והאהובה. הוא שם לב בגבר במעיל דק מדי, עומד בצד הדרך.
הלב שלו לא שקט: “יקפא פה עם הגשם הזה”, עצר לידו.
מתי? הוא מזהה את מנהל העבודה לשעבר, שמתיישב לצידו, עיניים כבויות, לא מפוקסות.
אה, אתה… שותק. הייתי מנהל עבודה, פעם… היום אין צוות, אחרים תפסו את מקומנו. מתוך החבורה, חצי נעלמו אחד קפא למוות, שני טבע, כולם אחרי שתייה, עוד אחד הורעל מדלק… השאר עובדים מזדמנים. שלף בקבוק, לגם, משך כתפיים. נסתדר, לא?
אורי הוריד אותו באבן גבירול, הביט אחריו בעצב, נזכר בכל הגאווה השיכורה ההיא
הוא עמד מתחת לבית, הביט לחלון הדולק שבמטבח שירי כנראה מחכה, אולי נעמי באה לביקור, מפטפטות עם מיכל. אבל בעצם, מיכל בטח כבר ישנה במיטתה, מביטה בתמונה של סבתא שמעודדת מהקיר. הילדה מספרת לה את כל החדשות שלה, גם אם התמונות לא עונות העיניים תמיד טובות, מחייכות, מבינות הכל. ורוני כבר שם, יושבת על אדן החלון, שומרת לסיפור של הלילה. רואָה אותו, מזדקפת ומסתלקת ממהרת לקבל את פניו בדלת.
אני לא לבד, סבתא, לוחש אורי, מחייך לדירה. כולנו כאן, גם את. זאת הדרך שלי.
