איך נועה הפכה לאמא בזכות טוב ליבה
נכנסתי לבניין וראיתי ליד הדלת לדירה שלי קופסה קרטון. עמדתי רגע, תמה, ואז הצצתי פנימה בפנים, מצטנפים יחד, שכבו כלב וחתול. שניהם הביטו בי בעיניים פעורות, רועדים מהתרגשות ומהבלתי נודע.
מה זה? מי אתם? שאלתי בשקט, כאילו שהם יכולים להשיב.
בדיוק אז נפתחה דלת השכנה, גברת אסתר.
נועה, ערב טוב מתוקה. תשמעי, פשוט לא להאמין… שושנה מהקומה למעלה נפטרה, ואחייניתה לא הצליחה למצוא בית לחיים לחיות שלה.
כולם סירבו לקחת אותם: לחלק יש כבר חיות, אחרים אלרגיים… אולי את ויונתן תקחו אותם? עדיין אין לכם ילדים, ולעבודה שלכם הולך לא רע.
האמת, אף פעם לא תכננו להביא חיות, בטח לא שתיים ביחד… גמגמתי.
לא כדאי להפריד ביניהם. הם רגילים זה לזו, כל השנים תמיד ביחד. אפילו ישנו צמודים שושנה הייתה מטיילת עם הכלב, והחתול היה יוצא לבד לחצר. מקסימום טיפול, לא מעבר. ניסתה אסתר לשכנע בעדינות.
ואם לא ניקח? שאלתי, מה יעלה בגורלם?
דיברו על מסירתם להסגר… אפילו את הקופסה כבר הכינו. הדירה כבר כמעט נמכרה, ולדיירים החדשים הם לא דרושים… סיפרה אסתר.
בדיוק אז נכנס שכני ממול, והסתכל לעברי, מהנהן אל הקופסה:
אולי תיקחו אותם? הם שקטים, אוכלים מעט, וכבר מבוגרים. לא נשאר להם עוד הרבה… חבל עליהם, שושנה מאוד אהבה אותם.
טוב, בסדר. לא אוכל לחשוב על כך שיהרגו אותם. איך קוראים להם? אנחנו פה לא הרבה זמן, לא הכרנו את כולם… עניתי. השכן חייך, הרים את הקופסה, והניח אותה במסדרון.
לכלב קוראים מוישי, ולחתול גבריאל. תודה רבה לכם… הוא הניח על השידה כמה שטרות של שקלים ורצועת הולכה, שיהיה להתחלה. תודה שוב.
נעלתי את הדלת, פשטתי נעליים, התיישבתי מולם וניסיתי להרגיע אותם.
ובכן, חברים. יונתן יופתע מאוד. בוא נראה איך אגיד לו… רק שלא יבעט אותנו שלושתנו מהדירה… אבל אם אני מכירה אותו, הוא יסכים. הוא בעל טוב לב. לחשתי אליהם.
אל תפחדו, לא אתן לאף אחד לפגוע בכם. מסכן מי שמנסה לעשות דבר כזה…
החתול, כאילו שמע והבין, יצא לאטו מהקופסה לבדוק מה קורה בדירה. הכלב עוד נשאר בפנים, בוחן אותי ואת גבריאל החתול במבט עצוב, מתלבט.
נכנסתי למטבח ובדקתי במקרר. אוכל לחיות, כמובן, אין. אז בישלתי דייסה, הוספתי חתיכות עוף, החלטתי שזה ימצא חן בעיניהם.
לשמחתי, אחרי הסיור בדירה, גבריאל הגיע למטבח, הריח את הדייסה והחל לאכול בהנאה רבה. הזמנתי גם את מוישי, הכלב.
הוא היסס, אך כשראה את החתול זולל, ניגש גם הוא, הביט בי בעיניים גדולות וסוף סוף טעם.
כשיונתן, בעלי, חזר מהעבודה, הוא אכן הופתע. דיברנו אם לנסות למצוא להם בית עם חצר, לפחות לנסות, אולי מישהו ירצה… בעיקר כי לא היינו רגילים לחיות בבית.
אנחנו יחד כבר ארבע שנים, וקנינו את הדירה הזו רק לפני שנתיים. הייתה בינינו אהבה והרמוניה; רק היעדר הילדים העיב קצת.
את כל כך פדנטית, הרי לא רצית כלב או חתול… חייך.
חשבתי שיהיה לנו ילד, אז למה צריך חיות? אבל עכשיו כשהם כאן, אחרי מה שאמרו לי, לא אכפת לי. אל תכעס… עלה דמעות בעיני.
גם אני אוהב חיות. נטפל בהם, אולי אשאל בחבר’ה בעבודה אם מישהו רוצה. הרגיע, וחיבק אותי.
מאותו רגע, החיים שלנו השתנו. מוישי וגבריאל התרגלו במהרה לבית ולסביבה. הרי הדירה הישנה של שושנה הייתה בדיוק מעלינו, באותו מבנה, אותה חצר, אותם ריחות.
כל הכבוד, מתוקים שלי, הללתי אותם בכל ערב, כאילו הייתם כאן תמיד…
התחלתי להוציא את מוישי לטיול שלוש פעמים ביום, גבריאל התרוצץ בחופשיות מהחלון לגינה, וחזר בסוף כל ערב. זה ממש התאים לי.
גברת אסתר כל כך שמחה שעזרתי לחיות, וכל הזמן דאגה לפנק אותם: הביאה עצמות למוישי, ונתנה שאריות אוכל לגבריאל.
בערבים אני ויונתן התגלגלנו מצחוק לראות את גבריאל משתולל או את מוישי ישן שלו כבן בית על המיטה החדשה.
שני החברים תמיד נרדמו יחד. אכן, אסור להפריד ביניהם.
כעבור כמה חודשים, הבנו שאנחנו לא מוכנים למסור אותם לאף אחד אחר. התרגלנו, התאהבנו, והם שלנו משפחה לכל דבר.
אמא שלי התחילה לבוא בשבתות לבקר. גרה קרוב, וגם היא התאהבה בחיות, גם אם בהתחלה הופתעה.
הייתי לוקחת את גבריאל, אבל אני בקומה שלישית והוא אוהב חצר… אמרה.
לא, אמא, את תבואי לעזור! כשהיינו נוסעים, נטפל בהם, תשקי את העציצים. זו תהיה העזרה הטובה ביותר.
הגיע הקיץ, ונסענו לים. התקשרתי לאמא כמעט כל יום, דואגת גם לה, גם לחיות.
הכל מצוין, הם אוכלים טוב, מטיילים בגינה. תיהנו, דיווחה לי.
כשחזרנו, ההתרגשות של מוישי וגבריאל הייתה גדולה. מוישי קפץ, זנב מתנופף, שמח בקול. גבריאל, אחרי ה”קרקס” של הכלב, הגיע למרגלות יונתן, נמרח על רגליו ומגרגר בקול.
רואה, נועה? אוהבים אותנו כאן באמת חייך יונתן. ליטפתי את מוישי ורצתי להאכיל את כולם.
התחלתי לקום מוקדם, להוציא את מוישי לטיול של בוקר, לדאוג לאוכל ולמים לכל המשפחה.
ואז, כעבור מספר חודשים, בישרתי ליונתן סוף סוף מגיע לנו ילד! שנינו היינו בעננים.
אמא הקדישה זאת לטוב הלב שלנו:
לא סתם הגיעו אליך מוישי וגבריאל. זה ניסיון מהשמיים, נועה. קיבלת פרס על טוב הלב שלך, תתחילי להתכונן לאימהות אמיתית.
אני לא מאמינה בסימנים, אמא, חייכתי, אבל האימונים כבר קיבלתי בזכות שני החברים הפרוותיים שלי.
זה טיפול, סבלנות, דאגה, אהבה… בדיוק מה שצריך!
אולי אקח אותם אליי, שיהיה לך יותר קל כשתהיה תינוק? שאלה אמא.
ממש לא אמא! אנחנו נסתדר. את תבואי לבקרות, נטייל בסביבה עם העגלה כשיהיה צריך.
חיבקנו.
ההריון עבר בשלום, וילד נולד בעיתו. יונתן היה מאושר, אני הייתי בעננים, וסוף סוף היינו משפחה מלאה.
מוישי הכלב, כבר זקן ושלו לא נבח בכלל. גבריאל החתול היה בן בית למופת, ימי שמש בילה בגינה ובערבים חזר להרגיע את כל בני הבית.
וככה כולם חיו יחד בשלום ואהבה.
והשכנות של הרחוב, בהשראת אסתר, כבר החלו לספר את הסיפור איך נועה הפכה לאמא בזכות לבה הטוב ממש אגדה אמיתית ברחוב שלנו.
אסתר אמרה שזה הוכחה שהעולם אכן משיב לטוב לב. ואני? מה דעתי? אתם מוזמנים לכתוב בתגובות, ותשימו לייק אם חושבים גם אתם כך.
