הזיכרון של אירוע שהתרחש לפני כמה שנים עדיין מרגיש חיה בליבי. במרפסת העלית של טיסת קו ישר, שהמרתה בין אילת לתל אביב, נרקח אווירה מתוחה. הנוסעים השכלו מבטים עוינים כלפי האישה הקשישה ברגע שהיא ישבה במקומה שבקופה. למרות זאת, טיסת המטוס פנתה אליה בסיום הטיסה.
ליאת, בת שמונים וחמש, שבו בהתלהבות בכיסא, ומיד נגרר ויכוח
אינני מוכן לשבת לצידה! קרא בקול רם גבר בן ארבעים, שמבטו חודר לבושתה הפשוטה, והפנה את דבריו אל המטפלת.
שם היה יוסף קפלן, גבר חסר רחמים שלא הסגיר את חוסר ההערכה שלו.
מצטערת, אך לכל נוסע מקום ספציפי במושב, ואין אפשרות לשנותו השיבה המטפלת מרים ברוגע, בעוד קפלן המשיך להביט בליאת בזלזול.
המושבים האלו יקרים מדי עבור כאלה נזף בחיוך מרושע, והסתובב כאילו מחפש תומך.
ליאת השתקתה, אך בפנים כל תחושותיה נצומו. היא לבשה את הבגד הטוב ביותר שלה פשוט, אך מטופח, הבגד היחיד שהיה מתאים לאירוע כה חשוב.
חלק מהנוסעים הקיבלו את מבטו של קפלן באדישות, אחד מהם הנהן בעדינות.
רק אז קמה הסבתא, הרימה את ידה בשקט, לא יכלה יותר לשאת, והתערבה:
טוב, אם יש מקום במחלקת האקונומי, אני אלך לשם. כל חיי חיכיתי לטיסה הזו, ולא רוצה להוות מכשול לאף אחד
ליאת, שהייתה בחורגת ראשונה בטיסה, חשה שהדרך משאייה הייתה מסובכת: מסדרונות ארוכים, תרמיליות רצה סביב, המתנות האינסופיות של נמל התעופה. אפילו עובד נמל הלווותה, כדי שלא תאבד דרכה.
עכשיו, כשהחלום המשולב רק כמה שעות מתקרב למימוש, נאלצה היא לעמוד בפני בושה.
המטפלת נחרצה:
מצטערת, סבתא, אך את שלמת את כרטיס זה, ולך יש זכות מלאה לשבת כאן. אל תתני לשום אחד להרחיב עליך.
הסתכלה בקפלן במבט חד, ואז הוסיפה בקור רוח:
אם תמשיך, אשארז את צוות הביטחון.
קפלן נעמד דומם, ולח את חביו.
המטוס התנשא לשמים. בליבתה של ליאת, היא שטפה את תיקים, והפתע קפלן ניגן ללא מילה ועזר לה לאסוף את תכולתן.
כאשר החזיר לה את התיק, עיניו נעצרו על תליון אדום-דם.
תליון יפה אמר. כנראה רובין. אני קצת מכיר עתיקות; פריט כזה לא זול.
ליאת חייכה בעדינות.
אינני יודעת כמה הוא שווה אבא נתן לאמא מתנה לפני שהלך למלחמה ולא חזר. אמא העבירה לי כשהייתי בת עשר.
היא פתחתה את התליון, ובפנים מצאו שני תצלומים ישנים: אחד של זוג צעיר, והשני של ילד קטן מחייך.
אלו הוריי לחנה ברוך. והנה בני.
הוא עף אליה? שאל בקפידה קפלן.
לא ענתה ליאת, ראש מקופל. העברתי אותו לבית יתומים כשעדיין היה תינוק. באותו זמן לא היה לי איש ולא עבודה, ולא יכולתי להעניק לו חיים נורמליים. רק לאחרונה מצאתי בדיקת DNA, שלחתי לו מכתב הוא השיב שלא רוצה להכיר אותי. היום הוא חוגג יום הולדת, ורציתי להיות לידו, אפילו לרגע אחד.
קפלן נדהם.
אז למה הוא טס?
הסבתא חייכה ברומאיות, והביטה בו בעיניים מרירות:
הוא קפטן הטיסה. זו הדרך היחידה שאוכל להיות קרובה אליו, אפילו לתפיסה קצרה.
קפלן נקט שקט, תחושת בושה שטפה אותו והוא הנמיך מבטו.
המטפלת, אחרי ששמעה את כל הסיפור, נעלמה בשקט אל תא הטייס.
כמה רגעים עברו, וכקול הקפטן התפשט באולם:
נוסעים יקרים, בקרוב נמתין לנחת בנמל התעופה בן גוריון. לפני כן, ברצוני לפנות לאישה מיוחדת על הסיפון. אמא אנא הישארי אחרי הנחיתה, אשמח לראותך.
ליאת קפאה; דמעות נשטפו על לחייה. השתתקה התא, ואז מישהו החל לתפוס, אחרים חייכו בין דמעותיהם.
כאשר המטוס נחת, קפטן הטיסה שבר את הנהלים, רץ מחוץ לתא הטייס אל ליאת, ובשקיקה לא נגע בטיפות הדמע, חיבק אותה בחוזקה כאילו מחזיר לעצמו את השנים האבודות.
תודה, אמא, על כל אשר עשית עבורי לחש בקול חיוור, בעודו משוך אליה.
קפלן נעמד בצד, כיפף את ראשו, והבין שמאחורי הבגדים הפשוטים והקמטים מסתתרת סיפור של קרבה והקרבה.
זו לא הייתה רק טיסה. זאת הייתה מפגש של שני לבבות, שבזמן נפרדו, אך לבסוף מצאו דרך לחזור אל אחד לשני.
