יומן אישי, 12 בנובמבר
היום שוב שמעתי את הלחישות של הבנות מהקורס מאחורי הגב שלי:
ראיתם על מה היא מגיעה? אומרים שאבא שלה קנה לה אאודי חדשה ממש ליום הולדת.
ומה עם התיק שלה? בטוח עולה באיזור השמונים אלף שקל!
עזבי תיק, ראית את הציפורניים? כל הסטראסים שם עולים כמו המלגה שלי לכל הסמסטר!
התכווצתי. הן כמובן דיברו על אביגיל ברגמן, הבת היחידה של אחד הקבלנים המפורסמים בארץ. אביגיל יושבת רחוקה מכולן, בשורה האחרונה, שקועה באייפון עם הקייס הזהב שלה, מתעלמת כאילו מכל הסביבה.
השיער הבלונדיני הארוך שלה מסודר לו בגלים מושלמים, האיפור מדויק, נראית כמו בובת קרמיקה, וכל הקמפוס בטוח שהיא חיה רק מהסטורי באינסטגרם.
מה מסתתר אצל כאלו בראש? שאלתי את עצמי, בוהה בה מקרוב. כבר שנתיים שלומדים יחד, והיא לא אמרה לי יותר מעשר מילים. תמיד מגיעה בשיירה נוצצת של רכבי יוקרה, כל חודש חדש, תמיד שקטה ומתרחקת מחיי החברה.
מה כבר אכפת לה, בטח חושבת רק על בגדים, לוחשת לי נועה, החברה שלי. פלצנית כזאת, שיחות שלה בטלפון? כל מילה שנייה “מילאנו” או “פריז”.
הנהנתי, אבל משהו בי סירב להאמין בתמונה הזאת. לפעמים תפסתי אותה בוהה, מבטה מרחף, כאילו שקועה בעולם אחר. זה קרה בעיקר בשיעורי הסביבה, כשהיא הגישה עבודה מרתקת על השפעת בני אדם על אוכלוסיות חיות בר.
מדהים איך פלצנית כמוה בחרה נושא כזה, אני מזכירה לנועה.
נו באמת, בטח מישהו מהעובדים של אבא שלה כתב לה את זה. מגיבה נועה.
אבל אני זוכרת איך היא דיברה, איך העיניים שלה בערו כשתיארה את מצב הכלבים הנטושים, איך קולה רעד כשהראתה נתונים קשים על התעללות. אז, לכמה דקות, זה הרגיש שאין אחיזת עיניים; היא הייתה אמיתית.
אחר כך חזרה למסכה הרגילה שלה, הייתי בטוחה שדימיינתי.
המפגש בינינו הגיע במקרה, בלילה סגרירי של נובמבר. יצאתי מהקניון עם שקית ירקות, נעצרת כשראיתי אותה אביגיל, בלב רחוב ראשי, יושבת על ברכיה, מאכילה כלב רחוב עצום, רטוב ומפוחד. אצבעותיה המושלמות, מלאות הלאקר היקר, פוררות נקניקיות ומגישות לו בעדינות.
לאט, לאט חבר, בהכל טוב היא אמרה בקול רך שלא הכרתי אצלה. מזמן לא אכלת, נכון? אני יודעת.
הרוח העיפה את מעיל הצמר שלה, היא התלכלכה כולה בבוץ, אבל לא נראה היה שאכפת לה. אז פתאום קלטתי ייתכן שכל אותן היעדרויות, ההעלמויות, השיחות החשאיות לא היו סתם. נזכרתי שראיתי פעם שקית אוכל כלבים בתיק שלה וחשבתי שיש לה איזה כלב גזעי בבית.
היא פרסה את כל הנקניקיות, לקחה את ראשו של הכלב בידיים ולחשה בעדינות:
אתה יודע, אני מבינה אותך. כאילו שאף אחד לא רואה מי אתה באמת.
הכלב יבב וכאילו הנהן.
כשהייתי ילדה התחננתי לכלב, לחשה, מדברת אולי אל עצמה. אבא תמיד אמר: בשביל מה את צריכה רחובּי כשאפשר לקנות גור עם תעודות? אבל רק רציתי חבר. מישהו שאוהב בלי קשר למתנות.
הרגשתי דמעות בגרון. פתאום ראיתי בה מישהי אחרת לא איזו נסיכה נוצצת, אלא בחורה בודדה שמסתתרת מאחורי קליפה מבריקה.
יאללה, מספיק עם הדיכאון! קמה פתאום, מברישה את המעיל. בוא, נוסעים.
להפתעתי, הכלב התרומם ונגרר אחריה. אביגיל פתחה את הדלת האחורית של האאודי.
בא, גבר, עולים. נוסעים וטרינר, ואז נראה מה עושים.
היי, את באמת לוקחת אותו? פלטתי.
היא הביטה בי במבט חזק, עצוב ונחוש.
אני עושה מה שנכון. לפעמים, צריך פשוט להיות עצמך, אפילו כשהכול מצפים ממך אחרת.
היא נסעה, ואני נשארתי המומה.
למחרת אביגיל לא הופיעה בשיעורים. גם לא למחרת. התחלתי לתפוס את עצמי בוהה בשורה האחרונה ותוהה: לאן היא לקחה את הכלב? מה איתו?
הסקרנות ניצחה. אחרי הלימודים פניתי אל יותם, מישהו שהכיר אותה קצת יותר.
שמעת מה קורה עם ברגמן? היא נעלמה.
מי יודע, אולי נסעה ללונדון, משך בכתפיו. ראו אותה בסביבה של מחסן ישן בתל אביב.
לטשתי מבט. נזכרתי בשיחת טלפון מוזרה ששמעתי ממנה: לא, אבא, אני לא יכולה להגיע עכשיו. יש לי דברים חשובים. כן, יותר חשובים משבוע האופנה במילאנו!
הרגשתי שאני מגלה תעלומה.
כעבור שעה מצאתי את עצמי באזור התעשייה הישן בדרום תל אביב. מתוך סקרנות קדושה אחרת מה מסביר למה אני שם? אבל משהו בפנים דחף.
ברחבת מחסן ישן חנתה האאודי היוקרתית, ומעבר לפינה נשמעו נביחות שמחות. הצצתי ודמעות עמדו לי בעיניים. עשרות כלבים מילאו את החצר המגודרת. חלקם רזים, חלקם שמנמנים, חלקם עם צלקות. ואילו אביגיל, בגינס פשוטים וקפוצון דהוי, הייתה שם, מחלקת אוכל, מלטפת כל כלב בסבלנות.
ידעתי שתגלי מתישהו, אמרה בלי להסתובב.
ממתי זה ככה? לחשתי.
כמעט שנה. התחלתי להאכיל כלבים ברחובות, אחר כך טיפלתי בפצועים, ואז כבר לא יכלתי לשאת שהם ישנים בחוץ. במקום אאודי מפוארת קניתי מחסן. שיפצתי כל הקיץ.
אז בגלל זה לא השתתפת איתנו בכלום?
כן. כל המסיכות זה לא באמת אני. כאן, עם הכלבים, אני באמת מי שאני.
היא הסתובבה לראשונה, והבנתי שמה שחשבתי בעבר כחוסר רגש היה בעצם אהבה עצומה שנשפכת החוצה.
את הכלב שראית ליד הקניון כבר אימצו! חייכה. בעצם יש ביקוש, במיוחד כשמספרים את הסיפור האמיתי שלהם ואת לא מנסה להסתיר שאין להם תעודות. אז… תרצי לבוא לעזור? תמיד חסרות ידיים.
באותו רגע הבנתי אני רוצה. לגמרי רוצה להיות חלק מזה.
איפה מתחילים? שאלתי.
מאז הערבים שלי נראים אחרת. כמעט כל יום סיימתי את הלימודים ומיהרתי למחסן של אביגיל. למדתי להכיר כל כלב ולזהות את החששנים, למדתי מה זה סבלנות, ובעיקר, למדתי להכיר את אביגיל האמיתית.
היא החזיקה את המקום על חשבונה, ניהלה עמוד פייסבוק מרגש. כתבה על כל כלב, בלי זיופים, עם כל הכאב והאהבה.
אנשים צריכים לדעת שהם מחפשים לא חפץ, אלא חבר עם אופי וסיפור, סיפרה לי. אז הם פחות זורקים.
אחת מהפעמים, כשישבנו בחדר צדדי עם כוס תה חם, היא פתאום לחששה:
אני חולמת להקים יום אחד בית מחסה אמיתי מודרני, מסודר, עם מרפאה צמודה. אפילו לחתולים.
אז למה לא עכשיו? יש לך כסף, קשרים…
אבא משכה בכתפיים. חושב שזו שטות חולפת. לא יודע בכלל על המקום הזה. סבור שכל הכסף הלך לשופינג.
פתאום קפץ הטלפון “אבא”.
כן, אבא. אני לא יכולה עכשיו. פגישה חשובה… כן, יותר חשובה מהאירוע של החברה.
העיניים שלה רעדו. פתאום היה לי אומץ:
אולי הגיע הזמן לספר לו?
הוא לא יבין.
אם תראי לו, אולי כן. תאמיני בעצמך.
היא שתקה רגע ואז הנהנה:
רוצה שתהיי כאן, מחר, כשתפגוש אותו, אוקיי? זה עוזר לי.
כמובן.
והפתעתי את עצמי בכך שאני באמת מתרגשת מהיום הזה לא פחות ממנה.
למחרת הגיע, עם הנהג והמזכירה, במרצדס מבריק. אביגיל יצאה אליו, לבה דופק. הוא הביט על המקום, היה לו מבט קר.
אז לכאן את נעלמת אמר לבסוף.
כן, אבא. זה המקום שלי. כאן עוזרים לכלבים נטושים. אני והמתנדבים שלי. כאן אני באמת אני.
והתחילה להסביר מספרת על כל הכלבים, מציגה תמונות, מסבירה על חלומותיה להקים מרכז גדול יותר. עיני אביה התחילו להתרכך, במיוחד כשכלב ישיש קפץ אליו וחבק אותו.
מזכיר לי את מוקה מלמל.
מוקה? הכלב מהילדות שלך?
כן. כלב שהציל אותי מהילדים בשכונה. תמיד חלמתי להקים מקום לכלבים, אבל התגלגלתי לעסקים… את מגשימה חלום שלי, הפתיע אותה.
ואז הוא חייך. אמר: בואי נבנה לך מרכז כמו שאת חולמת.
חצי שנה אחרי זה עמדנו שם, אביגיל ואביה יחד, בקצה תל אביב, עם מרכז חדש: חבר אמיתי. וטרינרים, מתנדבים, עיתונאים, משפחות ואנחנו, ביחד, עושות מהפכה קטנה בעולם.
תראי, לחשתי לה, בסוף הפכת למה שאבא שלך חלם.
במה את מתכוונת?
מנהלת אמיתית, אבל בדרכך.
אביגיל חייכה אלי, הביטה בכלבים מנופפים בזנב:
כנראה. לפעמים צריך רק אומץ להוריד את המסיכה. ולגלות שאחרי כל הציפיות של כולם, חבוי שם לב אמיתי.
ליטפה את מוקה, הכלב המבוגר שהפך סמל, והוא נבח בשמחה.
כך הסתיימה לה הסיפור לא על נסיכה נוצצת, אלא על מישהי שהעזה סוף־סוף להיות היא. ואולי, מאחורי כל מסכה נוצצת, מסתתרת נשמה שרק מחכה שמישהו יסתכל עליה באמת.
