אני תפרתי לעצמי שמלה מהחולצות של אבא שלי לכבוד מסיבת הסיום והחבר’ה מהכיתה לא הפסיקו לצחוק… עד שהמנהלת הרימה את המיקרופון, וכל האולם עצר נשימתו.
אבא שלי היה אב הבית של בית הספר שלנו, ובואו נגיד, היחס של התלמידים במיוחד אלו שאוהבים לצחוק על חשבון אחרים לא היה משהו. כשאבא נפטר ממש לפני מסיבת הסיום שלי, החלטתי לתפור את השמלה שלי מהחולצות שלו. ככה הרגשתי שהוא איתי. כשנכנסתי לאולם, כולם גיחכו. אבל אחרי שהמנהלת דיברה, פתאום לא נותר ולו חיוך אחד.
תמיד היינו רק שנינו אני ואבא.
אמא שלי נפטרה בלידה, אז אבא שלי, דוד, נטל את כל ההרפתקה הזו לבד. כל בוקר הכין לי סנדוויצ’ים למשמרת, בכל יום שישי עמד ומטגן לי לביבות, ובכיתה ב’ אפילו למד לקלוע לי צמות, הכל מיוטיוב.
“הגיבורה שלנו, ילדה של אב הבית!” ילדים לחשו במסדרון. “אבא שלה מנקה שירותים!”
אבל אף פעם לא בכיתי מול ילדים אחרים על זה. שמרתי את זה לבית.
ואבא? תמיד ידע מתי אני חוזרת עם הלב קצת שבור. היה שם צלחת עם קוסקוס, מבט מהורהר, ואז אמר: “את יודעת מה אני חושב על אנשים שמרגישים גדולים רק כשהם עושים אחרים קטנים?”
“הא?”
“לא הרבה, מאמי. לא הרבה…”
באיזו טבעיות זה חיזק אותי, הוא ידע.
הוא תמיד הראה לי שכבוד בא ממעשים, לא ממעמד או בגדים. האמנתי לו. ובכיתה י’ נשבעתי לעצמי באותו לילה שיום אחד הוא יהיה כל כך גאה בי, שיישכח מכל הקנטות.
בשנה שעברה גילו לאבא סרטן. הוא המשיך לעבוד, לפעמים יותר ממה שהרופאים רצו. לעיתים מצאתי אותו ישן לצד ארון חומרי הניקוי, עייף עד העצם.
אבל ברגע שהייתי נכנסת חזרה אליו האסרטיביות ואמר: “שחררי, מאיה. הכל בסדר.”
אבל לא באמת היה בסדר. שנינו ידענו את זה.
הדבר היחיד שבאמת חשוב, הוא אמר כמעט בכל ערב, זה לראות אותי במסיבת הסיום. “רק רוצה להספיק לראות אותך יוצאת מהדלת, מלאת גאווה, כמו מלכה…”
“תראה עוד הרבה יותר מזה, אבא,” אמרתי לו תמיד.
אבל כמה חודשים לפני המסיבה, הסרטן הצליח יותר מאבא, והוא הלך לעולמו לפני שיכולתי להגיע לבית החולים. קיבלתי את ההודעה באמצע המסדרון, מתחת לכל הניאון הזה שמזכיר בדיוק את הריצוף שאבא היה מקרצף ביסודי. אחר כך, לא זוכרת הרבה.
***
אחרי השבוע שבעברית קוראים לו “שבעה”, עברתי לדודה שלי. החדר שלה הריח יותר מרענני כביסה, פחות מ’בית שלי’.
עונת הסיום התחילה פתאום; כל המילים רק על שמלות מעצבים ותמונות של גשמיות טהורה דברים שמחירן כלל לא רחוק ממשכורת חודשית של אבא.
לא הרגשתי חלק מזה. מסיבת הסיום הייתה אמורה להיות של שנינו אני נכנסת, ואבא מצלם אותי מאות תמונות עם פלאפון ישן.
בלעדיו, אפילו לא הבנתי מה המשמעות.
ערב אחד פתחתי את הקופסה עם כל החפצים שחזרו איתו מהבית חולים הארנק, השעון עם הסדק, ולמטה-למטה היו החולצות שלו, מקופלות כאילו הוא בדיוק שם אותן בארון.
כחול, אפור, וירוק דהוי כזה של פעם. פעם צחקנו ואמרנו שכל הארון שלו חולצות עבודה, והוא תמיד אמר: “מי שיודע מה צריך לא צריך עוד”.
ישבתי שם, מחזיקה בחולצה שלו, וברגע אחד ידעתי אם אבא לא יכול להגיע איתי לסיום, אני לוקחת אותו איתי.
דודה שלי, רונית, לא חשבה שאני איבדתי את זה. להפך היא מיד הציעה עזרה.
“אין לי מושג איך לתפור, דודה…”
“אני אלמד אותך. תני לי לשים פעמיים את המשקפיים, ונתחיל.”
ישבנו כל הסופ”ש סביב השולחן, גוזרות ותופרות, לפעמים שוברת תפרים ומתחילה מחדש. דודה רונית לא אמרה מילה של ייאוש, רק חייכה והדריכה אותי בסבלנות שלה.
לפעמים בכיתי בשקט באמצע התפירה, בערבים אחרים דיברתי עם אבא בקול היא עשתה את עצמה לא שומעת, נותנת לי לדבר עם הזכרונות שלי.
כל פיסת בד הזכירה לי משהו: החולצה של הבוקר הראשון שלי בתיכון; הירוק הבלוי מהמכנסיים ההם, מהפעם שאבא רץ אחרי הגלגלים של האופניים שלי עד שכמעט התרסק; האפור, מהיום שנחנקתי בבחינה והוא רק חיבק אותי ואמר, “יהיה בסדר”.
תפרתי לו קטלוג של זכרונות.
בלילה שלפני המסיבה, סיימתי.
הרכבתי את השמלה, עמדתי מול המראה הארוכה במסדרון של דודה, ושמתי לב שזה באמת לא שמלת מעצבים. אפילו לא קרוב. אבל היא הייתה מלאה בכל הצבעים שאבא לבש אי פעם. היא ישבה עליי מושלם לרגע הרגשתי שהוא פשוט מחבק אותי.
דודה רונית עמדה בפתח הדלת, דמעה בעין.
“מאיה, אח שלי היה מתהפך משמחה באמת.”
חייכתי. אני טופחת על השמלה, פתאום מרגישה שלמה ושקטה כמו שלא הרגשתי מאז הטלפון מהבית חולים.
***
הגיע הערב; האולם בתיכון היה מלא אורות רכים, מוזיקה רועשת, וריח מתוק של קלוואה ושוקולד. נכנסתי פנימה והבאזז עף מיד.
ומישהי, בול במרכז, קראה: “זה נראה שמלת סמרטוטים מהחולצות של אב הבית, לא?”
בחור לידה מלמל בציניות: “מה, לא היה יותר טוב מ’יד שניה’?”.
גל צחוק התפשט. עמדתי באמצע, הלב שלי מקרטע אבל הכרתי את ההפסקה הזו, את המרווח שאנשים עושים סביב מי שבחרו להוציא עליו קיטור.
האדמתי. “תפרתי את זה מחולצות של אבא שלי,” יריתי. “הוא נפטר כמה חודשים לפני, וזאת הדרך שלי לקחת אותו איתי. אז אולי כדאי שתחשבו פעמיים לפני שאתם שופטים.”
מישהי גלגלה עיניים, “די, חלאס עם הדרמה.”
באותו רגע הרגשתי שוב כמו ילדה בת 11, על סף בכי ליד השירותים. רציתי פשוט להיעלם לקיר.
שקלתי את המקום הריק ליד הקצה, והלכתי לשבת. התרכזתי בנשימות כי אם אפול עכשיו, זה כל מה שהם יראו.
מישהי צעקה שוב שהשמלה שלי “מביכה”.
זה פגע ממש פנימה, והעיניים שלי התמלאו דמעות בלי יכולת לעצור.
בדיוק ברגע הזה, המוזיקה דעכה. הדיג’יי הביט במבוכה ימינה, ואז נשמע הקול של המנהלת שלנו, יפית מזרחי, מיקרופון ביד ושקט בכל החדר.
“יופי לכולם, לפני שנמשיך, חייבים רגע לעצור ולהגיד משהו חשוב.”
הכל נעצר. מי שצחקו נראים כאילו בלעו את הלשון.
יפית הסתכלה מסביב: “רוצה לספר לכם משהו על השמלה של מאיה…”
היא עצרה, עברה במבטה בין התלמידים.
“11 שנים אבא של מאיה, דוד, היה לב-הבית כאן. נשאר מאוחר, תיקן לוקרים, תפר בייחודיות רצועות לתיקים, החזיר אותם בלי שמישהו שם לב. כיבס תלבושות ספורט, רק כדי שאף שחקן לא ירגיש רע שאין תקציב לכביסה…”
כמעט כולם זזו בחוסר נוחות.
“כל כך הרבה פה הרוויחו מהנדיבות של דוד,” היא אמרה, “ואפילו לא ידעו על זה. הוא העדיף כך. הערב, מאיה החזירה לו את הכבוד הכי יפה שאפשר. השמלה הזו לא מסמרטוטים, אלא מהחולצות של מי שדאג לבית הספר ולכל אחד כאן במשך מעל לעשור.”
היה שקט מוחלט. ואז אמרה: “אם דוד אי פעם עזר לך כאן, תיקן לך משהו או דאג תמדוד את עצמך ותעמוד.”
בהתחלה עמד רק מורה אחד, ואז ספורטאי, ואז שתיים מהבנות, ואז זה התפשט. חצי אולם עמד.
אפילו הבחורה שצעקה “סמרטוטים” נראתה פתאום כמו הבדיחה פה.
עמדתי באמצע הרחבה, רואה את כל אלו שזכו לחסד של אבא, ומבינה כמה אהבה הוא השאיר פה.
ולא החזקתי מעמד. לא יכולתי.
אפילו מחיאות הכפיים הפעם הרגישו אחרת שמחים, לא שוחקים.
אחר כך באו אלי כמה והתנצלו, חלק עברו ליד וסחבו את הבושה בשקט.
ואלו שלא מסוגלים להודות כבר לא היו המעמסה שלי.
קיבלתי את המיקרופון בעצמי, אמרתי רק שלושה משפטים, כי אם ארחיב אפילו קצת לא אשלוט בעצמי.
“מזמן הבטחתי שאבא שלי יתגאה בי. אני רק מקווה שהצלחתי בזה. ואם הוא רואה אותי היום הכל בזכותו.”
זהו. זה כל מה שהיה צריך.
אחרי שנגמרה המוזיקה, דודה רונית, שבכלל לא שמתי לב שהייתה שם כל הערב, גררה אותי בעדינות החוצה.
“אני כל כך גאה בך,” לחשה.
בדרך חזרה עצרנו בבית העלמין. הדשא היה עוד רטוב מהבוקר, והשמים נראו בצבע זהב.
כרעתי ליד האבן, הנחתי שתי ידיים על השיש, כמו פעם כשהייתי קטנה.
“היום עשיתי את זה, אבא. וידעתי שאתה איתי כל הזמן.”
נשארנו שם עד ששקע האור לגמרי.
אבא אולי לא ראה אותי נכנסת לאולם של הסיום
אבל הבטחתי שהוא, מכל הלב, היה הכי מלך בחדר.
