יומן אישי, יום חמישי, תל אביב
״אני הולך אל הצעירה״, הודעתי בקול רם בבוקר, דוחף בכוח שמיכת פיקה ישנה למזוודה שלא הסכימה להיסגר. אני, אריאל בן-ישי, שישים וחמש, מסכם בקול כמו משדר טיסה לירח. למען האמת, קיוויתי שלפחות אחת מהשכנות תשמע אבל הבית היה שקט וללא פיצוצים.
דגנית, אשתי מזה כמעט ארבעים שנה, עמדה ליד הקרש גיהוץ, שוברת את השקט במכות קצובות של המגהץ על חולצת השבת שלי. אדים התנדפו, עשו ערבוביה בין ריח סבון כביסה לתרדמה של יום חמישי. ״שמעתי, אריכא,״ היא אמרה בלי הרבה רגש, ״שמת בוקסר חם? עכשיו כסלו שלא תתפוס דלקת אצל הצעירה שלך. היא לא תיקח אותך לטר”מ עם כאבי גב.״
היד נתקעה באוויר, מחזיקה גרב צמר בודד. ציפיתי לדרמה: צלחת מתנפצת, התקף לב, תחינה להישאר, איום להתקשר לילדים. קיבלתי בירור על תחתונים.
״מה הקשר לתחתונים, דגנית?! מדבר איתך על אהבה! על חיים חדשים! על התחדשות!״ נלחצתי שוב על המזוודה, סגרתי אותה בצליל שדומה לברך שלי בבוקר חורפי.
״רק אצלך הכול ככה. גובה עיניים אפס רומנטיקה. פה זה שיגרה, שם זה עוף מעל העולם.״
״איך קוראים לעוף הזה בעצם? או שהיא ‘מותק’ בסלולרי?״ היא שאלה, תולה את החולצה בקפידה.
״שמה תמר. לא סתם אשה מוזה!״ ניסיתי להזדקף בגאווה.
היא חייכה, הרי תמיד ידעתי שהפואמה הכי גדולה שלי היו ברכות לחברים בבר מצווה. ״בת כמה המוזה שלך?״
״עשרים ושמונה!״ הכרזתי מן הבטן.
דגנית רכנה, מביטה בי כמו מביטים בשידת עץ ישנה שקצת קרסה ברגל.
״תזכיר לי: סוכר גבוה, גב אגרטל, גזים בלי הכרה, ואוכל בלי שמן. מה תעשה שם? תקריא לה את ׳ינוקא׳?״
״מה זה משנה לך! נטייל בשדרות רוטשילד, נשתה בירה ביפו, נהיה איילת השחר של עצמנו!״ ניסיתי להרים את המזוודה, הגב אותת׃ סכנה. חייכתי סטויכית והחזקתי פנים.
״אל תשכח את הכדורים, שאנסיך חלומות. יש לי גם משחה חדשה אם פרק הברך שוב ישתבש.״ היא זרקה לי תוך כדי שהיא ממשיכה לגהץ.
העמדתי פנים של סופרמן: ״אני לא צריך תרופות! עם תמר אני מרגיש בן שלושים! תשמעי, דגנית, הדירה נשארת שלך. אני יודע להעריך.״
״תודה, אריכא. ותזרוק את הזבל בדרך.״
באותו רגע הייתי בתחתית לא דרמה, לא סערה רק ״קח את הזבל״. חטפתי את השקית, תמרנתי עם המזוודה ונעלמתי בחדר המדרגות. שם עלה ריח של חמוצים וחתולי רחוב. המזוודה צלעה, הגב כאב, ובכיס רטט פלאפון.
זה בטח תמר: ״מתי אתה מגיע? כבר הזמנתי לנו שולחן. אגב, משהו קטן״
הבטתי בהודעה: ״אבא שלי צריך לקנות תרופה, חסרים לי חמשת אלפים שקל. תביא בבקשה, אחזיר לך כשניפגש!״
הגבה התרוממה. חמשת אלפים? אתמול זה היה שלושת אלפים למונית. ולפני שבוע עשרת אלפים ל׳קורס השראה׳.
בבנק נותרו לי 4800 ש״ח. עוד שבוע לפנסיה. כתבתי: ״תמריק, יש על הכרטיס רק קצת, אביא במזומן כשאגיע.״
מיד הופיעה תשובה: אמוג׳י של גלגול עיניים. ואז ״תבקש מחבר! אם אתה אוהב אותי תמצא!״
הרגשתי דקירה. מאז ומעולם היא מסרבת לשיחה בווידאו ״מצלמה שבורה״, ״קליטה גרועה״. בתמונה נראית דוגמנית. חייגתי, עניית שיחה נותקה. הודעה: ״אני בוכה! לא יכולה לדבר.״
אני יושב בתחנה, אחוז בעירפול ורטיבות. מחבק מזוודה בעיקר את הידית, לא את התוכן. חולף אוטובוס יכולתי ללכת אל הלא נודע, אל ההרפתקה. לא עליתי. חשבתי: ואם אצטרך מישהי שתחמם לי גב באמצע לילה? ותמר תיעלב מהריחות, מהמשחה, מהשקט שלא צעיר?
שבתי הביתה. לעלות לקומה שלוש ברגל, שכל מדרגה נראית פסגת החרמון. הגיעתי לדלת; הלב שלי דופק, אצבעות על הפעמון והרגליים רועדות. מה אם שינתה מנעול, מה אם הלכה. המפתח שלי על השידה, הרי. צלצלתי שוב.
״דגנית! תפתחי״
הדלת נפתחה, עומדת מולי בפשטות בחלוק, עם עיניים שראו את כל ההצגות בעולם. עמדתי רטוב, אדום, מובס, הדמעות זורמות לבד. גאווה לא נשארה, רק בושה.
״הוצאת את הזבל?״ היא שאלה.
בהיתי ולא מצאתי תשובה. שכחתי את השקית בתחנה. ״לא״
היא סובבה ונכנסה. ״תיכנס, רומיאו. תשתה תה, תשטוף ידיים.״
נכנסתי. ריח הבית כביסה טריה, תרופות, קצת קפה נתן לי תקווה שפויה. שטפתי פנים, שטפתי את הייאוש.
במטבח דגנית מזגה תה לקנקן האהוב עלי, הניחה קציצות מאודות. התיישבתי. ״דגנית, תסלחי לי. הסתבכתי לשנייה חשבתי שהעולם מחכה לי. אני״
״תאכל. ידעתי שתחזור. אין מוזה בשום מקום רק פה. המסמכים, הפוליסות איפה תמיד? במגירה.״
לעסתי והקציצה הייתה טעימה יותר מכל מנה במסעדה. על תמר מיהרתי להמציא סיפורים, שהתאכזבתי ״מעשנת, קללה, לא בשבילי.״
היא הישירה מבט, חיוך קטן בזווית הפה: ״אתה, אריאל, תמיד תקוע בעולם הפנטזיה שלך. העיקר באת לפני שהגעת למשרד רישום. רוצה משחה?״ היא שלפה והניחה.
התפשטתי קלות, נשכבתי, והיא עיסתה חזק, כמו שרק מי שמכירה כל שריר על בוריו יכולה. כאב אבל מהסוג שמרפא. ״את ידעת שאחזור? למה?״
״כי אין לך אפילו תחתון במזוודה הזו רק הפיקה והמעיל שכתבתי לך לקחת לניקוי יבש. לך תעביר מחר, אבל קודם תתפרק ותתייבש.״
פרצנו לצחוק. פתאום כל הדרמה נראתה פתטית, הגדולה של הבגידות ושל הבגדים מתכווצת. התמונה ברורה יצאתי לדרך חדשה עם שמיכה ומעיל של דגנית.
הטלפון שוב רטט ״תמר: איפה הכסף? אמא שלי מתה! שלח לי לפחות אלף!״ סגרתי את השיחה, מחקתי, הפכתי מסך. שליו.
הסתכלתי עליה. פתאום הצעתי, ״אולי שבת נעשה מנגל? אני אטבל את הבשר, מבטיח. כמו שאת אוהבת, עם המון בצל.״ היא חייכה מופתעת. עברו שנים מאז שנגענו במנגל.
״ומה עם הכבד שלך?״ שאלתה בקול האמא המאכילה. ״לעזאזל הכבד, פעם בחיים…״ ולעגתי לעצמי כשהרמתי את ידה, יד שעבדה בלי סוף, ונישקתי אותה.
״תודה שפתחת, דגנית.״ היא סובבה את פניה, אבל לא משכה את ידה בחוזקה.
הגשם התחזק, הרוח שרקה, ובפנים היה חם. על הכיסא תלויה חולצת החג שלי, והריח של המשחה, והתה כל אלה, הרבה יותר מתמר של העולם.
כי מי עוד תדע שאריאל יכול לדחוף למזוודה דווקא את המעיל של אשתו, ועדיין לקבל עוגה ותה ושמיכה?
״דגנית, מחר אצליח סוף סוף להעביר את המעיל. רק תזכירי לי לפרוק את הפיקה הרגליים שלי כרגע קופאות.״
״בכיף,״ היא ענתה, ואני נוגס בקציצה, לוגם תה, חושב יש חיים, והם לא כל כך רעים.בלילה, אחרי שדגנית כיבתה את האור במטבח והלכה להתעטף בעצמה, ישבתי רגע בסלון. קולות הגשם פגעו במשקוף והרחוב השתקף בחלון כמו סרט אילם מונית, זוג רץ, עץ שיכור מרוח. הכי בעולם רציתי עכשיו לחבק מישהי שמכירה כבר מזמן את כל המקומות שכואבים לי, ולא לחבק פנטזיה.
פתחתי את המגירה, שלפתי תמונה ישנה שלנו אני, דגנית, ושני הילדים ביום ראשון בכיתה א’. היא מחייכת אל המצלמה, בדיוק אותו חיוך שראיתי הערב.
הנחתי את התמונה על השולחן ליד כוס התה הריקה, נשמתי עמוק, וחשבתי שבעצם פלא הוא, איך החיים לפעמים סוגרים לנו את המעגל, אבל משאירים בו פתח קטן של פלא. שרק מי שמביט טוב טוב, ומוכן להיכשל פעם או פעמיים, יודע להיכנס בו חזרה.
חייכתי לעצמי, וכשאיוושת הדלת לחדר השינה נפתחה, שמעתי אותה לוחשת
“אל תשכח את התרופה של הבוקר. ותדאג להביא לי גם מחר נשיקה.”
נכנסתי אחריה לחדר, מזוודה ריקה בכניסה, וכל החלומות תלויים במעקה, מתייבשים בנחת עם כל הכביסה.
