תענוג יקר
יהל, שוב פעם? כמה אפשר? אני מרגיש שאני עובד רק בשביל החתול שלך!
החתול, אותו יהל ניסתה להכניס בכוח לכלוב הנסיעה, הצליח להתפתל מזרועותיה, צנח לרצפה ומייד ברח לפינת המבואה, מיילל בייאוש עמוק. ככה נראה חתול שממש מתכוון להעריך את החיים שלו ביוקר.
פעם, מזמן, יהל קראה לו שם מלא חזון ששון, אבל לרוב קראה לו בפשטות ששון’לה. הוא כבר גר איתה עשור שלם. היא לא ידעה בן כמה הוא באמת; מצאה אותו ברחוב, ובטח לא היה גור אז, אבל עדיין צעיר, כך סיפרו לאמא של יהל במרפאת וטרינרית.
לאותה מרפאה הגיעה אסתר, אמא של יהל, עם הבת שלה והחתול העטוף בשמיכה ישנה.
תצילו אותו!
מאיפה אספתם את הדבר הזה? הבחורה בקבלה עיוותה פרצוף. חתול אשפתות!
מה זה משנה? זה החתול שלי! אתם רואים שהוא במצב נורא! מה מחכים? הכסף שלי פחות שווה מאלה שבאים לפה עם חתולים עם תעודות?
אסתר הייתה אז כל כך כעוסה, שהוטרינרית העדיפה לא להתחיל איתה ריבים ובצדק.
אסתר, שבאותם ימים גרה עם בתה יהל, הייתה אישה עיקשת במיוחד. החיים לימדו אותה. תנסו לגדל ילדה לבד ולדאוג לשני קשישים במקביל על משכורת מטפלת בגן ואז תבינו שהחיים לא עושים הנחות.
אסתר ידעה לעמוד על שלה, אבל הלב שלה תמיד היה רך, מלא אהבה לילדים ולחתולים לפעמים אפילו לכלבים, אף שתמיד קצת פחדה מהם.
היא לא נתנה הנחות לאף אחד לא לשכנות בחצר, לא להורים של הילדים בגן, ולא לזרים שהניחו שהיא טרף קל כי היא לבדה. אבל אסתר ידעה איך לדבר כך שאנשים, במקום לכעוס או לסגור עליה, פתאום נרגעים ומתחילים לפתוח בפניה את הלב, לשתף, להתלונן. כל שנותר לה היה להקשיב, להנהן, ולחכות; לרוב היו מודים לה, מבקשים סליחה ופורשים.
איך היא עשתה את זה? לא ברור. היא פשוט הקשיבה, באמת, בלי לנסות להכריע אלא לשמוע. כנראה זו הייתה המתנה שלה.
אבל מול הקרובים שלה בעצמה היא התקשתה. בעלה עזב אותה שבוע אחרי החתונה. אמא שלה צחקה: אפילו הרבה זמן שרד איתך. זה כאב, אבל אסתר בחצי לב הסכימה אולי באמת אי אפשר לבנות ככה משפחה.
אבל אז גילתה שהיא בהריון, ונרגעה. בכל זאת זו אישה, לא גבר! גברים הרי לא יולדים.
את לידת הבת שלה חיכתה כמו שמחכים לחג; בחיים שלה לא היו הרבה שמחות. אבל למרבה ההפתעה, היחידה שלא תמכה בה בהחלטה הייתה אמא שלה.
בשביל מה לך, אסתר? זה עול! את עוד צעירה, יפה, יש לך עוד עתיד. אבל תביאי ילדה, תגמרי על עצמך ותחתכי לעצמך את הדרך! ילדים הם תענוג יקר מדי, את עוד לא מבינה. אחר כך, תביני.
אמא, ככה לא חיינו גם אנחנו?
בדיוק, אסתר! ומה יצא מזה?
לאסתר היה קשה לשמוע, אך בכל זאת משהו בתוכה התקומם. רק המחשבה על לסיים את ההריון הרסה לה את הנפש. היא הרגישה שהיא צריכה להגן על עתיד הילד ועל עצמה.
ואז הגיעה הסבתא, רחל, לביקור. היא הסתובבה ברחוב, מתוקתקת כמידי חג, והניחה על השולחן צרור כסף עטוף במגבת הרקומה שלה.
תלדי, אסתר! אני איתך. נסתדר. אם צריך אבא יבוא גם הוא אלינו. הבית בכפר נמכר, יש דירה קטנה במרכז עכשיו זה מה שצריך.
אסתר לא הספיקה לומר כלום. לסבתא לא אמרים לא, ולקנות דירה בתל אביב בכסף הזה היה כמו לזכות בפייס. אבל המעבר הזה פער תהום בינה ובין אמא שלה.
בסוף, בישלה אסתר דירה נפלאה ארבעה חדרים, אמנם ישנה, צריך לשפץ, אבל מושלמת. יחד עם צוות שיפוצניקים מרמלה וסבתא הרוח החיה, הכל סודר ולראשונה בחייה אסתר הרגישה שייכת.
יהל נולדה מוקדם מהצפוי, אבל הייתה חלום: רגועה, חזקה, רכה בטירוף. אסתר נשבעה שלעולם לא תהיה אמא קשה, כמו שאמא שלה הייתה לה.
הסבתא שלך הפכה בעצם לאמא שלך! עוזרת לך עם הדירה ועם הילדה, ואני מה? לא נותנים לי אפילו להיכנס לכמה רגעים!
אמא, תבואי מתי שתרצי, אבל בלי מריבות, טוב? יהל מפחדת.
מה יש לילדה לפחד? מה, בגלל שאני מדברת בקול?
את לא מדברת את צועקת כמעט בדמעות אמרה אסתר.
היחידה שלא רצתה להבין זו אמא שלה.
את עוד תביני, כשיהל תדבר אליך ככה!
לא תדבר אסתר קבעה.
תדבר, תזכרי! הכל זה איך שמרגילים מהבית המשיכה האם, אבל אסתר כבר לא הקשיבה.
“העיקר שאני לא אהיה ככה!” נשבעה.
קל להגיד קשה לעשות. אסתר לא תמיד הייתה בטוחה שהיא פועלת נכון, אבל יהל לא הייתה ילדה מפונקת. אך דעתה מוצקה: תמיד ידעה מה רוצה והשיגה בדרכה.
אמא, מותר לי ממתק קטן?
יהלה, אחרי האוכל.
אפילו לא קטן קטן?
אסור.
בסדר, אמא! אבל אחרי האוכל אפשר שתיים? אני אוכל יפה!
אסתר צחקה, ובסוף תמיד קיבלה יהל את שני הסוכריות, אחרי שסיימה לאכול.
יהל גדלה להיות ילדה קשובה ולא עצבנית, והצליחה אפילו להרגיע את סבתא רחל במבט קטן ושובה לב:
סבתא, אל תכעסי, זה לא יפה לך. בואי, אני אמחק לך את הכעס
ובאמת, הסבתא נרגעה, ויהל הייתה מתיישבת עליה, מלטפת לה את המצח והעיניים עד שהקמטים מתרככים.
הכל זרם, עד שיום אחד הסבתא חלתה. אסתר ראתה בדיוק לאן זה הולך, גם בלי שהרופאים הסכימו לפרט.
סבתא, אולי ניסע לתל אביב לבדיקה?
עזבי, אני חייתי מספיק. מפחיד אותי רק להשאיר אותך לבד, ואת סבא הוא כל כך דואג. אל תעזבי אותו!
באותה תקופה בדיוק, יהל הביאה את ששון הביתה.
ומאז, ששון נהיה חלק מהמשפחה. הוא היה שם כשליהל חזרו הדמעות מהבית ספר, וביום שבו הסבתא נפטרה, היה ברור שמה שדרש טיפול רפואי עכשיו לא ילך לשום מקום.
אסתר ראתה את החשבון במרפאה הוטרינרית שווה כמעט כמו על שני חתולי יוקרה, אבל שילמה בשקלים בלי היסוס. בבית ספרה בארנק, עשתה חשבון: אין כסף עד סוף החודש לרפואות, למתנה ליהל ליום הולדת ולתרופה לסבתא. ובכל זאת הוא נשאר.
אמא, אפשר? לא צריך לי מתנה אפשר שהוא יהיה המתנה שלי?
הבטיחה יהל, אסתר הסתכלה על ששון הקטן וידעה שזה כבר משפחה.
החתול השתלב בקלות. התנהג למופת, אהב את הסבים במיוחד כמעט לא זז מהסבתא, ואפילו חייה של אסתר השתנו. אחרי ששילמה לחשבון שהיה מטורף, היא החליטה להפסיק להסתפק במועט ועזבה את הגן. ניסתה את מזלה כמטפלת לילדים אצל משפחה טובה, והתחילה להתפרנס הרבה יותר.
ערבים רבים הגיעה הביתה, גירדה לששון את האוזן ולחשה: “ששון, תודה. בזכותך נולד האומץ!”
הוא היה חבר של יהל. כשישבה לעשות שיעורים, הוא “עזר” לה להחזיק את המחברת. כשאיבדה את סבתא ואחר כך את סבא, הוא היה לצידה.
כשאסתר מצאה זוגיות חדשה ונישאה, סוף סוף מישהו העריך אותה והגן עליה. החמות החדשה מסתדרת עם כולם מהר, אפילו עם אמא של אסתר, לה השאירה את האוטו לשימוש פרטי.
אמא של אסתר כעת יצאה בסערה מהבניין עם מגש שתילים: “החתן הגיע. רק לוקח אותי לגן!”
יהל כבר למדה במכללה, העדיפה להישאר לגור בבית לשם גם הביאה את החבר שלה, נועם.
יהל, יש לך פה וילה!
בחייך
רגע, מה זה?!
חתול מגרגר וזועם התגלגל מהחדר של יהל אל נועם, שפחד ורק צעק לה להרחיק את החתול.
החתול של יהל לא הסתדר עם נועם, ולהפך הוא חיפש לגרשם, ויהל הרגישה את זה.
כעבור שנה, הם התחתנו, אבל משהו התקלקל ביניהם. נועם החל להקניט ולבקר, והמשפטים ששמעה הזכירו בבהירות את מה שאמא שלה חוותה מנישואין קודמים.
מה זה, יהל? זה מרק? זה סתם מים עם צבע! את לא יודעת לבשל איזו מין אישה את?
ולא היה במה להתפס, עד שששון חלה שוב.
מה, את רצינית? נועם ראה את קבלה מהווטרינר. את עפת! אפילו על עצמי לא מוציא כל כך הרבה. סתם גוש פרווה.
הוא לא גוש פרווה! הוא בן משפחה!
משפחה שלי? לא בבית ספרנו!
יום אחד, בעודה אורזת את ששון הלאה לווטרינר, נועם, אחרי ריצה מהירה, סינן:
זהו, מספיק. מעיף את הבהמה הזו מהבית. אני לא מבזבז שקל נוסף עליו! בחוץ!
רק אם זה יחד איתי! ענתה לו יהל, ברגש שפתאום צמח אצלה.
אז את גם עפה! נמאסת עלי!
רעד עבר בבית. יהל הבינה שיותר לא תוכל להישאר. היא הייתה בהריון, ולא סיפרה.
בלי ויכוח, לקחה את המפתחות מהכיס שלו, נתנה לו במבט קפוא, ואמרה:
אני לא יכולה להילחץ. ששון מבין את זה אתה כנראה לא. תלך עכשיו, ותבוא כשתירגע. אני לא ממשיכה כך. אם אתה זורק מהחיים מי שהיה איתי כמעט כל חיי, מה יקרה לי אחר כך? אין לזה מקום יותר. תבוא אחר כך לקחת דברים, אין לי זמן לוקחת את ששון לרופא.
נועם הלך בלי מילה.
יהל ידעה: הוא אפילו לא הבין את הבשורה על התינוק. כל מה שהעסיק אותו היה להיפטר מהחתול.
היא תקעה בששון בתוך הכלוב וחשבה: הגיע הזמן לשנות, ומתחילים בבריאות שלך! ששון החלים, כמובן, וידע לבלוע עלבונות של בני אדם בעדינות של אציל אמיתי.
וששון, שהפך זקן אך חכם, התחבר אל הבת של יהל, רומי רק לה הרשה למשוך בזנב, להתחבק. רומי נרדמה לידו, צוחקת.
יהל רצתה לקרוא לה על שם סבתא, אך אמה יעצה אחרת: “דברי עם נועם, זה הילד של שניכם, גם אם לא תמשיכו יחד.” ויהל שמעה.
תודה, שלא נתת לגאווה שלך לגבור על טובת הילדה.
אני רק רוצה שהיא תהיה שמחה ענתה.
נועם עמד בהבטחה, ורומי גדלה בין שני בתים, שתי מיטות, ושני ארנבים אחד אצל אבא, אחד אצל אמא. אהבה אחת לכולם ואיתה היא שטה בביטחון מוחלט.
ורק ששון, הזקן הנאמן, ידע באמת מי זאת רומי. אבל לא היה צורך לדבר כל עוד יש אהבה, כל השאר מיותר. ואם לאמא החתולה יש לב, אז גם לגורים יהיה.
ורומי, כשתגדל, תביא חיים חדשים לעולם, תלטף תינוק רך, תגיד לו:
הלו, קטן שלי. חיכיתי לך כל כך.
