אני גם הרגשתי מחנק
רן הודיע על זה במוצאי שבת, כששירה קיפלה ערימות של חולצות מגוהצות על המיטה. הוא נכנס לחדר השינה, התיישב בקצה המיטה ואמר את זה בקול נטול רגש, כאילו מדווח על ברז מקולקל.
שירי, אני לא נושם.
היא לא הרימה את הראש. הניחה חולצה, הרימה אחרת.
ממה?
מהכל. מהשגרה. מזה שכל יום נראה אותו דבר. קם, אוכל, יוצא לעבודה, חוזר, אוכל, נרדם. וחוזר חלילה.
שירה סגרה בעדינות שרוולים, סידרה צווארון. היא הייתה בת חמישים ואחת, רן בן חמישים ושלוש. עשרים ושש שנים הם גרו בדירה הזאת ברחוב הרימון, גידלו את בנם יותם, שכבר חמש שנים גר בתל אביב ומתקשר רק בחגים.
ומה אתה מציע? שאלה בטון שקט.
אני רוצה לעזוב.
כאן היא עצרה. אבל לא כי נבהלה. היא הסתכלה עליו בעיון, כמו שמסתכלים על מישהו שאומר משהו שציפית לו כבר הרבה זמן.
לעזוב לאן?
לשכור דירה. להיות קצת לבד. לנשום.
בסדר, שירה אמרה וקיפלה חולצה נוספת.
רן ציפה לתגובה אחרת. הוא התקרב אליה טיפה.
את לא רוצה להגיד משהו?
מה יש להגיד? אתה בן אדם בוגר, רני. רוצה ללכת תלך.
את לא תעשי סצנה?
היא סגרה עוד חולצה, הניחה אותה על הערימה וסוף סוף הרימה מבט.
לא. אבל יש לי רק תנאי אחד.
איזה?
אל תתקשר לשאול איפה משהו בבית, איך מפעילים משהו, או לשאול איפה שמתי משהו. אם עוזבים, אז עוזבים.
הוא שתק.
זה כל התנאי?
זה כל מה שאני מבקשת.
רן לא ידע מה לעשות עם זה. הוא בא מוכן לדמעות, להאשמות, לזה שתחזיק אותו בשרוול ותדבר על השנים, על יותם, על זה שככה לא עוזבים. אפילו הכין תגובות בראש. אבל היא עמדה וקיפלה.
טוב, הוא אמר לבסוף. אז אני אורז.
תארוז.
הוא נכנס לארון. עמד שם הרבה זמן, הביט במדפים. בסוף התחיל להכניס לתיק ג’ינסים, טי-שירטים, גרביים. לקח סכין גילוח, מטען לטלפון, ספר שלא קרא כבר יותר מחצי שנה. יצא למבואה. שירה כבר הייתה במטבח וטרקה קופסאות.
אני הולך, הוא קרא לעברה.
בהצלחה, היא ענתה.
הדלת נסגרה מאחוריו. הוא עמד ליד הדלת כמה שניות. לא נשמע דבר, לא תנועה, שום צליל מבפנים. שקט גמור.
הוא לחץ על כפתור המעלית.
***
דירה הוא מצא תוך יומיים דרך חבר. דירת שני חדרים קטנה, קומה רביעית ברמת גן, חלון שפונה לחצר. בעל הבית, גבר זקן עם שפם, הראה לו את הדירה במהירות, קיבל מקדמה על חודשיים מראש ונסע. הדירה הייתה עם ספה, שולחן, שני כיסאות, מקרר ישן ותנור גז חורק. על החלון תלויים וילונות טרדניים בצבע חרדל.
רן הניח את התיק וישב על הספה.
השקט היה מוחלט. אף אחד לא הלך ליד, אף אחד לא הדליק טלוויזיה, אף אחד לא קרא אותו לארוחת ערב. הוא שכב על הגב, הניח ידיים מתחת לראש וחשב: הנה, זהו. הנה החופש.
ביומיים הראשונים זה כמעט היה טוב. קם מתי שרוצה, אכל מה שהיה במקרר, הסתובב בדירה בגרביים, לא דיווח לאף אחד. בערב דיבר בטלפון עם ישי, חבר ותיק, שזה עשרים שנה צוחק על כל דבר. “צודק, אחי, היית צריך לעשות את זה מזמן”.
ביום השלישי נגמרו לו הגרביים הנקיים.
הוא הביט במכונת הכביסה, קטנה כזאת, עומדת בפינת המקלחת. פתח את הדלת, הסתכל פנימה, סגר. פתח שוב. על איזה מדף צריך להיות אבקה. בעל הדירה אמר משהו על ארון מתחת לכיור. הוא חיטט, מצא קופסה קטנה, כתוב עליה “לצבעוני ולבן”. פיזר בערך חצי מהקופסה למגירה שנראתה הנכונה, בחר תוכנית ולחץ הפעלה.
המקור הלך.
אחרי שעה פתח, הוציא את הגרביים. הם היו כמעט רטובים, ורדרדים קלות. לקח לו רגע להבין למה, ואז נזכר ששם בבפנים גם חולצת טריקו אדומה חדשה.
הוא תלה את הגרביים על הרדיאטור. הם התייבשו רק בערב הבא.
ביום הרביעי החליט לבשל משהו נורמלי. קנה חזה עוף, תפוחי אדמה, בצל. מצא במחסן מחבת מתקלפת. הדליק אש, מזג שמן. השמן השפריץ, את החזה שם שלם, הוא נדבק. את התפוחי אדמה קילף באיטיות, חצי נזרקו לתוך הקערה, חצי לקליפות. מהבצל דמע.
בסוף יצא משהו חום-בהיר, יבש מבחוץ וחי מבפנים. אכל חצי, השאר זרק והזמין משלוח מהפיצה למטה.
אחרי שבוע ספר כמה הוציא על אוכל מוכן. יצא כמעט כמו חודש קניות עם שירה. החליט שצריך להתאפס. קנה מוצרים, בישל אורז. יצא טוב, נרגע קצת.
אבל הבית הלחיץ אותו מכל צד, באיטיות, כמו גל שעולה ועולה.
***
המשבר האמיתי הגיע ביום העשירי.
רן התקלח וראה שהמים לא יורדים. הביט לרצפה: שלולית עכורה. סגר את הברז, המתין. המים לא זזו. בדק עם הרגל- פתח הסןק עומד סתום.
הוא נזכר שבשירה הייתה אומרת לפעמים: “צריך לנקות את הסיפון, אחרת יהיה סתום”. תמיד הנהן ויצא מהחדר.
רן התכופף, הביט מתחת לאמבטיה. שם צינור, אחר כך עוד צינור, ואז איזה חיבור פלסטיק. ניסה לסובב וזה השתחרר מיד, ומים פרצו החוצה בזרם חזק וקר.
רן קפץ, החליק על הרצפה, תפס במגבת, שנפלה והרטיבה הכל. ניסה לסגור כלום לא עצר. המים שטפו את כל הרצפה, שטיח סופג הכל תוך שניות.
רץ למטבח, מחפש ברז כללי, ואז נזכר שבעל הדירה דיבר על שסתום מתחת לכיור. רץ, מצא, סגר. המים הפסיקו.
חזר לאמבטיה. הכול שטוף מים. מהסיפון מטפטף.
רן התיישב על הרצפה במסדרון, בתחתונים רטובים, מביט לקיר.
התגובה האוטומטית: להתקשר לשירה, היא תדע מה לעשות. כבר כמעט לחץ על המסך, ואז ראה אותה בעיניים: “אל תתקשר אליי בשביל שטויות”.
הוא שם את הטלפון.
בסוף התקשר לישי.
ישי, אתה יודע לתקן סיפון?
מה? ישי היה באמצע משהו, ברקע היה רעש.
סיפון. מתחת לאמבטיה. נפרץ לי.
אחי, אין לי מושג. אני תמיד מזמין אינסטלטור. קח טלפון של אחד טוב.
הגיע אינסטלטור למחרת. סובב משהו ביד, שם גומייה חדשה, לקח על זה סכום שגרם לרן לעמוד ולהסתכל עליו בחוסר אמון.
זה מחיר רגיל? שאל לבסוף.
רגיל, ענה האינסטלטור ויצא.
רן סגר אחריו את הדלת וחש הזדהות עזה לשירה: היא אף פעם לא קראה אינסטלטור, תמיד פתרה לבד. הוא לא ידע מתי וכיצד פשוט התרחש, כמו גשם.
***
בזמן הזה עלה לו רעיון שנראה נכון.
התקשר לליאת, פעם, לפני עשרים שנה, היה ביניהם משהו קצר. היא גרושה כבר שבע שנים, ככה אמרו החברים. פה ושם נפגשו בימי הולדת משותפים, מחייכים, מדברים שטויות.
ליאת, שלום, זה רני נבון.
רני? צחקה בהפתעה נעימה. מזמן לא דיברנו.
אני… עכשיו גָר לבד. חשבתי אולי ניפגש, נאכל משהו.
היא שתקה שניה.
גָר לבד ממי?
מהאישה.
נפרדתם?
ב… תהליך.
אני מבינה. שמע שינוי קל בקולה, נעשה זהיר יותר. ניפגש, למה לא.
נפגשו בבית קפה ברמת גן. ליאת באה במעיל אופנתי, מטופחת עם תספורת קצרה. רן שם לב שהיא נראית מצוין. הזמינו יין, שוחחו על חברים משותפים, ואז שאלה:
מה איתך? במה עובד?
אני עדיין בחברת הבנייה, מנהל רכש.
איפה אתה גר?
שוכר דירה ברחוב הארזים.
טוב שם?
רצה להגיד כן, אמר במקום זה:
בסדר. אבל המכונת כביסה לא סוחטת משהו טוב. והתנור עושה קצת בעיות.
היא הביטה עליו בחמלה כזאת, לא אהבתית, אלא רחמים של מי שמבין שהדברים לא באמת מסתדרים לאדם מולו.
ברור, היא אמרה.
השיחה לא זרמה. היא שאלה על יותם, הוא סיפר, היא דיברה על הבת שלה שהתחתנה. אחרי היין השני, אמרה שהיא צריכה לקום מוקדם, נפרדו ליד הדלת.
הוא הלך לדירתו. מקרר ריק, חנויות כבר סגורות, גילה קופסת פסטה במדף, הרתיח קומקום ושפך מים.
ליאת לא התקשרה. גם הוא לא.
***
בערך אז ניסה להפגש עם החברה. התקשר לישי ישי אמר: יאללה, שישי לפני שמונה, יש לאפרת אסיפת הורים. התקשר לאמיר כן, אבל תחזיר אותי, אני נהג תורן, צריך מחר עם אשתי להורים שלה.
הם התאספו שלושתם בבר קטן ליד רכבת סבידור. שתו כמה בירות, דיברו על כדורגל ועל העבודה. ואז ישי שאל:
נו, איך זה, החיים לבד?
סביר, ענה רן.
שירה לא מתקשרת?
לא.
ישי ואמיר מסתכלים זה על זה.
בכלל?
בכלל.
מבט. ישי מסובב את הכוס.
אשתי בשבוע הראשון הייתה מתקשרת חמש פעמים ביום.
שירה לא, רן חוזר.
או שזה טוב מאוד, או לא אמיר מהרהר.
למה לא?
אולי סבבה לה בלעדיך.
רן גמר את הבירה. לא רצה לחשוב על זה. כלומר, חשב על זה כל יום, אבל לא רצה להודות.
בשבע וחצי כולם התארגנו ללכת. לחצו יד, טפחו על שכמו ונסעו כל אחד לביתו.
רן נשאר לבד עם עוד חצי כוס בירה עד סגירה.
***
שירה בינתיים הרגישה, בימים הראשונים לפחות, סוג מוזר של בלבול, אבל לא מהסוג שציפתה. לא ריקנות, אלא תחושה של יותר מדי מרחב. כאילו סידרו רהיטים מחדש ועוד אין דעה מלבד שזה שונה.
התקשרה לחברתה רותי ביום השני.
הוא הלך, אמרה שירה.
הלך לאן? רותי נדהמה.
שכר דירה. אמר שחנוק לו.
רותי שתקה שניה, ואחר כך נשפה.
שירוש, איך את?
למען האמת, בסדר גמור. אפילו מפתיעה את עצמי.
בוכה?
לא. מוזר, הא?…
אולי תגיע התקף אחר כך?
אולי. נראה.
אחר כך התקשרה רווית, עוד ידידה ותיקה מהסדנה שליוו אותה ועכשיו נפרדו רק כי רווית גרה רחוק.
סוף סוף אמרה רווית. עשר שנים אמרתי לך.
מה אמרת?
שאת חיה פה כמו עוזרת בית, רק בלי משכורת.
רווית, די.
אז מה? מתי עשית משהו בשביל עצמך?
שירה חשבה. לא מצאה תשובה מיד.
בשנה שעברה גזרתי שיער.
זהו.
בשבוע הבא רווית גררה אותה ליוגה. שירה בהתחלה אמרה לא, אז הסכימה. הלכה עם טרנינג ישן, וגילתה שהיא לא גמישה בכלל.
זה בסדר, המרצה, בחורה צעירה עם קוקו, חייכה. כולם ככה בהתחלה.
תוך שבועיים השתפרה. הלכה שלוש פעמים בשבוע. אחרי השיעורים לפעמים ישבו לקפה עם רווית, דיברו שעה בלי למהר, בלי לחץ להגיש ארוחה.
בערבים התחילה לקרוא. פעם הייתה נרדמת אחרי עשרים עמודים, עכשיו קראה שעה בשקט.
יום אחד יותם התקשר.
אמא, אבא אומר שהוא גר לבד.
כן, זה נכון.
איך את?
תלוי ביום, האמת. עכשיו? אפילו טוב.
יותם שתק.
אמא, אתם מתגרשים?
לא חשבתי על זה עדיין.
את לא עצובה?
מופתעת. לא עצובה.
יותם היה לוקח הכל לאט, תמיד.
טוב הוא סיכם. אם משהו, תתקשרי.
תתקשר גם אתה. לא רק בחגים.
***
פעם אחת עמדה שירה במטבח, הסתכלה דרך החלון, והרהרה עשרים ושש שנה. הרבה מאד שנים. יותר מחצי חיים. היו גם תקופות טובות. דירה, יותם קטן, נסיעה לכנרת לפני חמש עשרה שנה שבהם צחקו שלושה ימים, והיא אפילו לא זוכרת למה, רק את הצחוק.
הבינה שזה נשאר מאחור. לא יחזור, רק יישאר בזיכרון, כמו אלבום.
חיכתה שהתחושה תעבור. זה עבר. אחרי שלושארבע דקות.
החזירה את הספל למגבת, הלכה ליוגה.
***
איתן נכנס לחייה במקרה.
זו הייתה שכנה מהקומה למטה, דבורה, אישה בת שמונים, רגילה לדבר במדרגות חצי שעה. ביקשה מהשירה להחליף לה נורה בפרוזדור, כי הבן יבוא רק עוד שבוע. שירה עשתה זאת, שתתה עמה תה ואז הגיע בנה לא זה שציפתה, אחר, סתם קפץ.
קראו לו איתן, בן ארבעים ושמונה, זקן קל, מעיל נאה, עיניים עייפות של אדם שעובד קשה.
אמא, את שוב מגייסת את כל הבניין לעזור לך?
שירה הציעה לבד, אמרה דבורה בחיוך.
איתן הביט לשירה.
תודה לך, באמת. הייתי בא, אבל לא תיארתי לי שהיא יושבת בחושך.
שטויות, חייכה שירה.
שוחחו עשר דקות. גם הוא עובד בבנייה, חברה אחרת. היא סיפרה שהיא מנהלת חשבונות. הוא אמר תודה, היא עלתה הביתה.
שלושה ימים אחר כך דפק לה בדלת. הביא מס shopping לדבורה וגם שוקולד תודה לשירה.
באמת לא היית צריך, אבל לקחה.
אפשר לשבת רגע? שאל יש לי שאלה מקצועית: איפה רן עבד? אולי תוכלי לעזור על ספקים.
היא היססה.
רן כרגע לא איתי. אני יכולה לתת לך את המספר שלו.
בסדר, לא היה ברור אם הופתע.
הלך. אחרי שבוע שוב צלצל, אמר שמצא פתרון אחר, הציע לה לצאת לקפה “רק שכנים”. חשבה, השיבה כן.
יצאו לבית קפה. שוחחו על עבודה, על אימו, על השכונה. היה איש נעים, מקשיב אמיתי, לפעמים צוחק על עצמו.
כמה זמן היית נשואה? שאל בלי כוונה מיוחדת.
עשרים ושש שנים. או הייתי. לא ברור.
קורה, אמר בפשטות.
העריכה אותו על כך.
נפגשו עוד כמה פעמים. לא נחפז, לא לחץ. התקשר מדי פעם. זה מצא חן בעיניה. אחרי עשרים ושש שנות דרישות, הפשטות הרגישה כמו חלון פתוח.
***
רן התחיל לשים לב לדברים שלא הכיר בעצמו.
לדוגמה, שהוא לא יודע לחכות. תמיד הכל פשוט קרה: אוכל הופיע, בגדים היו נקיים, ואם משהו התקלקל תוקן. עכשיו צריך להמתין לבגדים, שיתייבשו, למים שירתחו, לאינסטלטור, להחלמת הצטננות. הוא היה חולה שבוע שני, לבד, עם חום, מזיע במיטה לא נקייה, לוקח כדורים עם מים חמים מהברז.
עוד משהו לא יכול לאכול בשקט. עשרים ושש שנה תמיד היה מישהו מולו. פעם יותם, אחר כך שירה. תמיד מישהו מדבר, לפעמים שותק אבל שתיקה חיה. עכשיו השתיקה ריקה.
התחיל לאכול מול טלוויזיה. קצת עזר.
בערך בשבוע השלישי התקשר ליותם.
היי, בן.
היי, אבא. מה שלומך?
סביר. גר ברחוב הארזים.
אמא אמרה.
איך אמא?
יותם שתק ארוך מדי.
בסדר. אמרה שטוב לה.
מה זאת אומרת?
פשוטו כמשמעו. הולכת ליוגה, פוגשת חברות.
רן קיבל את זה בשקט.
לא מתגעגעת?
אבא יותם מזג זהירות אתה מתקשר אליי לברר אם אמא מתגעגעת?
לא, סתם שואל.
היא בסדר, אבא. וגם אתה צריך להיות.
רן הניח את הטלפון. לא הרגיש עלבון הרגיש משהו שלא ידע להגדיר. כאילו נכנס לחדר ושכח למה.
***
ביום ה-23 פגש ליד המעלית שכנה מהבניין, צעירה בת 35, שבפעמים קודמות רק ראה בחטף. קראו לה נועה, הציגה את עצמה.
אתה השוכר החדש? שאלה.
זמני.
אה, נשואים בנפרד?
הופתע מהישירות.
כן.
קורה. אמרה בקלילות. אתה מארבע? שם שלפני זה גר דני הזה ששר בלילות.
לא, רביעי. עם הווילונות החרדלים.
אז אצל דניאל בעל הדירה. הוא תמיד משכיר לרווקים. אומר שאין לו כוח לבעיות של זוגות.
יצאו מהמעלית. נועה גרה בראשונה, עובדת בקליניקת וטרינריה, יש לה חתול ומלא עציצים.
פעם אחת עזר לה לסחוב סלים. הציעה לו תה. המטבח שלה היה תמיד נקי, ריח קינמון. שוחחו קצת, והיא התבוננה ישירות. הוא חשב לעצמו: אצלה הכל נקי, ובאצלי ערמת כלים משתי ארוחות אחורה.
נפגשו עוד כמה פעמים ליד הדואר, ליד מכולת. שום דבר לא קרה, ולא יכל לקרות הוא הרגיש שהוא עדיין במצב ביניים, כמו משפט שלא נגמר.
יום אחד שאלה:
אתה נשאר פה עוד הרבה?
לא יודע.
אתה נראה לי כמו מישהו שעדיין לא החליט לאן הוא הולך.
כנראה.
זה בסדר, רק שלא תישאר כאן תקוע. אני נתקעתי ככה שנתיים אחרי הגירושין.
הוא זכר את זה.
***
יום 31. רן הלך לשוק, קנה פרחים. לא בגלל משהו, פשוט עמד ודמיין את שירה אוהבת חרציות, לא ורדים, היא תמיד אמרה שורדים זה רציני מדי.
הוא רכש זר גדול, שילם 120 שקל.
נסע לרחוב הרימון.
בדרך במטרו החזיק פרחים, אנשים הסתכלו בצורות שונות, חלק בחיוך, חלק באדישות. דמיין מה יאמר לה. איך תפתח את הדלת. חשב שתופתע, אולי תשמח. אחרי הכל, עשרים ושש שנה.
הוא צלצל בפעמון. שומע צעדים, ואז קולות אישה, אחר כך גבר, לא שלו.
נדהם.
הדלת נפתחה חריץ, היה מנעול חדש, שרשרת. בפנים שירה. מביטה בו, ואז בזר.
רני.
שירה, באתי.
רואה.
הבאתי לך… הוא מעט מרים את הזר.
היא מסתכלת עליו בלי דמעות, בלי כעס, בלי הבעת רגש מהסוער שציפה לו.
רני, לא אפתח.
למה?
כי החלפתי מנעולים.
רואה. אבל למה?
שוב צעד של גבר ברקע. רן מחפש תשובה.
מי זה?
לא עניינך היא עונה בשקט, אמרה עובדה.
שירה, רגע. אני… הבנתי הרבה.
מה הבנת?
הוא פותח וסוגר פה.
שהיה לי טוב איתך. שלא הערכתי. שטעיתי.
היא שתקה. מסתכלת עליו.
רני, היא אומרת בשקט, בלי כעס, הבנת שהיה לך טוב. אבל לא הבנת למה. אתה חושב שהתגעגעת אליי. אבל התגעגעת לזה שמישהו יגהץ לך חולצות.
זה לא הוגן.
אולי. אבל אמת.
שירה, עשרים ושש שנה.
אני יודעת, היא אוחזת בדלת, הם היו. היו גם יפים. אבל לא רוצה עוד כאלו.
לא תתני לי הזדמנות?
היא מסתכלת בו רגע ארוך.
אתה יודע מה מפתיע? גם אני התחלתי לנשום. גיליתי שגם בי היה מחנק. פשוט שתקתי.
הוא עומד עם החרציות.
שירה.
לך כבר, רני. תתקשר ליותם, סתם, בלי סיבה. תדברו.
הדלת ננעלת. בשקט, בלי טריקה.
הוא עומד. הפרחים יורדים כמעט עד הרצפה. הם עדיין טריים, לא יודעים מה קרה.
המדרגות שקטות. דירה ליד נשמעת טלוויזיה.
רן פונה למעלית.
***
לוחץ כפתור. המעלית מיד מגיעה. במראה גבר עם זר, מעיל טוב, נראה קצת עייף, כאילו משהו אצלו התחיל או נגמר, או גם וגם.
יצא החוצה. חושך, פנסי רחוב. אנשים הולכים. צעד לעבר המטרו, מחזיק את הזר.
עוצר.
ליד ספסל יושבת אישה מבוגרת, מאכילה יונים מתוך שקית. היונים בועטות ברגליים.
רן מתקרב, מניח את החרציות ליד הספסל.
קחי, אם את רוצה.
המבוגרת מביטה בו, ואז בזר.
פרחים יפים. לא הסכימו לקחת?
לא לקחו.
קורה, משיבה וחוזרת ליונים.
רן ממשיך הלאה. הרחוב כתמיד, הבניינים עומדים, החיים ממשיכים. איפשהו בעיר, שירה נעלה את הדלת והמשיכה לערב שלה, סביר להניח שהיא כבר רגילה לשקט הזה.
יותם איפשהו חוזר מתל אביב, אולי מתקשר. איפשהו ברחוב הארזים, מחכה לו עוד כלים.
הוא שולף טלפון.
***
במטרו, בוהה זמן רב בחלון השחור, לא רואה דבר חוץ מהשתקפות מטושטשת.
עניין מוזר, ככה הוא חושב, בלי להגדיר. פשוט מוזר.
הרכבת דוהרת קדימה. תחנות מתחלפות. אנשים מכל הסוגים: מלאים חיים, עייפים, התרמילאים, כל אחד בדרכו. אף אחד לא שם לב אליו, לאלף החרציות שהשאיר, לשנים, לדלת הסגורה.
יורד בתחנה, עולה למעלה.
אוויר קר, ריח גשם ראשון, עוד רגע ישאר בתל אביב.
רן עוצר רגע, מסתכל למעלה.
שמים פשוטים, כהים.
הולך הביתה.
***
בשתיים בלילה לא מצליח להרדם. החדר אותו חדר, וילונות חרדליים חוסמים כל אור, מקרר קורן. הכל אותו דבר כבר שלושים ואחד ימים.
נזכר פתאום.
לפני שמונה אולי עשר שנים, הוא ושירה פגשו בדירת ההורים שלה בירושלים. ישבו במרפסת, שתו תה, שקיעה. שירה לא דיברה, הוא גם לא והשתיקה הייתה חמימה, כמו מגע.
חשב: הנה, זה טוב.
לא אמר.
רק חשב ושכח.
שוכב על הספה, מנסה להיזכר, מתי פעם אחרונה באמת חשב כך. לא נזכר.
מחוץ לחלון מתערבלת שלג ראשון, דק, לא בטוח.
בדירה שקט.
***
בבוקר קם. שם קומקום, חושב לקנות ספלים נורמלים: אלה שבדירה, יש עליהן סדק, קשה לשתות.
חושב להתקשר ליותם.
חושב לעבור על הדו”ח בעבודה, רבעון הגיע, מפגר אחרי הכול.
נזכר במה ששירה אמרה גם היא לא נשמה.
לא ידע את זה. או ידע אבל לא חשב שזו עובדה חשובה. היא תמיד שם, עושה מה שצריך, והוא לא שאל אם היא רוצה, אם היא נהנית. היא הייתה חלק מטקס הבית, שהוא ראה ככלוב ועדיין לא חשב שאולי בשבילה זה גם כלוב. רק שהיא שם, מנקה לו חולצות.
קומקום שורק.
מוזג מים לספל הסדוק, מכין תה, מתיישב.
בחוץ שלג אמיתי כבר יורד, לבן, נשאר על אדן החלון.
רן לוקח טלפון, פותח אנשי קשר, מוצא: “יותם”.
שם שוב בצד.
חוזר, לוקח וטוען.
יותם, זה אבא. התקשרתי סתם, בלי סיבה. אתה לא עסוק?
לא, יותם עונה, מופתע. מה קורה, אבא?
מה שלומך?
הכל בסדר. אצלכם יש שלג?
התחיל עכשיו.
גם אצלנו קצת.
שתיקה שניה. שתיקה חיה, נעימה.
אבא, יותם. איך אתה?
רן מביט בחלון. שלג בחוץ, לבן, אין לדעת מה יהיה.
מתמודד, עונה.
טוב, יותם. אם צריך, תתקשר.
אתקשר. גם אתה, לא רק בחגים.
סגור.
נפרדו. רן לקח את התה, גמר אותו. תה רגיל.
השלג המשיך לרדת.
***
באותו זמן, בצדו השני של גוש דן, שירה גם הביטה לחלון. כוס קפה בידה, הדירה חמה, שקט. איתן כבר עזב, לא לן אצלה, לשניהם התאים לא למהר.
חשבה על רן. בלי כאב, בלי שמחה, פשוט חשבה, כמו שחושבים על מי שבילית איתו שנים. ראתה אותו עומד עם פרחים, גדול, מבולבל, נראה כמו מי שלמד לקח אבל לא לגמרי.
לא כעסה. הכעס עבר. בימים הראשונים הרגישה בו, הופתעה כי תמיד חיצונית היא רגועה, אבל בפנים, כעס ישן מתחת לפני השטח. על זה שמעולם לא שאל מה איתה. על זה שארוחות ערב היו משעממות לו, בזמן שהיא לא העזה לשאול אם משעמם לה. על השגרה שהכבידה עליו, בזמן שהיא בנתה אותה.
אחר כך הכעס התפוגג. נשאר משהו שקט וחזק.
לקחה טלפון, כתבה לרותי: הולכות ליוגה מחר? רותי ענתה מיד: חיכיתי שתכתבי. הולכות!
שירה חייכה, הניחה ספל.
גם אצלה שלג.
***
רן באותו ערב התקשר לבעל הבית, שאל אם אפשר להאריך עוד חודשיים.
בטח, ענה בעל הבית, רק מקדמה.
אחר כך הלך לחנות, קנה כוסות חדשות בלי סדק. שתיים, ואחר כך עוד אחת למקרה.
קפץ לסופר, קנה מרק עוף, בצל, גזר, תפוח אדמה. מצא מתכון פשוט באינטרנט. שלב רביעי: “למלוח לפי הטעם”.
עמד מעל הסיר, תהה מה זה “לפי הטעם”. הוסיף, טעם, הוסיף עוד. יצא קצת מלוח, אבל סביר.
שם בצלחת (לא בכוס, זה למרק). אכל בשקט.
בשקט המרק דווקא יצא טעים.
***
החיים המשיכו. שירה ליוגה, לפעמים פוגשת את איתן, לא ממהרת. רן גר ברחוב הארזים, מבשל לבד, לפעמים שיחה עם יותם, אחת לשבוע בירה עם ישי ואמיר. לא הגישו גירושין, לא מהחלטה פשוט כי אין כוח.
פעם אחת פגש אותה בסופר, ברחוב הרימון, בו קנו יחד שנים. הוא עמד ליד המדף, קורא תווית על קופסת גבינה, כל-כך בריכוז, כאילו כתוב שם משהו חשוב.
היא נעמדה מאחוריו.
רני.
הוא הסתובב. מבט הדדי. הוא נראה לא רע, רזה קלות, עיניו נראות קצת אחרות, אולי קשובות יותר.
שלום שירה.
שלום. נראית סבבה.
גם את.
רגע.
לוקח גבינה? שואלת.
בודק איזו.
זו טובה, מצביעה.
תודה.
הוא לוקח. היא ממשיכה לצידה, הוא לשלו.
בקופות הם עמדו קרוב, כל אחד בתור אחר. שילם, שילמה.
נפגשו החוצה.
אז… ביי.
ביי.
היא פונה ימינה, הוא שמאלה.
