עליתי על הסולם כדי לגזום את הענפים היבשים של העץ, ופתאום הכלב שלי, גדי, התחיל לנבוח בעקשנות ולמשוך לי במכנסיים כדי שארד למטה. בהתחלה חשבתי שהוא השתגע סתם ככה או שרוצה לשחק, ותוך כדי משחק יש סיכון שיפיל אותי מהסולם חלילה
ניסיתי להרחיק אותו וגם קצת כעסתי עליו, אבל תוך שניות קרה משהו שהפתיע אותי לגמרי.
הייתי כבר באמצע הדרך על הסולם, ומתחתי את היד עם המזמרה לכיוון הענפים היבשים של עץ התפוח הזקן, שגדל בחצר ליד הבית שלנו ברמת השרון. הבוקר מההתחלה הרגיש מוזר: השמיים היו מכוסים בעננים אפורים וכבדים, האוויר עמד ולח והייתה תחושה שלפני גשם חזק. הרגשתי שיש שינוי במזג האוויר אבל בכל זאת החלטתי לגמור את העבודה הענפים האלה כבר ממש חיכו שאוריד אותם.
הצבתי את הסולם בזהירות על הגזע, ווידאתי שהוא יציב, ועליתי כמה שלבים. בדיוק כשהושטתי את היד כדי לגזום את הענף הראשון, הרגשתי פתאום שמישהו מושך לי מאחור את המכנסיים.
הסתובבתי, ולרגע עמדתי שם קצת נבוך.
הכלב שלי, גדי, ניסה גם לעלות על הסולם אחריי. הוא החליק על שלבי המתכת, הציפורניים שלו שירטטו על הסולם, והוא הסתכל עליי בעיניים ענקיות וחרדות.
“איך אתה עולה לשם, אה?” חייכתי אליו בעצבנות. “תרד למטה!”
נפנפתי ביד בתקווה שייזוז, אבל גדי לא זז כלל. הוא אפילו נעמד טיפה יותר גבוה, הניח את שתי כפותיו הקדמיות על הסולם ובפתאומיות תפס לי את המכנס עם השיניים.
התחיל למשוך חזק.
נהדפתי כמעט מהסולם וכמעט איבדתי שיווי משקל.
“אתה בסדר בראש? עזוב!” גערתי בו בכעס.
אבל גדי לא עזב. הוא המשיך למשוך כלפי מטה, נשען על רגליו ונבח, כמו שממש חייב לעצור אותי ולא משנה מה.
בהתחלה כבר התרגזתי באמת, אבל אחרי כמה שניות שמתי לב שזו לא בכלל משחק. הוא אף פעם לא התנהג ככה, והיה משהו ממש אחר במבט שלו.
כאילו הוא מנסה לספר לי משהו.
ניסיתי שוב לטפס טיפה, אבל תוך רגע הוא משך במכנסיים כל כך חזק, שאינסטינקטיבית החזקתי את הסולם בשתי הידיים.
נשמתי עמוק והתחלתי לרדת.
“טוב, הבנתי, מספיק,” מלמלתי. “אם לא תירגע, אני פשוט שם אותך בכלוב שלך.”
גדי הנמיך ראש, כאילו נעלב, אבל בכל זאת לקחתי אותו אל התא שלו בגינה ונעלתי אותו בפנים. הייתי בטוח שעכשיו סוף סוף אוכל לסיים את העבודה בשקט.
אבל בדיוק ברגע הזה קרה משהו שגרם לי לקפוא במקומי והבנתי למה הכלב שלי התנהג כל־כך מוזר
חזרתי לסולם, שמתי רגל על המדרגה הראשונה, ובדיוק אז נשמע מעל הראש שלי קול פיצוץ חד.
הצליל היה חזק, כמו קורה עץ שנשברת לשניים. הרמתי את המבט במהירות, וראיתי ענף ענק יבש מתנתק מהעץ.
הוא נפל בדיוק לאן שעמדתי לפני רגע. הוא התרסק לרצפה והתפצל לכמה חתיכות, פספס אותי רק בכמה סנטימטרים.
הרגליים שלי התרופפו בבת אחת. עמדתי ליד הסולם, בוהה בענף הגדול השבור, והלב שלי דפק כל כך חזק שהרגשתי אותו באוזניים.
רק אז באמת קלטתי. גדי לא סתם הפריע לי הוא ניסה להציל אותי.
משום מה הוא הרגיש את הסכנה הרבה לפניי. אולי שמע את הנקישה של העץ בפנים או הריח שהענף עומד ליפול. הסתובבתי לאט לעבר התא.
גדי הביט בי מבעד לשער המתכת, עיניו היו דרוכות ושקטות, והזנב נדנד מצד לצד כאילו חיכה לראות אם הפעם אבין אותו.
ניגשתי אליו, פתחתי את השער והתיישבתי לידו על הדשא. מיד הוא התכרבל אלי.
חיבקתי אותו, לחשתי לו בשקט:
“אתה הצלת לי את החיים.”
מאז אותו יום, הפסקתי לגמרי לזלזל במה שהאינסטינקטים שלו אומרים.
