תמרה יוחננה גילתה שבעלה נפגש עם השכנה מהצריף ליד רק כשהגיעה אליה לבקש מלח לכבישת מלפפונים חמוצים. הדלת נפתחה ועמד שם וַסִּי, בעלה שלה, במכנסיים תחתונים וגופיית סבא.
וסי? הצליחה ללחוש, ישר מתוך הלילה.
פניו החווירו, מיד אחר כך האדימו, ואז שוב החווירו כמו ירח מתכסה בענן.
תמרה… אני יכול להסביר הכול…
מאחוריו הופיעה קליה, השכנה מאלמנה כבר שנים, לובשת חלוק זרוק על גוף עירום.
וסי, מי בא… שאלה ואז ראתה את תמרה, והעיניים שלה היו כמו זית מר מבוכה. אוי…
שלושתם עמדו זמן ארוך מהגיוני, כמו שוקת במדבר. ואז הסתובבה תמרה והלכה לשער, רגליה ניצבות כמו הר, מהירות. כמעט רצה אל מעברו.
תמרה! תחכי! קרא וַסִּי ורץ בעקבותיה, שכח מאחוריו את גופיה ומכנסיו הסלוניות.
כל הרחוב בצריפים הקטנים של מושב ניר אביב התאסף לראות. וַסִּי בן-ישי, ראש ועד הצריפים, רץ ברחוב בלי מכנסיים אחרי אשתו.
איזה קרקס! אמר דוד ימיני מהשכן השמאלי, חיוך מוזר על פניו.
תמרה נכנסה הביתה, וברחה לנעול דלת. וַסִּי דפק שם, תופס קצב כאילו דופק על תוף בחתונת בדואים.
תמרה, תפתחי! תני להסביר!
כמה זמן? שאלה מבעד לעץ הדלת הנעולה.
מה?
כמה זמן זה כבר נמשך?
השתררה שתיקה, ואז לחש: שמונה-עשרה שנה.
תמרה החליקה אל הרצפה, גב לדלת, רגליים מכווצות. שמונה-עשרה שנה. בדיוק כפי שבנה הצעיר, סער, חגג שמונה-עשרה.
השער חרק כמו גמל נרדם, וקליה נכנסה לחצר, כבר לבושה יפה ומסרקת שערה.
תמרה, צאי. מוכרחות לדבר.
לכי ממני, נחשה! רטנה.
תמרה, אנחנו אנשים בוגרים. בואי נשב. בלי בכי וטרוניות.
תמרה התאפסה, יצאה. התיישבה על מרפסת האבן. קליה התיישבה לידה, וַסִּי עמד משתהה בחוץ, ידיו מושפלות.
שמונת-עשרה שנה, לחשה תמרה. איך הגענו לזה?
זוכרת שכאבה לך הגב? היית מאושפזת חודשיים בבית חולים? שאלה קליה.
היא זכרה ניתוח, שיקום ארוך. וַסִּי השאיר את המלפפונים ליבוש, העגבניות נרקבו. היא תמהה איך הסתדר בכלל בלעדיה.
עזרתי לו, המשיכה קליה. עם הגינה, הבישולים. ואז
הסתבך, הפטיר וַסִּי.
שמונה-עשרה שנה!” קפצה תמרה. “ולא ידעתם איך לומר?
מעולם לא חשבנו שאת טיפשה, אמרה קליה. את חיית את חייך, אנחנו את שלנו.
שלכם? הוא בעלי והאבא לילדים שלי!
נו, אז מה? שלפה קליה. הפסיק להיות בן זוגך? חסרים לך הילדים? הצריף לא מטופל?
תמרה הרימה יד כאילו להכות, וַסִּי אחז בה.
תמרה, עזבי.
אל תיגע בי!
נכנסה הביתה. כולם כבר עמדו להעביר שמועות. ידיה רעדו כמנורת שבת עתיקה.
הצגה נגמרה! צעק וַסִּי ברחוב. אך איש לא עזב את רחבת החול, כולם דנו בכך, אפילו שושנה מהצריף השביעי הביאה כיסא.
בערב ישבה תמרה במרפסת, וַסִּי עושה סיבובים עצמיים.
תמרה, תגידי משהו.
מה יש לומר? להתגרש?
גירושין?! אנחנו בני שישים!
אז מה? בגיל הזה כבר אי אפשר?
תמרה, את מדברת כמו ילדונת. ארבעים שנה יחד!
מתוכם שמונה-עשרה איתה.
איתי היית! סתם לפעמים ביקרתי אותה.
פעמיים בשבוע שמונה-עשרה שנה זה לא סתם.
הוא התיישב מולה.
תמרה, אני אוהב אותך. פשוט עם קליה זה… אחר.
יותר טובה?
לא יותר טובה. שונה. את הבית, הילדים, שגרה- קליה זו מנוחה מזה.
מנוחה, הא? גם אני רוצה לפעמים לנוח. אבל אני במטבח, כובשת, ממלאת צנצנות!
דווקא זה! קרא. את תמיד עסוקה, תמיד יודעת מה נכון ואיך. לפעמים אני רק רוצה לשבת, לשתות, לדבר.
ולא איתי?
איתך אני רק בענייני המשפחה, הנכדים, החצר. איתה חיים, ספרים.
היא קוראת? הופתעה תמרה.
קליה תמיד נראתה לה עממית מאוד.
קוראת. מכירה שירים. אוהבת משוררים.
תמרה כמעט פרצה בצחוק. וַסִּי ושירה.
ומה עכשיו?
לא יודע. תלוי בך.
ובך?
תמרה… אני כבר בן שישים ושתיים. מה כבר יש לי להחליט? רוצה שקט.
עם מי איתי או איתה?
שתיקה. ואז לחש:
אפשר עם שתיכן?
תמרה חטפה צנצנת מלפפונים וזרקה. פגעה בקיר. הצנצנת התנפצה.
צא מכאן!
וַסִּי הלך, כמובן ישר אל קליה.
בלילה לא נרדמה. ארבעים שנה של שגרה, ילדים, נכדים, צריף שבנו יחד ושמונה-עשרה שנות מרמה.
אולי זו בכלל לא הייתה מרמה? הוא לא הבטיח נאמנות. לא נשבע באהבה. פשוט חי: עם תמרה, ועם קליה.
בבוקר, זיוה מהצריף החמישי באה עם עוגה.
תחזיקי מעמד, תמרה.
תודה.
רוצה שבעלי ייתן לו מכות?
לא צריך, אנחנו לא ילדי גן.
ומה תעשי?
בינתיים כלום.
אני הייתי זורקת אותו! בוגד!
זיוה, בעלך לא מסתובב אצל שוש מהצריף השלישי?
פניה של זיוה האדימו.
מאיפה הבאת את זה?
ראיתי אותם בגינה אצל סימה.
זה… זה לא מה שאת חושבת!
מה כן?
דיברו על תפוחי האדמה.
עם ידיים על המותניים?
זיוה יצאה, טרקה את הדלת.
לקראת צהריים, דוד מהצריף הסמוך הגיע.
אפשר לעזור? רוצה שאחרוש את הערוגות?
לא צריך, תודה.
אגב, וַסִּי ביקש לומר יבוא בערב לקחת דברים.
אילו דברים? התחתונים שלו?
א… לא יודע, רק ביקש שאומר.
אמרת, תודה.
בערב הופיע וַסִּי. עיניים מושפלות.
באתי לקחת את הדברים.
קח.
נכנס ללקט בגדים. תמרה אחריו.
תגיד, למה דווקא קליה? במה היא שונה?
נעמד.
לא יודע. פשוט… קל יותר.
ואיתי כבד?
לא כבד. פשוט… את תמיד יודעת הכל: איך לכבוש, מתי לשתול, כמה שקלים לנכדים. היא לא יודעת. שואלת אותי.
מרגיש חכם?
יותר נכון נחוץ.
תמרה התיישבה על המיטה.
אני לא יודעת הכל. למשל לא יודעת איך לחיות אחרי שבעלי שמונה-עשרה שנה עם השכנה.
תמרה…
לא יודעת מה לומר לילדים ולנכדים, למה סבא עכשיו אצל קליה.
לא צריך להסביר!
כן צריך, וַסִּי. מחר יגיע איתי, עם אשתו והילדה. במה אסביר להם?
תגידי שהיה וויכוח.
ליד המיטה.
תמרה, מה דעתך לשכוח מה שקרה?
איך?
נעשה כאילו לא קרה.
קליה מעבר לגדר, רואים כל יום… ונעמיד פנים?
אז מה את מציעה?
עמדת ליד החלון. מעבר לגדר קליה משקה מלפפונים באותו חלוק.
תשמע, תגור איפה שתרצה. אבל הילדים תשבור להם את החדשות לבד.
תמרה!
ותכין מלפפונים לבד.
אני לא יודע!
קליה תלמד אותך. הרי היא כל כך תרבותית תלמד גם מלפפונים.
וַסִּי עזב עם תרמילון. כולם הביטו, העולם כולו.
בלילה התעוררה מרעש. מישהו הלך בגינה, מלמל. יצאה. וַסִּי ליד ביתן העגבניות.
מה אתה עושה?
בודק עגבניות. מחר חמסין צריך לאוורר.
אבל עזבת.
נכון. אבל הן שלי! טיפלתי בהן!
נו.
ולא ניתן להן למות!
פתח את החממה, ילך שוב לגדר.
בבוקר הגיע איתי עם המשפחה.
אמא, איפה אבא?
אצל השכנה.
בביקור?
גר שם.
איתי התיישב בנוקשות.
מה זאת אומרת?
תמרה סיפרה בקצרה.
שמונה-עשרה שנה!? אמא, זאת אומרת…
כן. גם כשהסער נולד, הם כבר…
כן.
הלך לאכול את קליה. נשמעו צעקות, טריקת שער, חזר.
אבא אומר שהוא אוהב את שתיכן.
טוב לנו, הא?
אמא, אולי באמת אוהב.
יכולת לאהוב שתיים?
אני? לא. הוא כן. הוא כזה.
כזה.
הנכדה רצה.
סבתוש, למה סבא גר אצל קליה?
סבא עוזר לה בגינתה, ענתה תמרה.
איתי צחק.
אמא, את מצחיקה…
באמצע הלילה שוב רעש. תמרה יצאה. וַסִּי משקה ערוגות.
אתה חולה?
יובש! ימות הכול!
תשקה אצל קליה!
יש לה גינתה. זאת שלי. לא זורק!
הושיטה לו צינור.
נדאג ביחד. עד הצהריים לא תסיים לבד.
השקו בדממה. אחר-כך ישבו בספסל.
וַסִּי, את מי אתה אוהב יותר?
תמרה, למה את שואלת?
שאלה רגילה.?
הביט בכוכבים.
את שתיכן אחרת.
איך?
את יד ימין. יציבה, נחוצה. היא כמו חופש, חג. נדיר, משמח.
ואם לא הייתי?
חס וחלילה! מה את אומרת!
אבל אם. היית מתחתן איתה?
לא יודע. כנראה לא.
למה?
אז הייתה הופכת ליד ימין ולא היה חג.
כלומר צריך שתיים.
נראה שכן.
הביטו בשמים.
וַסִּי, אולי גם אני צריכה חג?
וַסִּי זינק.
מה?!
גבר. דוד מהצריף הציע עזרה.
דוד?! אני אראה לו!
איך? אתה אצל קליה.
זה אחרת!
מה בעצם שונה?
תמרה, את לא כזאת!
מאיפה אתה יודע? אולי אני דווקא קוראת שירה קלאסית.
את לא.
אתחיל.
וַסִּי קם.
ברצינות, תמרה, מה את רוצה?
מה בעצם רצתה? את הישן? אי אפשר זה נגמר.
שקט. מלפפונים. נכדים.
וזהו?
וזהו. תגור איפה שתרצה, תפסיק לשקר.
ואם דוד בא אלייך?
לא יבוא. יש לו נטע מהצריף התשיעי.
מאיפה את יודעת?
וַסִּי, אני לא עיוורת. סתם שתקתי. כולנו שתקנו.
בבוקר חזר עם בגדים.
אפשר לחזור?
הספה בסככה. תעשיר מזרון ותשכב שם.
השאיר תרמיל, יצא להביא מזרון.
השכנים קפאו, קליה בצד משקה ירקות בהעמדת פנים.
הבן יצא למרפסת.
אמא, אבא חזר?
מנפח מזרון.
סלחת לו כאילו?
לא, טיפשה אני, לא קדושה. להשתנות כבר מאוחר.
כעבור שבוע חזר למיטה בבית. אחר-כך תמרה חדלה לשים לב שהוא הולך פעמיים בשבוע אל השכנה. אחרי שנה אף אחד כבר לא דיבר על זה.
התגלגלו סיפורים חדשים. שושנה ברחה עם פיני, זיווה עברה לגור אצל בעלה של שוש.
תמרה כובשת מלפפונים. וַסִּי בונה חממה חדשה. קליה מעבר לגדר קוראת ספר.
מה זה אהבה? ארבעים שנה יחד, ילדים, בית, עצי רימון והרבה פשרות.
להבין שלא מושלם, בטח שלא באהבה.
בעיקר לא באהבה.
