יומן אישי יום רביעי
היום אני חושב הרבה על המעבר שעשינו מהעיר אל הכפר. לפני כמה חודשים הבאתי את מאיה, ארוסתי, לגור איתי בכפר בצפון, במושב שבו ביליתי הרבה ילדות אצל סבתא חיה המנוחה. הבית שהורישה לי חיכה בשקט קצת עזובה, הרבה זיכרונות. עמדתי מולה ואמרתי: “תבחרי, מאיה, או שנגור פה, או שנמשיך לחפש דירה בתל אביב.” לא ממש היה לנו הרבה ברירות בתל אביב גרתי אצל אחותי, דנה, בחדר צפוף עם האחיין הבכור שלה. לא היה לי שם דבר משלי ודנה… תמיד הרגישה שאני עליה לנטל.
כל חודש כששילמתי לה חצי מהמשכורת היא הייתה קצת יותר נעימה, אבל רוב הזמן עצבנית, דקדקנית, וציפתה ממני לעזור לה עם הילדים שלושה קטנטנים, שנה, שלוש ושש. בעלה מיריוס נסע ללמוד בירושלים רוב הזמן, ואם היה בסביבה, פשוט ברח להוריו בחולון.
מאיה ידעה הכל, ידעה שבקושי נשאר לי משהו מהמשכורת, הכל לדנה ולתחזוקת הבית. כשסוף סוף מצאתי אהבה והתחלתי לשמור חלק מהכסף בשבילי, היא כמעט זרקה אותי החוצה. עבדתי שתי משמרות האחרונות לפני שעזבתי, רק כדי להוריד לה מהעצבים.
בסוף, דנה פשוט העיפה אותי. נוח היה לה להחזיק אח, במקום מטפלת לילדים ומנקי שטיחים, ועוד כל חודש תקבל מזומן. עברתי עם שקית הבגדים שלי לחדר של מאיה במעונות ברמת אביב.
המושב בצפון קיבל אותנו יפה למרות שלא נשארו לי שם קרובי משפחה. את אמא לאה ראיתי רק לעיתים, היא גרה בגליל התחתון. ההורים של מאיה בכלל בעמק יזרעאל, רחוק. עזרה? לא היה ממי לבקש. עשינו חופה קטנה ברבנות והתחלנו לבנות לנו חיים. מאיה התקבלה בגן הילדים שבמושב. אני הלכתי לעבוד בנגריה.
השכנה צפורה, זקנה חביבה, מסרה לנו עז קטנה “רק תביאו לי חצי ליטר חלב בבוקר,” אמרה לי. אחר כך אימצנו גם כמה תרנגולות וכבשים. המשכורות לא היו גבוהות, אבל יחד עם עבודות קטנות שתפרה מאיה לתושבי המושב והביצים מהתרנגולות, לא היה רע.
בן שלנו, ליאור, כבר בן שלוש. מאיה חזרה לעבוד אחרי חופשת לידה. התקופה הקשה עברה ואז, משום מקום, דנה כאן. לא ראיתי אותה מאז שנפגע מהמגורים שלנו. הילדים שלה כבר גדולים יותר. בעלה שוב לא הצטרף כמו תמיד.
“גם אני גרתי פה פעם, אצל סבתא,” היא אמרה. “הגעתי בילדות, אבל שעמם לי! עכשיו החלטתי לנסוע לים, קחי את הילדים במושב.” הפתיעה אותי. “מי ישגיח עליהם?” שאלתי. “אנחנו עובדים. לפעמים אני לא בבית יומיים.” היא צחקה: “זה מושב, מה יקרה להם? ישמרו אחד על השני.” לא הסכמתי. הייתי בטוח שמאיה בכלל לא תסכים.
“תשאירי את הילדים אצלך. בעלי אפילו לא מצטרף אליך?” שאלתי. “שיישאר לבד. הוא גם צריך חופש ממני.” היא ענתה. “אתם כל הזמן בחופשה אחד מהשני…” חשבתי בלב.
בזמן שדיברנו, הילדים שלה התרוצצו בבית, חקרו כל פינה. פתאום שמעתי רעש מבחוץ. הסתכלתי מהחלון ונבהלתי הם שחררו את החזירון מהדיר, והוא רץ אחריהם בכל הגינה, דורך על הירקות והשתילים שלנו. הצלחתי להחזיר אותו, אבל הבלגן נשאר ערוגות מרוסקות, כרוב ששרד רק חצי, והעזות השתוללו. מאיה נלחצה. אני כעסתי. הילדים שלה שוב פרצו החוצה.
“זה ילדים, נו. במושב ככה,” צחקה דנה. “מה קרה אם הם משחקים עם עזים?” “ליאור שלנו לא עושה ככה,” עניתי. “עוד יגדל,” היא עונה. “הוא כבר יודע שאסור.”
לא עברו חמש דקות, שוב צעקות הילדים אצלי בלול תרנגולות. התרנגול שלנו קפץ עליהם ברגע שנפתח הדלת. “מה זה פה, לא יודעים לשמר על חיות במשק?” צעקה לי דנה. “התרנגול לא אשם,” עניתי. “תסבירי להם לא לגעת.”
“תן למאיה חופש שהיא תשמור עליהם. ח”ו יקרה להם משהו…” היא פסקה. “עדיין לא פגשו את הכלב. לשכנים יש שור עצבני, בבוקר חולבות חולפות פה, תרנגולות, אווזים, חתולים לא חסר סכנות. בלילה לא לצאת לבד בכלל.” לא התכוונתי להפחיד, רק להזהיר.
פתאום הגיע השכן עם הבן הבכור של דנה. “הוא ניסה להדליק אש מאחורי המוסך. מזל שלא קרה כלום, יבש פה אש, כבר חודש בלי גשם.” התביישתי איזה בושות.
“די, דנה. אין לי ראש לבעיות כאלה. קחי אותם איתך לים, רק תשתדלי שהכרישים לא יפחדו מהם,” צחקתי בעצב. “אתם מוזרים פה, כולכם! הרי אתה גרת אצלי!” הטיחה בי. “שנה אחת, בלי בחירה, ונתתי לך את כל הכסף שלי,” הזכרתי לה בשקט.
בבוקר חיפפה את הילדים ורצה לסבתא, להורים שלה ברמת השרון. הילדים בכו שהם רוצים להישאר היא לא הסכימה.
עכשיו אני ומאיה שוב לבד, שותים תה בערב וחושבים איזה ביקור משוגע זה היה. טוב שבא, טוב שהלך.
