תראי איך העור שלך משתפל! בעלי בן השישים, אייל, צבט אותי בצד הגוף מול כל האורחים, אז קמתי, הבאתי מַרְאָה והראיתי לו מי פה באמת משתפל.
נועה, מה זה כאן? אייל, בפיו עוד טעמה של שלוק שלישי מעראק תוצרת בית, פתאום שלח יד וצבט אותי בבטן.
ממש מעל קו החצאית, איפה שהבד מעט נמתח כשישבתי.
עשה את זה בקול רם, בבוטות, ולגמרי לעיני כולם.
אייל, מה אתה עושה? גירדתי בעדינות את ידו כאילו הוא זבוב עקשן בסוף הקיץ, אבל הוא לא נרגע.
האצבעות הקצרות והעבות שלו הזכירו לי קבבוני מרגז מהשוק, לחצו שוב על מותניי, והשאירו לא כאב אלא בעיקר עלבון צורב.
בוא תראה, פנה אל השכן שלנו, יגאל, שישב מולו וכיוון את המזלג לעבר סלט חצילים. כל הזמן אני אומר לה: נועה, מספיק עם הקוסטה בלילה! והיא אומרת לי: זה הגיל, הורמונים.
אייל צחק, והבטן שלו התנדנדה בקצב, מותחת את כפתורי החולצה החגיגית עד קצה גבול היכולת.
איזה הורמונים? זו עצלות יהודית! פסק, מרוצה מההברקה.
אייל, תפסיק, לחשתי מבין השיניים, מרגישה איך סומק בוגדני מטפס לי על הצוואר והלחיים.
יגאל צחקק במבוכה, נעץ מבט בצלחת, כאילו רוטב הטחינה פתאום נהפך ליצירת אמנות.
אשתו, עינת, הסיטה את מבטה לסידור המפית, כאילו לא שמעה כלום.
מה זה תפסיק? נדלק אייל, חש את עצמו במרכז הבמה. אסור לומר אמת? אצלך ממש תלוי עור!
שוב דקר אותי בצד, כאילו בודק ספרינגרול לקראת טיגון.
ממש פה, תראי, גבעה משתפלת, המשיך במשפטי חינוך. כמו כלב בולדוג. לא נראה טוב, נועה.
יכלה להיחתך בסכין הדממה שנפלה בסלון, רק זמזום המקרר שבר את השקט.
אני עושה את זה בשבילך, הוסיף בנימה מתנשאת, נמתח לאחור בשביעות רצון. אישה צריכה לשמור על עצמה, כדי שלבעל יהיה נעים להסתכל חוק החיים.
הבטתי בו.
הסתכלתי ממש, כאילו רואה אותו בפעם הראשונה אחרי שלושים שנות נישואים.
שישים ושתיים.
בטן גדולה משתפלת מעל המכנסיים, כמו ענן סגריר מעל החוף בתל אביב.
סנטר כפול, זורם אל הצוואר ונבלע בכתפיים שמוטות.
קרחת מבהיקה משומן וזיעה באור המנורה, כמו לאפה משומנת במוצאי שבת.
נעים לעין, אומר? שאלתי בקור רוח מפתיע.
בפנים, משהו התהפך, כמו טומבלר כבד שנעצר במקום.
לא נותר בי לא מבוכה, לא רצון להחליק, לא הסבלנות המוכרת.
נשארה רק הבהירות הפשוטה.
בוודאי! התפייט אייל, מחא על חזהו השמנמן, כפתור עמל לקפוץ החוצה. אני הרי שומר על כושר!
כושר? ביררתי, בלי להסיר את המבט.
של גבר! זקף את גבו המבוגר, עד כמה שיכל. כל בוקר קצת מתיחות, חמש דקות משקולות, אני בטונוס.
ניסה לשאוב בטן, הדגמה כושלת למדי.
הבטן רעדה קלות, וחיש מהר נכנעה וחזרה לתלות מעל החגורה.
גבר צריך להיות עיט, לא שק תפוחי אדמה, סיכם והניף כוס.
עיט, אתה אומר? קמתי באיטיות, בלי מחוות פתאומיות.
כועסת, נועה? קרא כשמזג עוד כוסית. על האמת לא כועסים! יש לרזות, לא לקטר!
יצאתי למסדרון, הריח של בגדים ישנים ומשחת נעליים בקע שם.
על הקיר, המראה הישנה שלנו, עוד מהוריה של אמא, תלויה.
כבדה, אליפסה עם מסגרת עץ, היא זוכרת אותנו יפים ורזים.
הסתרתי אותה מהמסמר, כבדה כחמישה קילו, המסגרת חותכת בכף היד, אבל זה הרגיש לי כמו נוצת יונה.
חזרתי לסלון, אוחזת במראה כמו מגן אבירים, או פסק דין שלעולם לא יוסר.
האורחים קפאו עם מזלגות באוויר, עינת פערה פה, בפנים נתח מלפפון חמוץ.
אייל, תעמוד, אמרתי בשקט, בקול שלא משאירים בו מקום לוויכוח.
למה? הוא התקשה להבין, אבל כשראה את פניי, לא התווכח. נו עמדתי מה עכשיו? נרקוד?
לא, ניגשתי אליו, ריחה של בצל ואלכוהול נושף אלי. הבה נראה את העיט.
תקעתי לו את המראה ממש מול האף, הוא נרתע.
תחזיק.
קיבל אותה לתוך ידיו, רעד קל עבר בהן.
נועה, מה את עושה? פתאום בגוון שנשמע בו דאגה.
תסתכל, סיננתי בקור אותו טון שמדברים בו לחתול שעשה צרות. טוב-טוב תתבונן.
הביט בהשתקפותו, מעט רועד.
זה אני ומה?
תוריד מבט, הצבעתי במסמר הזכוכית, בדיוק היכן שחולצתו התעבתה מחום. רואה?!
מה? עוד מנסה להתגונן.
העור שלך משתפל! אמרתי חזק, במבטא המדויק מהזמן שעבר. ולא רק משתפל, אייל נוזל.
נועה! ניסה להניח את המראה, לחייו האדימו.
לא, תמשיך להחזיק! לחצתי על שפת המסגרת. ומה זה מעל החגורה? שרירי בטן פלדה?
יגאל השמיע גרגור נחנק ונחנק בצחוק.
לא, מתוק שלי, זו חגורת הצלה, השבתי ביובש. כגון נטבע בשומן.
פניו האדימו כפלאפל שרוף.
וכאן? הצבעתי על צדדיו שגלשו ממכנסיו. אלה כנפי העיט? או אפרכסות חזיר מנהרות לפסח?
תפסיקי! לחש, מנסה להפנות מבט. מסתכלים, למה את משפילה אותי?!
שיסתכלו! הגבתי, קולי מכסה את הפגנתו. הרי אתה פה שומר האסתטיקה הראשי!
סוגרת מעגל, לקחתי צעד אחורה לראות את המכלול.
בוא נבחן את האסתטיקה שלך, המשכתי. תסתובב אל האור.
לא רוצה תחילתו גוועה.
תסתובב! ציוותי, המזלגות רועדים במקומם.
הסתובב, לאט, פרופיל שרחוק מכל סטנדרט יווני.
והצוואר כלומר, כמעט אפס ממנו.
רואה את הכפל הזה בעורף? דיברתי באבחנה. בולדוג, אייל, תעודת ייחוס.
עינת כבר לא נזהרה הפנים קבורות במפית, הכתפיים רועדות מצחוק.
וכאן מתחת לסנטר? דייקתי. זה שק של עוף, אוגר מים ליום פקודה?
אני גבר! פלט בייאוש. לי מותר!
אה, מותר לך? צחקתי, קרה וחד. כשאני, אחרי שני ילדים ושלושים שנה במטבח, עם כפל בטן זה בושה, עצלנות ו”עור משתפל”?
נעמדתי מולו, מביטה ישירות לעיניו.
וכשאתה, שלא הרים יותר משלט טלוויזיה עשור, נעשית בעצמך ג’לי רועד, זה גבר בשיאו?
חטפתי ממנו את המראה, כפותיו עייפות.
הוא עמד שם, מבולבל, החולצה פתוחה, כפתור אחרון קפץ וגלגל אל מתחת לשולחן.
כל אחיזת הרושם התמסמסה.
עיט הבית? פתאום הוא סתם דוד מבוגר, שמבין שהמלך עירום ואפילו לא שרירי.
שב, בישרתי בנחת, הנחתי את המראה על הרצפה, צמודה לשידה.
הוא התיישב על כיסא שחרק תחת כובדו.
ואם אני שומעת עוד פעם על הגזרה שלי חצי מילה אני תולה את המראה ממולך, שתראה את העיט שלך לועס כל סעודה.
יגאל התפוצץ מצחוק פתוח, עינת מיגבה צחוקה בכף.
אייל ניקה דמעה, תפס מזלג, בחר פטריית שמפיניון כבושה.
לעס בשקט, מביט רק בצלחתו, מנסה להצטמצם.
לא נותר כל מתח דביק של ויכוחי הבית להפך.
הבית התמלא אוויר צח, כמו אחרי פתיחת חלון בת”א באמצע אוגוסט.
שבתי למקום שלי.
חתכתי לי נתח גדול מהעוגת נפוליאון שהכנתי משך שעה אתמול, שיכנעתי את עצמי “לא נוגעת שמא אשמין”.
הקצפת גלשה בצד, השכבות קרצו בצלחת.
נועה, תעבירי גם לי חתיכה שמנה, לחשה עינת, מושיטה צלחת. חבל על הדיאטה, יש רק חיים אחד.
גם לי, קרץ יגאל, ממלא כוס מיץ רימונים. נדמה לי שצומחות לי כבר כנפיים, אצטרך דלק.
אייל שלח רגע מבט מלוכסן בי, משהו חדש, קצת חשש והרבה הערכה.
הביט בתהום בין המראה שעדיין עמדה, כעד אילם לנפילתו לעוגה.
בתחתית המראה נראו גרביו, אחד שחור, אחד כחול כהה כמעט סגול.
עיט, נו באמת. עיט סלוני.
סליחה, נועה, מלמל בלי להביט. פלטתי שטות, נשבע.
תאכל, אייל, נהניתי לטעום תערובת של ביסלי וקצפת. עוד תצטרך כוח.
הרימו גבה.
להרים משקולות, הסברתי בחיוך. הרי אתה ספורטאי.
הערב המשיך, שיחה על מחירי העגבנייה, חופשה והתחזית.
אבל משהו השתנה מהותית במעמד סביב השולחן הזה.
המבקר הביתי המהולל שלי הפך פתאום לבן אדם פשוט עם חולשות, פחדים, וקפלי גוף רבים.
רוצים לדעת מה? העוגה הזו הייתה טעימה מכל עוגה שאכלתי עשרים שנה.
מאותו ערב, המראה נשארה בזווית הסלון.
כל פעם שאייל עובר לידה הוא מיד מזדקף, שואב בטן.
ועל ה”עור המשתפל שלי” לא העז להזכיר, אפילו ברמז.
כנראה, חושש לעורר שוב את הפליקאן.
ועל הדרך למדנו לקח לפני שמבקרים אחרים, כדאי להסתכל רגע טוב בעצמנו.
