אני חייבת לשתף אותך במשהו שקרה לי השבוע, שעדיין לא עוזב לי את הלב. קוראים לי דנה, אני בת 38, ואיך לא, מתה על קפה קר בקיץ זה והעובדה שאני חיה במרוץ אינסופי. כל החיים שלי מסתובבים סביב הבן שלי, יותם בן העשר.
את יודעת איך זה, הייתי נותנת לו את כל העולם אם רק היה אפשר. כבר שלושה חודשים אני חוסכת כל שקל פנוי, כל עודף מהקופה בסופר, כדי להרשות לעצמי לקנות לו מתנת יום הולדת כמו שלא היה לו אף פעם קונסולה חדשה של גלקסי פליי וארבעה ימים בלונה פארק הענק ליד תל אביב. אבא שלו… את יודעת, לא דיבר איתנו כבר חצי שנה. אז רציתי שלפחות אני אפצה, שאוכל לתת לו זיכרון כזה שיעמעם קצת את האכזבות.
כי רוב הזמן, אני רצה. עובדת מזכירה במשרד מרחוב הארבעה בתל אביב בין תשע לחמש. ואז בערב, מחמש עד חצות, מלצרית בבית קפה בנוה צדק. גם בסופי שבוע, כמובן. בין העבודה הראשונה לשנייה, רבע שעה זה הזמן שלי לכתוב ליותם: איך היה בבית ספר?, בסדר, עשית שיעורים?, כן, אני אוהבת אותך, מתוק. כסף לפיצה על השיש. זהו, מרוץ אינסופי.
בחיים של אמא לבד, אני גם המנהלת, גם המנקה, גם הבנק. ולבנק… כבר אין הרבה מה להציע. עוד חודש יותם בן 11, השנה הזו באמת רציתי שתהיה שונה.
לאחרונה שמתי לב שיותם שקט מאוד. יושב רוב הזמן מול הטאבלט הישן שהבאתי לו לפני שלוש שנים בחנוכה. פירשתי את זה כרגיל, אתה יודע איך זה בגיל הזה. שכנעתי את עצמי שקט אומר שהוא בסדר. ואני יכולה להספיק עוד משמרת, עוד עבודה.
לפעמים מתגעגעת לשנים שהיינו עניים יותר, אבל מלאים בקסם: “שבתות של מבצרים מהשמיכות”. את זוכרת איך היינו מכניסים לסלון את כל הכריות והסדינים? בונים אוהל ענק ואכול קורנפלקס מהקופסה, בחושך, עם פנסים וספרים. זה היה חינם, וזה הרגיש כמו אוצר.
אבל השבתות האלה התחלפו בסופי שבוע של שתי משמרות, עבודה בלבד והקסם נעלם.
עד שלפני שבועיים, חזרתי הביתה סביב חצות. עייפה, עם רגליים תפוסות, מריחה כמו אספרסו ממילאנו. רק מנורת לילה קטנה מעל השולחן במטבח דלקה. יותם היה שם, נרדם על מחברת פתוחה ועט ביד. ואני, כמו אמא אשמה, מתה מרחמים וגעגוע אליו, התקרבתי לנשק את הראש שלו.
ושם, פתאום, ראיתי את הדף עבודת בית ספר: “תכתבו על הגיבור שלכם”. חשבתי שהוא יכתוב על סופרמן, או איזה שחקן כדורגל. אבל הקריאה שברה לי את הלב: הגיבורה שלי זו אמא. היא עובדת הרבה מאוד. היא חוסכת בשביל הפתעה גדולה ליומולדת. גם אני חוסך. מקווה שיצליח לי.
החיוך נעלם לי מיד. חוסך? על מה? ואז הסתכלתי מתחת לשולחן שם היה צנצנת ישנה של ריבה עם כמה מטבעות של שקל, כמה אגורות ושטר של עשרים שקל, מקומט. על הפתק, בשורה הכי קטנה בתחתית: אני רק רוצה לקנות עוד שבת אחת.
הרגשתי שמישהו דופק לי בפטיש בלב.
הוא לא חוסך בשביל צעצוע. הוא לא מייחל למשהו יקר. הוא פשוט רוצה את הזמן שלנו. רצה לחזור פעם אחת לשבת של מבצרים וסדינים.
הסתכלתי על הצנצנת הזו, על השטרות שהרווחתי בעבודה הנוספת, על מה שחסכתי ופתאום הכל נראה לי כל כך חסר משמעות. אני מנסה לקנות לו עולמות ודברים נוצצים, ובסוף מה שהוא הכי רוצה זה: אותי.
בכיתי שם לבד, בחושך, בקול. לא רק כי הייתי עייפה או עצובה בכיתי כי לא ראיתי את זה. עבדתי כדי לתת לו הכל, חוץ ממה שבאמת היה חסר לו.
למחרת התקשרתי לבוסית שלי: היי, אילנה? זה דנה, צר לי, אני לא אוכל לעבוד בשבת. משהו חשוב עם המשפחה. זה היה שקר ויחד עם זה האמת הכי אמיצה שאמרתי החודשים האלה.
כשהוא חזר מבית הספר, הוא נעמד בדלת ולא הבין מה קורה: אין טלוויזיה, אין טאבלט בסלון, רק בלגאן של שמיכות וכריות, באמצע מבצר שכמוהו לא בנינו שנים.
הצצתי מהפתח, הופכת לא להחסיר פעימה: נראה לי שחסר לנו גג. ונגמר לנו הקורנפלקס. עוזר לי להביא?
הוא לא ענה. פשוט זרק את התיק ורץ אליי עם דמעות בעיניים. אמא… את פה. אני פה, חייכתי, ונתתי לו את הצנצנת.
ומה שיש כאן? זה מספיק. בוא נלך לקנות קורנפלקס.
הוא חיבק אותי חזק חזק, כאילו פחד שאברח שוב לעבודה. וידעתי קונסולה חדשה יכולה לחכות. הפארק? גם הוא.
עצרתי את המרוץ שלי.
והקסם חזר.
*
אנחנו תמיד שואפים לעבוד קשה כדי לתת לילדים שלנו עולם שלם חופשות יוקרתיות, גאדגטים נוצצים, “יום אחד” מושלם. אבל הם באמת צריכים רק אותנו. לא פארק מים, לא ממתק. הם רוצים את ערימות השמיכות, ערב של קורנפלקס עם פנס בסלון. אנחנו שומרים את החיים ל”מתי שזה יתאפשר”, וילדים רק מקווים לשבת אחת שלנו.
אז תזכרי הזמן שאת נותנת זה המתנה שאף ילד אף פעם לא ישכח. שום דבר אחר לא באמת חשוב.
