חמניות לסבא
יוסף לוי גר בקצה הרחוב, בבית קטן אך חזק. הקירות, שבנו אביו משטחים עבות של עץ אורן, השחימו עם השנים, אך נעמדו איתן. הגג, שלמרות שהשתחרר מעט בקצה המזרחי, עדיין לא נזיל טיפה גשם. המרפסת נטתה לצד, זמן מה היה צריך לתקן, אך ידיו לא הגיעו לכך.
גילו היה שמונהים, והוא עדיין מגדל את הגידול שלו לא מתוך צורך, אלא מתוך הרגל. בכל בוקר, כשקרני השמש נגעו בקצות התפוחים, הוא יצא לחצר, לקח מרתף או תבנית השתילה, והלך לשדה. תפוחי אדמה, בצל, גזר, מלפפונים צמחו בשורות ישרות, כמו שאורית הייתה עושה. היא אהבה סדר. למרות שהקצבאות מספיקות והילדים שלחו מדי פעם כמה שקלים, הוא לא יכול לנטוש את האדמה.
הוא חיבר ילדים, חיי טוב החיים כרגיל. עכשיו, בדממה של החצר הריקה, הוא תפס עצמו לחשוב שהאדמה עדיין מחכה לו כל בוקר נאמנה, קבועה, השותפה האחרונה שלו.
הילדים כבר פזורים: הבן גר בחיפה, הבת באילת. הם מתקשרים לעיתים רחוקות, מבקרים פעם בשנה. ואורית היא לא קמה עוד בבוקר אחד. היא שכבה בעיניים עצומות, כאילו ישנעה, ושפתיה קיבלו גוון כחול-סגול. הוא לא הבין מיד.
אבל הוא המשיך לחפור במזרקה, כאילו חיכה שהאורית תצא מביתה ותקרא: יעקב, בוא לארוחת ערב! לפעמים, כשהרוח נענע את הווילון במטבח, קלט קולה. הוא הסתובב אין שום דבר.
אף אחד לא קרא. רק הציפורים שרו תחת הגג, והחתול הישן מיקה נהמם ברגליו.
בצד השביל, מעבר לגדר, גרו משפחה צעירה אורן, רבקה ובתם חמש-שנתית, ענת. הבית שלהם, גם הוא ישן, צבוע בכחול תכלת, כמו חתיכת שמים שנפלה בין השדות. אורן גבוה, עם משקפיים, תמיד מתקן משהו קמר, ספסל, גדר. רבקה רזה, זריזה, עובדת במכונת רקמה או מתלהצת בגדים. ענת הילדה היא הילדה, סקרנית ובלתי נחה.
הם עברו לעיר לפני שנה, קנו בית ישן ושיפצו אותו. אמרו שהם נמאס להם מהרעש, מההמולה ומהזיהום, ורצו להיות קרובים לאדמה ולבני אדם.
אורן עובד מהבית (במונח החדש עובד מרחוק). יושב מול המחשב, מדבר בטלפון בקול רציני. יעקב לא הבין איך אפשר לעבוד מבלי לקום מהכיסא, אך כיבד זהו המלאכה.
רבקה תופרת בגדים לפי הזמנה. לעיתים נשמעת מכונת הרקמה משככת ברחוב, ולאחר מכן תלויות חבילות של שמלות, חולצות, אפילו תחפושות לתיאטרון או לחגים כנראה שהן מגוונות בעבודת הקמח.
ענת רצה בחצר, רודפה אחרי תרנגולות, קוטעת פרחים במרפסת של יעקב. היא ילדה מהירה, עם משמשים חומים ושני פאות קצוצות שמסתכלות לכיוונים שונים. היא צוחקת בקול רם, או פתאום מתבוננת בחיפושית, ותמיד מחפשת משהו לעשות.
יום אחד יעקב ראה את ענת מתרסקת מתחת לגדר ויוצאת לעבר החמניות שלו.
סבא, אפשר לקצוץ כמה מהפרחים שלך? קראה היא, כשהיא ראתה אותו.
הוא רצה להתעצבן החמניות האלו נזרעו על ידי אורית אבל הוא הביט בעיניים הבוערות של הילדה, הניף את ידו:
תקטפי, תקטעי. רק אל תוציאי את השורשים.
ענת חייכה ואמרה:
זה לאמא, זה לאבא, וזה בשבילי
הוא חייך במקביל:
ואני? שאל, בלי לצפות לתשובה.
ענת העלתה עיניים עגולות, ואז צחקה:
לך כל הפרחים! אתה גדלת אותם! ואני אספֶה גם לאמא ולאבא.
והיא שלפה חבילה שלמה של חמניות.
יעקב לקח את החמניות, הרגיש בריח עדין ועדין. אורית תמיד הציבה אותן במזמרה עם מים על השולחן, ליד החלון.
תודה, הוא ממרמז בעדינות.
סבא, למה יש לך כל כך הרבה פרחים? המשיכה ענת. בחצר שלנו יש רק דשא ושניים שיחים
האישה אהבה, השיב בקצרה.
איפה האישה שלך?
הוא קפא. איך להסביר לילד חמש-שנים מה אומר מתה? אבל ענת כבר הבינה. היא נשתקה, ואז ברכה אותו ברכות:
היא עכשיו בשמיים?
כן לחש.
וגם הסבתא שלי שם. אמא אומרת שהיא הפכה לכוכב.
יעקב הנהן, לא ידוע מה להגיד. ואז ענת הפנתה:
תראה, פרפר!
והיא רצפה ברחוב, שכחה את החמניות והמחשבות העצבניות.
הוא נעמד עם הפרחים בידיו, הלך לאט אל הבית. מצא על המדף מזמרה שמורה, ניקה אותה, מילא במים והניח את החמניות על השולחן, כמו שאורית עושה.
בערב נשמע דפיקה בדלת. על המפתן עמדה רבקה עם מגש ביד.
יעקב לוי, שלום! עוגה אפחנו, רצינו להזמין אותך היא עצרה כשראתה את החמניות על השולחן.
תודה, אמר. בואו פנימה.
רבקה פסעה בעדינות פנימה, הניחה את המגש על השולחן.
היום ענת קיבלה פרחים?
כן. ילדה טובה.
משוגעת, חייכה רבקה, ועיניה נצצו. היא מעיקה?
לא, ענה הוא בכנות. לפעמים אני מרגיש לבד.
רבקה ישבה פתאום על הכיסא, כאילו הרגליים אינן תומכות בה.
בתחילה חששנו שהשקט כאן יהיה מציק. בעיר יש שכן מאחורי הקיר כאן רק רוח בעצי האורן.
תתרגלו, אמר יעקב.
הם נשתקו. ואז רבקה הציעה:
אולי מחר תבוא אלינו לארוחת ערב? משה מתכנן לעשות שיפודים.
הוא רצה לסרב הרגליים הרגליות שלו מצאו שלווה בחשכה. אבל הוא נזכר בקריאתה של ענת: לך כל הפרחים!
אבוא, הוא אמר, למופת עצמו.
רבקה חייכה וקמה:
נתראה מחר.
כאשר היא עזבה, יעקב נגש אל החלון. ברחוב של השכן האור היה דולק, ובעצם הוא ראה את ענת קופצת בחדר, מנפנפת ידיים, ומשה מצחקק עליה.
הוא נשף וקירב מבטו אל החמניות במזמרה.
אורית, לחש בחשש, אולי איני לבד.
והשקט בבית לא הרגיש כבד יותר.
בבוקר פנה דפיקה חזקה בדלת. יעקב, שסיים זה עתה תה בבוקר, קרא במרירות:
מי שם?
בפנים עמדה ענת בנעליים קוטבות ענקיות, כנראה של אביו, ועיניים נוצצות.
סבא, אמא אמרה שאתה היום מגיע אלינו לשיפוד! אנחנו כבר מביאים עצים! בוא!
הוא נבהל, נזכר בהזמנה של אתמול.
לא הזמנתי לארוחת ערב?
אבא כבר מתבל את הבשר! קראה הילדה, תופסת אותו בידו. ואמא עושה עוגת אחרת! הבטחת!
יעקב הסתכל על המעיל הלחוץ והשקדים המשומשים שלו.
חכה, נכדה, תן לי להחליף בגדים
לא צריך! ענת כבר משכה אותו משערים. אתה כבר יפה!
עשר דקות אחרי הוא ישב על ספסל בירת השכנים, ומשה מנפח פחיים במנגל שעשוי מבקבוק ישן. השמש של הבוקר כבר חיממה, אך תחת עץ תפוחי האדמה היה קריר.
יעקב לוי, איך אתה חושב שהפחיים מוכנים? שאל שכנה, משפשפת זיעה מהמצח.
הזקן קם בתשושה, הביט במנגל וקרא באישור:
עוד חמש דקות, ולמעלה. זה נראה כמו שלג לבן על הפחיים.
רבקה הוציאה מהבית מגש עם בשר מתובל, ריח שום ושמיר מילא את האוויר.
יעקב לוי, אתה היועץ הראשי לשיפוד היום. בעלי לא חזק בזה.
משה רצה להתנגד, אך נשקף והסכים במבט מוּמָה.
כך התחיל היום המיוחד ביותר בחמש השנים האחרונות.
יעקב לימד את משה סודות שיפוד מושלם, בזמן שענת הסתובבה סביב, מנסה לעזור (ולפעמים להפריע). רבקה פרסה צלחות, חתכה סלט ירקות.
כאשר ישבו סביב השולחן בצל עץ התפוחים, יעקב הבין שהוא צוחק על בדיחה של משה גסה, לא מושלמת, אך מצחיקה בצורה פראית בחברת הילדים. ענת, מכוסה קטשופ, מזיגה בקפידה קוקטייל מצינון לכל אחד, שפכה מחצית מכוסות.
סבא, זה באמת? היית טנקר בחזית המלחמה? שאלה פתאום, מביטה בו בעיניים גדולות.
השולחן השתתק. משה ורבקה הביטו זה בזה.
ליזה! קראה האמא ברצינות.
לא, השיב יעקב והחייך במפתיע. הייתי ילד קטן במלחמה, בדיוק כמוך. רק רעב.
והוא סיפר איך אחרי המלחמה הוא קיבץ קוצים בשדה החקלאי. איך מצא פתאום תפוח קפואה היום הטוב ביותר בחייו. ענת הקשיבה בפה פתוח, וכשסיים הוא קפץ והחזיק אותו:
את כל תפוחיך אני אתן לך! כלכך!
כולם צחקו, ויעקב הרגיש חום מתפשט בתוכו.
בערב מאוחר, כשכבר כוכבים נדלקו, הוא חזר הביתה. משה ליווה אותו עד השער.
תודה, יעקב לוי. אתה אתה לא מבין כמה זה משמעותי לענת, ולנו.
הזקן נענע את ידו:
חחח, אל תדאג…
באמת. עברנו לכאן כדי להיות קרובים לאנשים. במקום זה, קיבלנו משהו אחר. עד שתבואו
יעקב הפריע:
מחר תבוא אלי. אראה איך לשתול תפוחי אדמה נכון. השדה שלך כבר מלא עשב עד המותן.
משה חייך רחב:
אבוא. בטח.
בבית יעקב עמד לעוד זמן לפני תמונת אורית.
רואה? לחש, והיית אמונה שאני אבוא בלעדייך
מהחלון נשמעו קרקקרים של חיפושיות וצחוק של ענת מהבית השכן היא לא נראתה עייפה אחרי היום העמוס. יעקב כיבר את האור ונפל למיטה.
פעם ראשונה במשך זמן רב הוא לא פחד מהלילה.
הלקח: אפילו כשאיבדים אהובים, השורשים שנשתלים בלב ובאדמה משמרים אותנו, והקשרים החדשים שנוצרים סביבם מרפאים ומזכירים לנו שאנו אף פעם לא לבד.
