יש פתגם נפוץ אצלנו: “תמימות גרועה מגניבה”. פעם חשבתי שזה סתם הגזמה, אבל החיים לימדו אותי בדיוק למה מתכוונים.
בערך לפני חצי שנה עברה לדירה מולנו שכנה חדשה. אישה בסביבות גיל הארבעים, מטופחת, תמיד מחייכת. היינו נפגשות ליד המעלית, מחליפות שלום נימוס שכן רגיל לחלוטין.
הפעם הראשונה שהיא דפקה אצלי בדלת הייתה כשבועיים אחרי שעברה. היה כבר תשע בערב. אני פותחת את הדלת ורואה את עדי עם פרצוף מתנצל וקערה ביד.
“סליחה שאני מטרידה”, אמרה בקול מתוק. “לא תאמיני, התחשק לי להכין לביבות, הכול מוכן ופתאום אין לי מלח! תוכלי להשאיל לי קצת? אני מבטיחה להחזיר מחר!”
איך אפשר לסרב לדבר כזה קטן? מילאתי לה יותר מחצי מלחייה, היא הודתה בחיוך ועזבה.
אבל לביקור הבא לא נאלצתי לחכות הרבה. אחרי עוד כמה ימים היא הופיעה שוב הפעם רצתה סוכר. “התחשק לי תה,” התלוננה, עטופה בחלוק, “בחוץ קר ומאוחר… תשאילי לי כוס? אני כבר מחר אקנה אריזה ענקית ואחזיר!”
לא היה אכפת לי, אבל משהו קטן החל להפריע לי. היא גרה כבר כמעט חודש לא יכלה לקנות מצרכי יסוד? סוכר, מלח, שמן, גפרורים דברים שיש בכל בית. אבל שחררתי.
שבוע עבר, והיא הופיעה בשביל ביצים. אחר כך שמן, בצל, חצי לימון, שקית תה, כדור נגד כאב ראש, אפילו נייר טואלט.
הסיפור הזה חזר על עצמו שוב ושוב: ערב, עיניים אשמות, סיפור על איך “שכחה לקנות” והבטחה להחזיר מחר. אבל אף פעם דבר לא חזר אלי. היה לה זיכרון סלקטיבי מאוד: ידעה להפציע אצל הדלת שלי, אבל לשכוח מצוין את כל ההשאלות שלה ברגע שסגרה מאחוריה את הדלת.
פעם אחת אפילו אני בעצמי נזקקתי לגזר למרק. ידעתי שעדי בבית, אז דפקתי לה. היא פתחה, שמעה מה אני צריכה ואמרה ישר, “אה, יש לי אבל אני בדיוק צריכה אותו, לא יכולה לתת.”
וסגרה מולי את הדלת.
באותו רגע הבנתי המצרכים שלי הם “משותפים”, שלה הם “רזרבה לאומית”. החלטתי די. מספיק. לא עוד השאלות.
ישבתי, פתחתי מחברת ורשמתי מה שאני זוכרת שהשאילה: סוכר, ביצים, קפה, שמן, בצל, כדור, לימון, אבקה. בספירה סבירה של העלויות הגעתי לסכום של בערך 100 ש”ח.
השארתי את הרשימה במגירה, ידעתי שיבוא היום שאצטרך אותה וצדקתי.
שבת, התכוננתי לאפות עוגה. ופתאום צלצול. עדי בפתח, עם קערה ביד.
נשמתי עמוק, שמתי עלי חיוך מנומס ופתחתי.
“היי!” קראה בחיוך רחב, “הצילי אותי! אני רוצה להכין לביבות, כמעט ואין לי קמח! תוכלי לשפוך לי איזה 300 גרם? אני מבטיחה להחזיר!”
“בוודאי שיש לי קמח,” עניתי.
“אחלה! הרי את יודעת שאני תמיד מחזירה!”
“כן עדי, בטח. אבל בואי קודם נסכם את כל מה שלקחת עד עכשיו.”
הושטתי לה את הדף. בהתחלה היא הסתכלה עליי כאילו נפלתי מהירח. בדרך כלל סחבתי לה הכל למטבח, עכשיו פתאום רשימות.
“תראי,” הראיתי לה את הרשימה. “רשמתי כל מה שלקחת בחודשיים האחרונים. ביצים חמש עשרה? נכון?”
“לא ספרתי…” מלמלה, החיוך ירד לה מהפנים.
“אני כן,” עניתי. “סוכר ארבע פעמים כוס, שמן, קפה, לימון, בצל. נכון?”
עדי השתתקה, והעיניים שלה התחילו להתלקח בכעס. איך העזתי? אנחנו הרי “שכנים”!
“חישבתי את זה ממוצע מחירים,” המשכתי. “אפילו נתתי הנחה. סך הכול: 95 ש”ח.”
הושטתי לה יד.
“ברגע שנאזן מיד אתן לך את הקמח. אפילו אנפה לך.”
“את באמת רצינית?” התפלאה לבסוף. “הצגת לי חשבון על מלח וגפרורים?! את בסדר?!”
“יותר מבסדר,” עניתי. “לקחת מחזירים. אם לא זה כבר לא הלוואה, זה קנייה. רק מבקשת לשלם על שקיבלת.”
“איזו קטנונית את!” צעקה. “חשבתי שאפשר לסמוך פה על לב שכנים…”
“קטנוניות,” אמרתי בשקט, “היא לקנות לעצמך סושי ולקחת נייר טואלט משכנה.”
הפנים של עדי נהיו אש.
“תחנקי עם הקמח שלך!” צעקה וטרקה את הדלת.
עמדתי שם, עם הדף. לא הרגשתי כעס הרגשתי הקלה.
עברו מאז שבועיים. עדי לא אומרת לי שלום, במעלית היא בוהה בנייד. שמעתי אותה מתלוננת לשומר על כך שכאן גרים “אנשים קמצנים ומוזרים”.
ואני שואלת את עצמי איך הייתם נוהגים במקומי? הייתם ממשיכים לספוג?
