אז תשמע, יש לי בשבילך סיפור מהחיים, פשוט ישראלי לחלוטין, שמרגיש כאילו קרה למכר של חבר של אח שלי, אבל בעצם לנו всем.
***
– דני, מה עובר עליך? שאלה יבגניה בעדינות, אחרי כמה דקות של שקט באותו בית קפה קטן ברוטשילד. אתה נראה לא אתה. חיוור כזה הכול בסדר?
– כן, הכול אחלה, ענה דני, מנסה לאסוף את עצמו, מזיז את המזלג הצידה ובולע לגימה מהמיץ תפוחים, מושך את הזמן ומתפלל שיבגניה לא תשאל עוד.
***
נשבע, נשמתי נשימה עמוקה. עמדתי מתחת לבית שלה בשדרות בן גוריון, כבר אחזה בי היד למטה על הדלת השקופה של הבניין, ובדיוק כשהייתי בטוח שאני עולה, משהו שם נתקע לי בפנים.
לא היה לי כוח להיכנס.
ידעתי שמחכים לי, נשבעתי ליבגניה בטלפון שאגיע, כי איך אפשר בכלל לסרב לה? אבל הלחץ יו, הלחץ הרג אותי. אפילו התביישתי בעצמי; גבר בן שלושים וחמש, שברכיים רועדות כאילו המורה קוראת לי לעלות ללוח מול הכיתה.
וזה לא שהיה חסר הרבה: לפתוח את הדלת, לשלוף את עצמי לקומה השלישית, דירה 36
אבל זה לא קרה. מין פחד כזה שלא נותן לך לזוז, מסמר אותך לרגע.
והראש רק רוצה לברוח משם, לא חשוב לאן. זה לא משנה אם זה לכיוון הים או לשוק לוינסקי, העיקר דיסקונקט.
– למה הסכמתי לזה בכלל? מילמלתי ומצאתי את עצמי עושה צעד אחורה. ברור שיעיפו אותי מכל המדרגות.
עוד מבט מהוסס על החלון שלוש קומות מעליי, האור בולט מתוך כל הבניין, כאילו עיריית תל אביב התקינה בו פנס רחוב במיוחד בשבילי. מין מגדלור פרטי שאי אפשר לפספס.
והמסלול שלי הוביל בדיוק לשם. רק שאני, מה לעשות, מעדיף לברוח.
הדבר היחיד שבולם אותי זו המחשבה מה תגיד יבגניה אם אבריז? היא חיכתה, ביקשה שאבוא.
***
“דני, תקשיב, אל תבהל, אמרה לי אתמול בלי להניד עפעף ההורים שלי רוצים להכיר אותך.”
יבגניה, זו שלי. יותר משנה שאנחנו יחד, אבל זה, וואלה, לא ציפיתי.
ישבנו ביחד בבית קפה בנחלת בנימין. צחקנו, תכננו סופ”ש. פתאום המילים שלה ההורים. בחיי, נתקעתי. מנסה להבין, בדיחה או מה?
ויש בזה כל ההגיון, כן. הורים ישראלים, רוצים לראות מי זה האחד שהבת שלהם בחרה, מבררים מי הבא לבית, ומה הסיפור, שלא תיפול להם בחור הזוי.
אבל
אני לחוץ בטירוף. משוכנע שהם יתחברו אלי בערך כמו פיתה עם סושי. בטח לא יראו בי בן זוג ראוי. וזה, מה נגיד, לא מהתקרה נפל לי.
האמא שלה ענת, אישה עם תואר על תואר, לשעבר מרצה ומתישהו מונתה להיות סמנכ”לית במשרד החינוך.
האבא שלה שלמה, מהנדס לשעבר, היום יש לו חברת בניה אימתנית, חבר של ראש העיר, אדם של קבלות.
ואגב, יבגניה עצמה, רק השלושים הביאו אותה להיות ראש תחום משפטי בחברת השקעות בינלאומית.
ומה איתי? מה עשיתי עד שלושים וחמש? מחשבים, נטול תואר, כן, רושם לך וייפיי, פותר תקלות כזה. הבוס משלם יופי, אבל בגדול מי אני בסיפור הזה? סתם דני הרגיל, לא מנכ”ל, לא פוליטיקאי, לא בן של מישהו.
ואת, שואלת, איך הכרנו בכלל? איזה יום החלטתי לטייל בפארק הירקון, והיא, עם שתי חברות שלה שם. החברות עמדו לקנות גלידה היא נשארה לשמור על הספסל, חיכתה, התחילה לשוחח עם אמא שלה בטלפון.
בזמן השיחה, לא ראתה איזה בחור על קורקינט דוהר עליה. שיכור.
אני, מתוך אינסטינקט, תפסתי לה את היד וגררתי אותה הצידה רגע לפני פיצוץ.
היא התפקדה, אבל כשראתה את הבחור מסתובב ונופל ישר לתוך פח הבינה כמה מזל היה לה.
ומשם התחיל הכל. שיחה קלילה, החלפנו מספרים, קבענו, והשאר היסטוריה.
למחרת, בכלל לא הצלחתי להפסיק לחשוב על זה שהיא רוצה לחשוף אותי להורים שלה. הרי קל כל כך לפטור אותי בטענה שאני “רודף אחרי כספים.” כבר קרה לי בעבר, בזוגיות שנשארה בעבר ונשבע לך שלא בא לי לחוות שוב את הפסילה הכואבת הזו.
– דני, מה קורה? שוב ניגשת אלי יבגניה בעדינות. מה, הלב שלך יוצא מהחזה? אתה כזה דהוי
– הכול טוב, לוקח נשימה ומגייס חיוך. אוחז בכוס תפוחים ומתקשה להיסגר אם אני הולך או לא.
– אז תבוא, נכון?
– לאן?
– אליי הביתה אמא תבשל משהו נדיר, אבא יביא יין שפתוח רק לאירועים. רק תגיד כן, דנוש.
– לא יודע גירדתי בראש. לא נדמה לי שההורים שלך זורמים עם הסיפור.
– למה ככה?
– תראי אותי בלי תואר, יודע רק לפרמט ולשחזר נתונים. בטח ציפיתם למישהו עם פורטפוליו, לא?
– אתה מגזים – היא לוחצת לי את היד. הם אנשים רגילים, באמת. רק תבוא מחר בשבע. אל תאחר.
– טוב… הרשמתי הנהון, למרות שבפנים הרגשתי כמו ילד מפוחד.
***
הגיע המחר.
אני עומד בפנים קפואות על המדרכה ליד הבית של יבגניה, רואה את השעה מתקרבת שבע בערב, ולא יודע איפה לקבור את עצמי.
בין כל המחשבות הפסימיות, הבטיחו לי בעבודה שאולי, תוך כמה חודשים, אקבל ג’וב חדש ונחשב. הלוואי, כך אוכל לעמוד מולם בטוח יותר.
רגע לפני שאני עושה אחורה פנה, יש ויברציה בכיס יבגניה מתקשרת.
– היי דנוש, כבר כמעט הכול מוכן, אמא מסיימת עם האוכל, אבא עוד דקה נכנס אתה בדרך, נכון?
– כן, כמעט כאן, אני ממלמל.
– לא שומעת דנוש? כבר אתה עולה?
– כן, אני ממש פה, נאנחתי. רק ש
– תקשיב, אם אתה שוב על אותה נקודה של אתמול, אני לא מוכנה לשמוע. הכול יהיה בסדר. רוצה שאבוא לקחת אותך?
– לא, לא, אני בא לבד.
– מעולה. אנחנו אה, סליחה, אני וההורים מחכים.
סגרתי את השיחה, התחבטתי במחשבות, התחלתי לשפשף את הרקה, עד שחיפשתי תירוץ לא להיכנס.
פתאום הבזק מה אם שלמה יופיע בחניה? וואי, לא מתאים להיתקל בו לבד. עשיתי סיבוב עד סוף הרחוב.
ברחוב, ניגש אלי בחור, מדליק סיגריה. ביקשתי אחת, למרות שכבר שנתיים לא עישנתי. הייתי חייב משהו שירגיע אותי.
באזור, אין כלום חוץ מהזבל מצד ימין, ושטח חולי מצד שמאל. יבגניה סיפרה לי שפעם היו שם מוסכים, עכשיו זה די אדמה חרוכה בדרך לשכונת מגורים חדשה.
ואז, קלטתי בעין כלב, שוכב על השלג דמוי קלקר (כן, ישראל, אבל ינואר שמרגיש כמו חורף בפולין). הכלב נוחר שם, אין לו כוח לזוז.
בהתחלה חששתי ממנו (נו, כלבי רחוב, אף פעם לא ברור מה הם יעשו). אבל כשהתקרבתי, ראיתי לא מזיז שריר.
הסתקרנתי, ניגשתי קרוב. הכלב שהזכיר קורת עץ, גוף מקורר עד העצמות, עיניים עצובות כאלה. מיששתי אותו, קפוא, לא זז, אבל נושם.
“אם לא אחמם אותו, לא יגיע לבוקר,” חשבתי. ופשוט הרמתי אותו, מבין שמדובר במלחמה על חייו.
ניסיתי להיכנס למבואה של הבניין ולהתחמם ליד הרדיאטור, להזמין מונית לווטרינר משהו. אבל כל הדלתות הסגורות.
אני סוחב את הכלב, כל הטלפונים מיבגניה רוטטים ואני מתעלם. הלב במרדף ואפילו לא מסביר לה מה הסיפור.
בדיוק כשהגעתי לקצה הבניין, סטיישן מפוארת שחורה נכנסת לרחוב, מסנוורת בפנסים. מישהו פותח חלון, מוציא ראש, שואל:
– הכל בסדר? צריך עזרה?
– כן, מצאתי כלב קפוא ברחוב, חייבים לוטרינר תורן ישר, מכיר משהו כזה?
– ברור. תעלה, אני אקח אותך. מזל שיש לי חבר שם.
– אתה בטוח? ברכב כזה כלב כזה אני?
– עזוב אותך, אתה בזבז את הזמן. בוא, נציל את הכלב.
לא היה צריך לשכנע אותי הרבה. נכנסנו, הרכב טס, ובינתיים הבחור שהסיע אותנו מדבר בטלפון: “מאמי, תהיה איחור, יש מצב חירום. מי? לא, עוד לא ראיתי אותו. אוקיי, אדבר איתך.”
אני, בפדיחה:
– לא מסבך אותך עם אשתך?
– שטויות, איך הכלב? אתה בסדר?
– רק שינשים עוד טיפה
הגענו לווטרינר בכרמיאל, החבר קיבל אותנו בקבלת פנים של האח הגדול: “הם לפניך, לא לוקחים תור.”
הביאו את הכלב, טיפלו בו.
אני יושב כמו שד, פותח טלפון כל כך הרבה שיחות והודעות מיבגניה: “דני, איפה אתה? אני דואגת!”
אין לי אוויר אפילו להקליד לה.
רק הכלב בראש שלי.
פתאום, שומע רעש באזור הקבלה, מכיר קולות כן, זאת יבגניה. לידה אמא שלה, ואביה, מזכיר לך, הנהג הנדיב.
הוא מחייך חיוך של אבא מרוצה:
-“אמרתי לך, הוא יחכה פה אכפתי, הבחור שלך.”
אני כמובן עולה באדום, לא מאמין שזאת הפגישה הראשונה עם ההורים שלה.
– למה לא ענית? נוזפת בי יבגניה, אבל בעיניים טובות.
– פחדתי שתצטרכי להסביר להם למה יש כלב אומלל אצלכם בבית.
– איזו שטות, צוחקת. ההורים שלי מביאים חיות ביום יום. בבית שלוש חתולות מהרחוב.
מגיעים לחיבוקים. סוף סוף הפגישה, ידידות, חיבוקים.
ווטרינר יוצא, מבשר: “הכלב חי. ועכשיו משפחתכם.”
ההורים של יבגניה מתעקשים “תביאו אלינו, נדאג, החתולות יבינו אותו.”
הכלב, ששמו הפך פתאום ל”חיים”, מוצא את עצמו עוטף בספה בסלון, שלוש חתולות סביבו, מחייך בפעם הראשונה בחייו.
אני ויבגניה מדברים עם ההורים שלה במטבח. פרגון מטורף, אנשים זהב, לב ענק.
כעבור כמה ימים, כשהכלב הקטן חוזר לעצמו, אני מתארגן לקחת אותו אלי הביתה.
יבגניה יוצאת מהחדר עם תיק:
– אפשר להצטרף? היא קורצת.
– מה, ברצינות?
– ברצינות. ההורים החליטו שהם רוצים נכדים, ומבחינתם, הפעם הגיע הזמן. נמאס להם מכלב וחתולה
צחקנו בטירוף, חיים קפץ, זנב שמח בשמים.
יודע מה? בסוף חיים זה מה שחשוב. אפילו מפגשים מול ההורים של בת הזוג, פתאום פחות מפחידים, כשעושים אותם בסגנון ישראלי, עם לב חם, יין אדום, והכלה חתולה מפזרת פרוות.
וזה הסיפור. ככה בנאדם מוצא אהבה. וככה כלב מוצא משפחה.
