מאוחר מדי למרוד
את יודעת מה את עושה? הקול של עינב היה יציב, כמעט שטוח, ואיכשהו, השקט הזה היה הרבה יותר מפחיד מכל צעקה. מבינה מה המשמעות של זה לכולנו?
תמר עמדה ליד החלון, מביטה לרחוב. היה גשם עדין כזה, סתיו תל־אביבי, והולכי הרגל נחפזו מתחת למטריות בלי להסתכל אחד על השנייה.
אני יודעת מה זה אומר בשבילי, אמרה בסוף.
בשבילך. עינב חזרה על המילה, כאילו היא בודקת את המשקל שלה ביד. תמיד זה בשבילך. ומה איתנו?
אתם אנשים בוגרים.
אמא, את בת שישים ואחת.
אני יודעת בדיוק בת כמה אני.
עינב התיישבה על הספה. זו אותה הספה הישנה, עוד מהדירה הישנה, מהחיים שלפני. תמר הביטה בה וחשבה: מלא פעמים רציתי להיפטר מהספה הזאת, ותמיד נשארה. כי זה ההרגל. כי חבל. כי כל הזמן נדמה שאם נזרוק אותה, כאילו אנחנו זורקים משהו חי.
חשבת מה אנשים יגידו? שאלה עינב.
לא, ענתה תמר בשקט. לא חשבתי.
וזה היה באמת נכון.
***
הכול התחיל במרץ, כשיהודית רימון, פעם מורה ללשון וספרות ועכשיו פנסיונרית שעובדת קצת בחוג ילדים בספרייה בגבעתיים, נסעה לשבת אצל חברה טובה בבנימינה.
החברה, דבורה, גרה שם כבר שמונה שנים. עברה אחרי שהתאלמנה, קנתה בית קטן ליד הפרדסים, עשתה גינה, ואמרה שסוף־סוף היא מרגישה נושמת. תמר באה אליה בדרך כלל פעם בשנה, בדרך כלל בקיץ, אבל השנה משהו זז. משהו בלב אמר: תיסעי עכשיו. לא תחכי לקיץ. עכשיו.
מרץ בבנימינה יכול להיות קריר ושקט. היה רסיסי גשם, כתמי אדמה כהה בין שורות ההדרים, והתחושה הזאת של שקט. לא ריקנות אלא שקט ממש. תמר רק שם קלטה את ההבדל.
דבורה חיכתה לה על המדרגות, עם מגפיים עבים ומעיל קצת מהוה.
איזה מזל שבאת, אמרה. עשיתי קציצות, שיהיה לך חם בבטן.
הן ישבו במטבח, שתו תה, ודבורה סיפרה לה על השכנים, על הבוסתן, על זה שהיא שוקלת להביא עז.
עז? תמר פקחה עיניה.
בטח, חלב, גבינות. אומרים שזה לא כזה מסובך.
דבורה, את בחיים לא נגעת בעז אמיתית…
אז הגיע הזמן, דבורה חייכה. ומה איתך, את בסדר? נהיית נורא אפורה. סליחה, כן, אבל זה נכון.
תמר השרתה מבטה על הידיים שלה. רגילות, קצת עייפות, קצת ורידים בולטים.
אני בסדר.
בסדר זה לא תשובה. קרה משהו?
לא קרה כלום. הכול רגיל.
וזה בדיוק הבעיה, אמרה דבורה. כשלא קורה כלום, זה תמיד הבעיה.
תמר שתקה. החשיך בחוץ, והרחוב נדלק בפנס ראשון.
למחרת דבורה גררה אותה לשוק. לא הסופר הממוזג, שוק אמיתי, דוכנים של סבתות עם זיתים, גבינות, ותפוזים. ליד דוכן עם פטריות ירק מיובשות, תמר ראתה גבר מוכר.
לא זיהתה אותו מיד. עברו איזה שלושים וחמש שנה, השתנה לא מעט. אבל משהו ביציבה, כמו שהוא עמד עם הידיים בכיסים נשאר בדיוק אותו דבר. היא נעצרה.
גם הוא נעצר.
תמי?… הוא שאל מהסס.
רוני.
וזה היה כל מה שאמרו. אחר כך דבורה נסוגה למרחק סביר, להעמיד פנים שהיא עסוקה באיזה בצלים. הם עמדו, שניהם, בתוך הריח של אדמה תפוזים ופטריות.
את כאן גרה? רוני שאל.
לא, באתי לבקר חברה.
אני גר פה שנתיים כבר. נעים פה.
שתיקה. אבל לא מביכה. אחרת. כאילו שניהם כבר יודעים שאין מה למהר.
לא השתנית, הוא אמר.
שטויות.
לא, אולי טיפה. קצת.
תמר צחקה. לא תיארה לעצמה שתצחק ככה.
***
רוני לוי היה מהכיתה שלה בסמינר. לא חבר, לא אהבה נסתרת. פשוט רוני למדו ביחד חמש שנים. אחרי זה כל אחד הלך לדרכו. הוא עבר לנהריה, היא נשארה בגבעתיים, התחתנה, נולדו ילדים. פעם שמעה שהוא נשוי, יש לו בת. חוץ מזה, כלום.
עכשיו הוא עומד מולה בדוכן פטריות ומראה לה את העסק הקטן שלו: משקם רהיטים ישנים, אוסף עבודות עץ, מתחיל עבודת פסיפס.
קבעו להיפגש בערב, בבית קפה קטן ליד התחנה. דבורה התייחסה לזה בקור רוח.
תלכי, בטח שתלכי. מה יש להפסיד? היא אמרה. אני בכל מקרה רואה סדרות. אל תחשבי שאני בונה סרטים בראש. אני לא בונה.
אני יודעת.
בבית קפה הם ישבו, לקחו תה ועוגת תפוחים, דיברו ודיברו. עברו יחד על אנשים מוכרים, סיפורים ישנים, הזכירו שטויות שלמדו בסמינר ובכו מצחוק.
אחר כך הוא אמר:
אשתי נפטרה לפני שלוש שנים.
משתתפת, אמרה תמר.
תודה… זה כבר… אפשר להתרגל. כלומר, לא באמת מתרגלים. פשוט ממשיכים אחרת.
אני מבינה.
אצלך איך?
תמר חשבה שנייה. הבעל שלה, יהושע, עזב אותה לפני תשע שנים לאישה אחרת. לא ממש הסביר. פשוט יום אחד בא, אמר שכך יצא. הרבה זמן ניסתה להבין מה היא עשתה לא נכון, עשתה חשבון נפש אינסופי, ואז התעייפה מהחשבון ופשוט חיה. ילדים, נכדים, חוג בספרייה, דבורה בבנימינה לפעמים.
כל פעם אחרת, אמרה.
הוא הנהן. לא חקר, וזה גם היה נעים.
***
היא חזרה לגבעתיים, והייתה בטוחה שזו סתם פגישה מקרית. לפעמים פוגשים מישהו מהעבר, מדברים נגמר.
אבל אחרי שבוע רוני כתב לה בוואטסאפ. מצא את המספר דרך דבורה. שלח: “הגעת טוב הביתה?”
היא ענתה. התחילו לכתוב. בהתחלה לעיתים רחוקות, אחר כך כל יום. משונה, כי תמר לא מהדור של התכתבות. עינב תמיד אמרה לה שהיא לא עונה בזמן, שבקושי בודקת הודעות. פתאום היא תופסת את עצמה מחכה להודעה ממנו.
הוא כתב פשוט. דיבר על העבודה, על חוג הפסיפס, על החיים. סיפר לה על החתול שלו. לפעמים שלח תמונות עץ זית אחרי גשם, כוס תה על המרפסת, תמרור ישן ששיפץ.
עינב עלתה על זה אחרי חודש.
אמא, כל הזמן את בטלפון.
קוראת.
חשבתי שזה עושה כאב ראש.
אז טעיתי.
עינב התבוננה בה ארוכות, אבל לא שאלה.
באפריל רוני הציע לבוא לגבעתיים.
יש לי איזה סידור ברמת גן, כתב. אולי ניפגש?
“אם את לא מתנגדת”. תמר חייכה מהמרחק־לב של הניסוח הזה.
תבוא, היא כתבה.
נפגשו בהר הבנים. היה רוח קרירה, אבל מלא אור של אפריל. תמר שמה מעיל טוב, כזה שכמעט שלא לבשה.
הוא עמד והסתכל על העיר. היא התקרבה, והוא חייך. אותו מבט, אותן ידיים בכיסים.
הם הלכו בשביל. דיברו, כרגיל, שטויות ועומקים וסתם. היא סיפרה על ילד בן שמונה שכתב חיבור שספרים הם לא חלון החוצה, אלא חלון פנימה. רוני עצר רגע.
יפה, הוא אמר. בן שמונה?
בן שמונה.
רואים שאת מהמורות הטובות. זה מורגש.
איך מורגש? לא היית בשיעור שלי.
כי את מדברת עליו כאילו זה חשוב.
תמר הסתכלה עליו. הוא הסתכל על המים.
אחר כך הלכו לבית קפה קטן, והיא הרגישה שלא ישבה ככה סתם עם מישהו מזמן. בלי לחץ, בלי הסברים, בלי שצריך “לעשות משהו”. זה היה כמעט חדש.
לפני שנפרדו, הוא אמר:
אפשר לבוא שוב?
אפשר.
***
עינב גילתה במאי. לא כי תמר סיפרה לה, אלא כי היא התקשרה, לא היה מענה, ותמר נשמעה מבולבלת כשתשובתה הגיעה. עינב חשדה.
איפה היית?
טיילתי.
לבד?
פאוזה קטנה. עינב שומעת את הרווחים.
לא לבד.
משם השיחה רק הסלימה.
מי זה?
מהסמינר. סיפרתי לך, פגשתי אותו בבנימינה.
אמרת שפגשת מישהו ישן, לא עשית מזה עניין.
אני לא עושה עניינים…
אמא, את
אני יודעת בדיוק בת כמה אני, עינב.
שקט.
זה סתם? אתם מטיילים?
בינתיים כן.
“בינתיים”?
תמר לא הסבירה. יש דברים שמילים לא תמיד עוזרות.
הבן שלה, עמרי, מגיב אחרת. הוא גר בחיפה, טלפון פעמיים בחודש, וכשתמר סיפרה לו ברוגע שפגשה מישהו, שאל בנוכחות רגילה:
הוא בסדר?
אחלה.
טוב, אמר עמרי. וזהו.
תמר חשבה הרבה איזו תגובה עדיפה, ולא הגיעה למסקנה.
***
הקיץ עבר בקצב חדש. רוני פעמיים בא לגבעתיים, היא פעמיים נסעה לבנימינה. שווקים, חנויות יד שנייה, בתי קפה. הוא הראה לה את הסדנה שלו חדר קטן עם ריח של שמן עץ ועבודות חצי־גמורות.
לא מפחיד לעבוד עם רהיטים כל כך ישנים? שאלה אותו.
לא. כיף לדעת שזה היה לפניי ויהיה אחרי.
אתה מאמין?
הוא חשב רגע.
לא בעינם של אחרים. אני מרגיש שזה חשוב, בלי שיגידו.
היא חייכה. סיפרה לו איך הבעל שלה פעם אמר לה שהיא מבזבזת זמן בחוג.
ואת? שאל רוני.
התרגלתי לחשוב שהוא צודק… כמעט עד הפנסיה.
הוא לא הגיב, רק הביט בה. לפעמים אין מה להוסיף.
בערב אחד, בשקט ביתי, תמר הבינה שזה בעצם טוב. עם כל הבעיות עינב כועסת, שקט מתוח מהנכדה שירה, בת שמונה, ששואלת בטלפון “סבתא, את חוזרת הביתה?” ובלב אשם שמציק.
אבל כאן, יש פחות אשם. לא נעלם, רק פחות כואב.
חשבת על לעבור? רוני שואל פתאום.
לאן?
לפה. או לאן שתרצי. אבל לעבור.
הוא מסתכל לכוס תה.
אתה שואל אם… היא מתחילה.
לא מציע. שואל אם חשבת.
לא. מזמן… זה לא הרגיש אפשרי.
למה לא?
הילדים. הנכדים. הדירה. העבודה אפילו. הכול כאן.
אבל הם גדולים.
זה לא משנה.
הוא מהנהן.
רק שואל.
ועכשיו, השאלה הזאת לא עוזבת אותה.
***
באוגוסט עינב באה לבקר. לא בגלל שבת, לא אירוע. פשוט באה, עם תיק מלא וביטוי רציני.
שתינו ישבו שותקות, ואז עינב שואלת:
את רצינית?
על מה?
עליו. על הכול.
לא יודעת, אומרת תמר בכנות.
אמא, זה לא מרגיש… מביך? בגיל הזה?
בגיל שלך או שלי?
שלנו. במשפחה. אבא עוד חי…
הוא חי כבר תשע שנים עם אישה אחרת.
זה משנה שהייתם יחד שלושים שנה.
זה משנה, בדיוק.
חשבת מה תגיד שירה? מה היא תבין?
שירה בת שמונה.
היא מבינה הכול.
שירה תבין מה שנסביר. נסביר שהכרתי מישהו טוב. זה מספיק.
ומה הלאה?
אחר כך נראה.
“נראה”, עינב קמה תמיד את אומרת ‘נראה’ כשאת לא רוצה לענות.
לא, עונה תמר אני אומרת “נראה” כשאני באמת לא יודעת.
עינב שותקת, ואז לוחשת:
אני מפחדת שתתחרטי.
אני יכולה להתחרט גם אם לא אעשה.
עינב פונה אליה זה פילוסופיה, זה לא עוזר לי.
גם לי לא, אומרת תמר, אבל אני חיה עם זה.
עינב חוזרת הביתה, חיבוק קצר־קצר, ומתוך החיבוק הזה תמר מרגישה: חום ומתח באותו זמן. כאילו מחזיקות ומפחדות להישבר.
***
הסתיו בתל־אביב צונן. תמר כבר שש שנים בפנסיה, אבל החוג לילדים נותן לה קצב. ילדים באים פעמיים בשבוע קוראים, מציירים, משחקים.
המנהלת, תמר אסתר, כבר בת 65, יודעת מתישהו. היא רואה שתמר השתנתה. יותר עם עצמה.
קורה לך משהו, אמרה יום אחד בלי סימני שאלה.
קורה, תמר חייכה.
טוב?
נראה.
זה הכי חשוב, אמרה המנהלת. העיקר שקורה. כבר נהיינו פה שני נהרות שלא יודעות לאן זורמים.
בספטמבר רוני הציע לנסוע לחופשה קצרה בטבריה הייתה תערוכת ספרים עתיקים והוא רצה לראות.
הם לקחו שני חדרים נפרדים, טיילו בין מוזיאונים. בארוחת ערב מול הכינרת, רוני אמר פתאום:
אני לא לוחץ. אם את מרגישה לחץ, זה לא ממני.
אני יודעת.
שתרגישי שזה לא סתם בנימוס.
הבנתי, זה פשוט… מוזר להאמין למילים. התרגלתי שמאחורי מילים מסתתר תנאי.
כאן אין תנאים.
אני רגילה אחרת.
הוא מהנהן. בבית קפה. זו הייתה הליכה שקטה. לא קרבה פיזית, אלא פשוט להיות יחד.
***
באוקטובר בא שיחת טלפון שלה חיכתה וחששה ממנה.
היא חייגה לעינב ואמרה ישר:
אני רוצה לספר לך משהו. רוני הציע שאעבור לבנימינה. חשבתי על זה.
שתיקה.
את רצינית?
כן.
את מכירה אותו שמונה חודשים!
שמונה, היא מתקנת.
אמא! שמונה חודשים! את לא יודעת עליו כלום!
אני יודעת מספיק.
מה את יודעת? שהוא נחמד? אנשים משתנים…
עינב.
מה?
גם אבא שלך השתנה אחרי שלושים שנה.
שקט.
זה לא פייר, אומרת עינב.
אני לא רוצה להיות לא פייר. רק אמיתית.
גם עמרי התקשר באותו ערב.
את באמת שוקלת לעבור?
כן.
שם נורמלי? הוא בסדר?
בן אדם טוב. עובד, מסודר. בית קטן, נעים.
את תמכרי את הדירה?
לא, אשכיר.
ואם תצטרכי לחזור?
עמרי, אפשר גם בזה לטפל. אבל אני רוצה לנסות בלי “ואם”.
טוב. רק תעדכני.
אעדכן.
אחר כך, ישבה עוד הרבה מול החלון. גשם סתוי, פנס מתנדנד. בראש נכנסת מחשבה כשיש לך שישים ואחד, זו פעם ראשונה שאת בוחרת לגמרי בעצמך. לא כי מישהו הלך, לא כי חייבים. כי את רוצה.
היא פותחת וואטסאפ וכותבת לרוני: “עוד חושבת. תן לי עוד קצת זמן.”
הוא: “כמה שצריך”.
***
דבורה מתקשרת פעם בשבוע. שומרת על ניטרליות. לא דוחקת, לא מרגיעה. רק שואלת על החוג, מספרת שבסוף קנתה עז.
איך קראת לה? היא שואלת.
עליזה. למה לא.
זה שם מצוין, היא מאוד מתנסה.
דבורה, את מפתיעה אותי כל פעם.
זה טוב?
טוב מאוד.
ואם היית בת שלושים, היית מתלבטת ככה?
מה קשור גיל?
אולי לא קשור. או כן. פשוט אנחנו משכנעות את עצמנו שאנחנו שקולות. לפעמים זה סתם פחד בתחפושת חוכמה.
את כמו תמר אסתר, פילוסופית.
מחמאה.
ונכון. הפחד עכשיו הוא לא על רוני. אלא, מי זו תמר בלי כל מין תפקיד וסיפור. רק היא.
החוג היא בחרה. עכשיו זה.
***
בסוף אוקטובר, קרה דבר לא צפוי: התקשרה חמותה לשעבר, שרה, אמא של יהושע. בת 82, גרה לבד ברמת גן, תמר מבקרת אותה לפעמים.
עינב סיפרה לי, שרה קובעת עובדה.
מה סיפרה?
על הבחור. שאת עשויה לעבור.
תמר שותקת.
ומה את חושבת?
חושבת שמגיע לך, שרה רגועה. הבן שלי לא העריך אותך. עכשיו אני אומרת את זה.
שרה…
אל תפסיקי אותי. בגילי מותר לדבר ישיר. תעשי מה שטוב לך. הנכדים לא יילכו לאיבוד, יש להם הורים טובים. עינב כועסת כי היא מפחדת לאבד. אבל את, לא תמשיכי להיות במקום שלא רואים אותך.
רואים.
רואים כאמא. כסבתא. כמי שתמיד שם. אבל אותך, כאדם?
תמר לא עונה.
זהו. תעברי. ותבואי לבקר אותי. זה ישמח אותי.
אחר כך תמר עומדת מול חלון המטבח. ענפים חשופים, קר. היא חושבת כל אחד רואה בה משהו אחר. עינב רואה אמא, עמרי אישה שצריכה ביטחון, תמר אסתר חברה לעבודה. שרה אישה.
רוני? מה הוא רואה?
אין לה תשובה, אבל נדמה לה שהוא פשוט רואה אותה בלי כל התפקידים.
***
נובמבר מביא גשם ראשון ושיחה לא צפויה עם שירה.
הנכדה התקשרה. בדרך כלל עינב נותנת לה בסוף שיחה. הפעם היא מתקשרת לבד.
סבתא, את תעברי?
שמעת שיחות של אמא?
קצת. את תעברי?
עוד לא יודעת, מתוקה.
אבל תבואי לבקר?
ברור. מבטיחה.
מבטיחה באמת?
באמת.
שקט. אז שירה שואלת:
סבתא, שם יפה?
איפה?
איפה שאולי תעברי.
מאוד. יש פרדסים, שדות, ושקט.
כמו אצלנו?
דומה, אבל אחר.
סבתא…
מה?
אמא פוחדת שיהיה לך רע או שתחלי ולא נבוא בזמן.
תמר נצמד לליבה כאב חד.
תגידי לאמא שאני בריאה, ויהיה לי טוב.
היא יודעת, פשוט דואגת.
גם אני דואגת. מי לא?
את אמרת שלפחד זה לא אומר שלא עושים.
נכון. את זוכרת טוב.
אני זוכרת הכול, אומרת שירה בגאווה. אני הולכת, שלא תתפוס אותי.
שירה.
מה?
אוהבת אותך.
גם אני. ביי.
***
באמצע נובמבר תמר נוסעת לבנימינהלא לסופ”ש, אלא לשבוע שלם. לוקחת תיק. מודיעה לתמר אסתר, משאירה את הדואר אצל השכנה.
רוני מחכה לה בתחנה. בדרך חזרה מספר על רהיט ישן שמשפץ, והיא מסתכלת דרך חלון המכונית על השדות. כמו סגירת מעגל.
שבוע הם יחד. בבית עץ קטן, עם חלונות רועדים ברוח. תמר מבשלת קצת. רוני שוטף כלים. בבקרים שותים קפה, מסתכלים בגשם על הפרדסים.
ערב אחד היא שואלת:
לא צפוף לך להיות ביחד?
לא. כשהייתי לבד ולא כמו שרציתי זה היה צפוף. עכשיו, זה אחר.
איך חיית לא כמו שרצית?
שנים עבדתי בבנייה. כסף, פרנסה. ואז… שבר. הלכתי ללמוד רסטורציה, בגיל ארבעים. כולם אמרו שזה מטורף.
ואתה?
למדתי. הוא מחייך. אשתי תמכה. היא תמיד תמכה.
ספר לי עליה.
שתיקה קטנה.
נועה. שקטה, בלי לחץ. שהייתה נכנסת לחדר, נהיה רגוע יותר.
מתגעגע.
כן. בפשטות. אבל זה לא אומר שאני לא ממשיך.
מבינה.
אצלך גם ככה?
תמר חושבת על יהושע. איזה דמות שבחיים לא הייתה שם, בעצם.
שונה, אבל כן.
יושבים בשקט. שקט טוב.
***
בחמישי, עינב מתקשרת.
תמר יוצאת החוצה. השלג ממעט, השמיים נקיים, כוכבים ראשונים.
את שם? שואלת עינב.
כאן.
לכמה זמן?
עד ראשון.
שתיקה.
אמא, אני רוצה לדעת, באמת. את עושה את זה כדי להוכיח משהו? לעצמך? לנו?
תמר מביטה לשמיים.
לא בשביל להוכיח.
אז למה?
פשוט… לחיות. אחרת.
ומה רע כמו שחיית?
לא רע. אבל לא בדיוק כמו שרציתי.
ומה היה חסר לך?
היא מנסה לחשוב יש דירה, עבודה, ילדים, חברות. לא חסר כלום.
תמיד נדמה שאת חיה טיפה ליד עצמך. גם כשיש תכנית והכול עובד. אבל את בצד.
את עצמי, אומרת לבסוף.
מה זאת אומרת?
בדיוק מאה אחוז את עצמי.
עינב שותקת.
את תהיי מאושרת? שואלת פתאום, בלי ציניות.
לא יודעת. אבל רוצה לנסות.
טוב, עינב אומרת, טוב.
לא הסכמה. אבל גם לא מלחמה.
***
ביום ראשון, תמר עומדת כבר עם המזוודה בכניסה. רוני שואל:
החלטת?
כמעט.
לטובה או לרעה?
צריך עוד מעט.
הוא מהנהן.
את פוחדת לטעות.
כן.
אפשר לומר משהו?
בטח.
יש טעויות שעושים ומבינים שטעית. לא נעים, אבל מבינים. אבל יש טעויות שלא עושים אף פעם ולעולם לא תדעי אם היו נכונות. אלה קשות יותר.
תמר מביטה בו.
אתה אומר בדיוק את מה שאני מפחדת לומר.
הוא צוחק. יש לו חיוך שנעים להסתכל עליו.
היא חוזרת לדירה בגבעתיים. השקט הרגיל, האור מהשכנה. מוציאה את התיק, שמה מים לתה, מתיישבת.
ספר מונח על השולחן, סימניה באמצע. היא פותחת, קוראת את השורה שבפעם הקודמת לא הבחינה בה: “הבדידות שלך זה לא גזר דין, פשוט עובדה, וזכותך להבין איך לחיות איתה”.
היא סוגרת את הספר.
פותחת את הטלפון, כותבת לרוני: “אני אבוא בינואר. לתקופה. נראה”.
הוא: “מחכה”.
***
דצמבר הכול ממשיך, אבל אחרת. חוג בספרייה, ביקורים אצל שרה. עינב מתקשרת, שואלת:
עוד לא שינית דעתך?
לא.
תשכירי דירה?
כן. מתארגנת עם מתווך.
טוב. תגידי, אמא…
מה?
את לא מפחדת שזה… אולי זה רק נראה חדש וטוב, אבל
עינב.
מה?
אני בת שישים ואחת, לא תמימה. חוויתי הרבה. יש משקל.
זה לא מגן מהשליות.
לא. אבל מקטין אותן.
אולי הוא לא מי שחשבת?
אולי. תמיד אולי. ככה זה החיים. גם את לא ידעת הכול על אורי כשהתחתנת.
הייתי בת עשרים ושבע.
נו? זה משנה?
שתיקה.
טוב, אומרת עינב. טוב, אמא.
תעזרי לי לארוז לקראת המעבר?
פאוזה ארוכה.
בטח, עינב אומרת. בטח שאעזור.
***
ראש השנה, כולם אצל עינב ובעלה אלון. גם עמרי הגיע עם המשפחה שלו. צפוף, שמח, הילדים מתרוצצים.
שירה לוחשת לתמר סודות על כל סלט.
את זה אמא הכינה לבד. את זה קנו בסופר, אבל אומרת שהיא הכינה.
את לא צריכה להלשין ככה.
לא מלשינה, רק אומרת.
בליל החג, כשהילדים ישנים על הספה והמבוגרים עם יין, עינב מכריזה:
אמא עוברת לבנימינה בינואר.
זה נאמר רגיל. מידע יבש.
אלון מהנהן, עמרי שואל:
לכמה זמן?
נראה, עונה תמר.
עמרי מחייך חצי חיוך.
שירה אפופת שינה:
סבתא, את עוברת?
כן, חמודה.
את חייבת לבוא לבקר.
מבטיחה.
התבוננה בילדה, בחיים. ילדה ישנה, ילדים בוגרים סביב שולחן. ספה ישנה שלא זרקה. ובמקום אחר מישהו שכתב “מחכה”.
***
באמצע ינואר תמר מתקשרת לתמר אסתר:
אני מתפטרת מהחוג.
שקט.
מתי?
בפברואר. שתספיקי למצוא מישהי.
עוברת?
כן.
לבנימינה?
אליו. וגם אל עצמי.
תשמרי עליך, אומרת המנהלת. יהיה קשה בלי, אבל נמצא מישהו. אני מאחלת לך בהצלחה. אמיתית.
ביום האחרון בחוג, הילדים ציירו לה כרטיס ענקי, כל אחד ציור משלו. יונתן, שכתב על החלון פנימה, צייר חלון עם וילון וכתב מתחת: “כדי שיסתכלו פנימה”.
היא קיפלה את זה לתיק.
***
ב-23 בינואר, עוברת לבנימינה. רוני עוזר לה עם המזוודות. שם אותן בחדר הקטן שהכין עבורה; בעציץ על אדן החלון יש גרניום.
מאיפה? היא שואלת.
קניתי. חשבתי שצריך פרח.
חשבת נכון.
היא נעמדת מול החלון. הגינה מכוסה גשם, שקטה. גדר, אחריה שדות.
נו? הוא שואל.
תן לי חודש לדעת.
נותן.
היא מחייכת.
רוני.
מה?
תודה שלא לחצת.
הוא שותק רגע.
תודה שבאת.
***
עברו שלושה חודשים. לאט־לאט התרגלה. בנימינה עיירה קטנה מצד אחד שקט, מצד שני שכולם מכירים, והיא החדשה.
דבורה הכירה לה נשים בערב ספרותי במתנ”ס. הציעה לה לתמוך עם המועדון שלהם עשרה אנשים בסך הכול, קוראים ומדברים על ספרים.
לא יודעת אם אני מתאימה, אמרה תמר.
תבואי, תראי, אמרה אחת בשם נורית. תאהבי, תישארי. שלא לא נורא.
הגיע. נהנתה.
עם עינב השיחות פעם בשבוע. לאט־לאט עינב שואלת גם “מה שלומך”, “ומה איתו”, “ומה את קוראת”. התרגלות אטית. כמו להתרגל לאור אחר.
שירה שלחה לה מכתב אמיתי שני ציורים של בתי כנסת ונהר וכתבה: “סבתא, אני באה לבקר בפסח. אמא אמרה. יש לך עז אצל דבורה?”.
תמר שלחה חזרה מכתב.
***
באפריל עינב באה לבד, ליום. נכנסת, סוקרת בעיניים את העץ, הפרח, המטבח.
רוני מציע תה ונעלם לסדנה.
הן יושבות.
נחמד פה, עינב אומרת. כאילו קצת בהפתעה.
כן.
קטן מאוד.
בשקט.
מתגעגעת לגבעתיים?
בטח. לכם. לתמר אסתר. לפארק.
ובכל זאת?
ובכל זאת.
עינב מסובבת את הכוס.
הוא בן־אדם טוב? הפעם טבעי.
כן.
את מאושרת?
לא יודעת אם זאת מילה, אבל טוב לי. באמת טוב.
עינב מהנהנת.
טוב.
‘טוב’ זה אומר מה?
פשוט טוב. היא מרימה עיניים. אני עוד פוחדת עליך. אולי תמיד אפחד.
אני יודעת.
אבל מנסה… להבין.
זה מספיק.
שותות עוד תה. עינב מספרת על שירה, העבודה, אלון שמחפש רכב חדש. שיחה רגילה, בלי קוצים.
היא מתארגנת לנסיעה. יוצאות יחד לחצר.
באוויר יש לחות של אפריל, ריח של אדמה, ניצני ירוק רכים בעצים.
אמא, עינב ליד השער.
מה?
לא מבינה עד הסוף. אולי אף פעם לא אבין.
יודעת.
אבל שתדעי תמיד היית כאן, קרובה. התרגלתי לדעת שאת עונה.
אני עדיין עונה.
זה רק… מרחק אחר צריך להתרגל.
תתרגלי.
תחשבי?
תמר מביטה בביתה. זה אותו פנים מהיום הראשון בבית יולדות.
בטח, היא לוחשת. את חזקה.
לא כמוך.
בדיוק כמוני.
עינב מחייכת, מחבקת חזק מאוד. בזמן קצר, אבל ארוך.
עינב לוקחת את התיק.
אתקשר שאגיע.
מחכה.
היא מתחילה ללכת. תמר מסתכלת אחריה, הגב זקוף, צעדים מהירים. קצת דומה לאבא.
פתאום עינב מסתובבת.
אמא!
מה?
הגרניום פורח!
פורח.
טוב מאוד, אומרת עינב.
והולכת.
***
תמר חוזרת לבית. רוני במטבח, מכין מרק.
היא עומדת ליד החלון. עינב כבר נעלמה. ברחוב הולכת אישה עם שקית, מתנהלת לאט.
הגרניום פורח באדום עדין.
הכול בסדר? רוני שואל בלי להסתובב.
כן.
היא טובה, אומרת תמר. פשוט פוחדת.
ברור. לא קל גם לה.
נכון.
היא עוזבת את החלון, לוקחת צלחות, מסדרת שולחן. הכול כבר נהיה שגרה טובה.
רוני, היא אומרת.
מה?
מה דעתך זה נכון מה שעשיתי?
הוא מסתכל עליה.
מה את חושבת?
פאוזה.
אני חושבת לראשונה בחיי שזה באמת רק שלי.
הנה, הוא מחייך. ענית לבד.
יושבים לאכול. בחוץ אפריל בגשם אחרון, קצת ירוק, קצת סגריר.
תמר חושבת: זה לא אושר של גדולים. לא מסקנה נחרצת. זה פשוט מרק. חלון. האיש שמולך שטוב לך לידו.
זה יספיק? לא יודעת.
אבל המרק חם. הגרניום פורח. והמכתב של יונתן בן השמונה מונח אצלה על “החלון שמסתכלים פנימה”.
***
בערב שירה מתקשרת.
סבתא, עינב אמרה שבאה אלייך.
נכון.
הסתדרתם?
כן, שיחה טובה.
היא לא בכתה?
לא. למה?
לפעמים היא בוכה שאת לא שומעת. בגללי.
לתמר מתכווץ הלב.
שירה.
מה?
תגידי לה שאבוא מאוד בקרוב לבקר. מאוד.
בסדר. סבתא?
כן.
יש אצלכם כבר אביב?
כמעט. קצת גשם עוד.
אצלנו חם לגמרי. מוזר, אותה ארץ, מזג אוויר אחר.
ככה זה.
את מתגעגעת אלינו?
תמר מתבוננת בחוץ. מתחיל להחשיך, כוכבים עלו.
מאוד, היא עונה. כל הזמן.
טוב מאוד, שירה נרגעת. אם מתגעגעים, זה כי אוהבים.
לתמר אין מילים פתאום.
ביי, סבתא.
ביי, שירה.
טורקת את הטלפון.
במטבח רוני שוטף כלים, שקט מזמזם משהו. הגרניום כהה בחושך. שכנה מוציאה כלב לסיבוב צליל מוכר, כבר חלק מהשקט פה.
תמר חושבת ששירה צדקה מתגעגעים, זאת אהבה. וגם להפך. אולי זה כל הסיפור. לא חיים מושלמים, לא לפי הספר. פשוט חיים מרחקים, קירבה, החלטות גרועות וטובות, שהולכות ונהיות סתם “החלטות”. שלך.
היא ניגשת, עוזרת לשטוף כלים.
