הם לעגו למעילה הישנה שלה עד שהאמת התגלתה
בעולם שבו שמות המותגים והמחיר על התג הם שקובעים הכול, אנחנו לעיתים שוכחים את העיקר את האדם שמולנו. האגדה הזו התרחשה בערב התרמה סגור באחד המלונות היוקרתיים בתל אביב.
האולם המוזהב נצנץ מהשתקפות היהלומים והאורות. נועה, לבושה בשמלת זהב עוצרת נשימה, יחד עם אלון, גילה יין בוטיק ישן וחייך כשהם דיברו בארשת משועשעת על המוזמנים השונים. הצחוק שלהם קטַע חד משמעית את השקט, במיוחד כאשר בפתח הדלת הופיעה צעירה בשם עינת. על גופה היה מעיל ישן בצבע חאקי, ונעלה סנדלים פשוטות ללא עקב.
נועה הביטה בעינת במבט מזלזל ולא הסתירה את הציניות. היא העיפה מבט על נעליה הבלויות וקימטה את אפה. אלון רכן אל נועה ולחש בקול רם:
“תגידי, עובדים של הניקיון שכחו היום שיש כניסה אחורית?”
נועה נעמדה מול עינת וחיוך יהיר על פניה:
“מאמי, מרק חינם מחלקים שלושה רחובות מכאן. את מפריעה לי לעיצוב של האירוע.”
עינת לא הורידה את העיניים. היא עמדה זקופה, מבטה נינוח ורגוע מבט שחזק מכל פנסי האולם.
בדיוק אז צעד לכיוונם בצעדים מהירים גבר מבוגר בחליפה מחויטת מר נבון, מנכ”ל הקרן. הוא לא הקדיש אפילו מבט לנועה ולאלון שכבר ערכו עצמם לקידת נימוס. הוא נעמד מול עינת והטה את ראשו בכבוד:
“גברת ברנע! תסלחי לנו, המטוס הפרטי נחת מוקדם מהצפוי. החוזה לרכישת הקונצרן מוכן לחתימתך.”
המצלמה כאילו נעצרת על פניה של נועה. הפה שלה נפער בתדהמה. אצבעותיה נרפו והכוס עם היין האדום נשמטה מהיד בחבטה על רצפת השיש.
סיום הסיפור
עינת בשקט לקחה את העט מידי העוזר, לא הסירה את המעיל הישן, וחתמה בבטחה על המסמך.
היא פנתה לנועה הקפואה ואמרה בקור שקט:
“אגב, נועה, זה כבר לא הערב שלך. עכשיו רכשתי את הבניין הזה ואת החברה של בעלך. הסגנון שלך כבר לא חלק מהתכניות שלי. אבטחה, תואילו ללוות אותם החוצה.”
אלון ונועה עמדו המומים, כאשר המאבטחים ליוו אותם באדיבות אבל בהחלטיות החוצה מהאולם.
מוסר השכל: לעולם אל תמדוד אדם לפי הבגדים שעליו. מתחת למעיל פשוט עשוי להסתתר מי שמחר ישפיע על חייך.
