הלילה שבו ילד קטן ומפוחד פרץ אל תוך המסעדה שלנו בתחנונים שלא נניח לרכב השחור שבחוץ לקחת אותו מאיתנו, חשבתי רק שהוא רעד מפחד עד שהוציא תמונה ישנה מתוך קפוצ’ון קרוע ורטוב וליבי הצטנן מיד.
הגשם התדפק על הזגוגיות בעוצמה כאילו אבנים בינוניות נוחתות עליהן. כל המסעדה השתתקה ברגע שנכנס הילד בדלת. הוא לא נראה יותר מבין שבע, בגדיו היו ספוגי מים, ברכיו פצועות, ידיו הקטנות רועדות כל כך עד שכמעט לא הצליח להניחן על הדלפק.
הוא הביט אל הגברים שישבו שם שישה רוכבי אופנועים עצומים, בגדי עור שחורים, טיפוסים שכמעט כל עובר אורח היה מעדיף לחצות את הכביש כדי להתרחק מהם וקרא בקול חנוק,
“בבקשה… בבקשה אל תיתנו לו לקחת אותי.”
אף אחד לא חייך. אף אחד לא זע. רם, הרוכב הקרח עם הצלקת בלחי, הניח את ספל הקפה באיטיות ופנה אליו.
“שב רגע,” אמר בקול עמוק. “ספר לנו מה קרה.”
הילד ניסה לדבר, אבל יצא ממנו רק יבבה שבורה. הוא הביט שוב אל החלון.
רכב שחור עצר ממש מול הכניסה.
הפנסים דלקו כל הזמן.
הילד השמיע קול שאיני רוצה לשמוע עוד לעולם.
לא היה זה צעקה לא ממש.
יותר דומה ליבבה של ילד שכבר הפנים שאיש לא בא לעזרתו בפעם הראשונה שביקש.
רם התרומם.
כל הגברים שישבו על הבר פנו אל החלון.
דלת הנהג של הרכב השחור נפתחה.
הילד אחז בז’קט של רם בשתי ידיים ולחש,
“הוא אמר שאם אברח, אף אחד לא יאמין לי.”
פניו של רם התקשחו.
לא רכות.
רק סכנה שקטה.
“מי אמר את זה?” שאל.
הילד לא ענה, אלא שלח יד חבולה לתוך בטנת הקפוצ’ון הירוק הגדול שלו ושלף תמונה ישנה ומקומטת, רטובה מהגשם.
“אמא אמרה שאם הוא ימצא אותנו,” לחש הילד, “אני צריך למצוא את האיש שבתמונה.”
הוא הגיש אותה לרם.
ובאותו רגע שרם הביט בתמונה, פניו החווירו.
בתמונה הופיע רם, צעיר בעשרים שנים, זרועו מונחת על כתפה של אישה שמחזיקה תינוק קטן.
על גב התמונה, בכתב דהוי, הופיעו חמש מילים:
אם יקרה משהו, מצא אותו.
רם הפך את התמונה שוב, בהה בפני התינוק… ואז הילד שעמד מולו.
קולו צנח ללחישה.
“ילד…” אמר.
“מי סיפר לך שאמא שלך מתה?” הילד נחנק מדמעות ומי גשם.
בחוץ, הרכב השחור עמד תחת שלט הניאון המרצד של המסעדה.
אור הפנסים שטף את המסעדה כאילו היו סורגי ברזל.
שפתיו של הילד רעדו.
“הוא.”
רם הידק את שפתיו.
“מי?”
“האיש שבחוץ.”
דממה כיסתה את המסעדה כולה.
אפילו המלצרית מאחורי הדלפק עצרה את נשימתה.
הילד ניגב את אפו בשרוול הקפוצ’ון הגדול.
“הוא אמר שאמא חלתה.” קולו נסדק. “ואז אמר שאני שייך לו עכשיו.”
אחד הרוכבים, שעמד ליד הגריל, פלט קללה חרישית.
רם שב והביט בתמונה שבידיו.
הוא עצמו, צעיר, מחבק את שירה אישה בשם שירה כשיש תינוק קטן בזרועותיה.
התינוק… אלוהים.
אותן העיניים, ממש כמו של הילד שלפניו כעת.
רם לחש, בלי ששם לב,
“איתמר…”
הילד מצמץ, משתאה.
“איך אתה יודע איך קוראים לי?”
זה היה הרגע ששבר את כולם.
נדמה היה שמישהו חטף את ליבו של רם ביד חשופה.
בחוץ, דלת הנהג נפתחה לרווחה.
מהרכב יצא גבר גבוה.
מעיל שחור ארוך.
כפפות עור.
פנים מחייכות באכזריות.
הילד השמיע קול נחנק ותפס את רם בכל כוחו.
“זה הוא.”
כל הרוכבים עמדו מיד.
לא ברעש, לא בהצגה.
פשוט עמידה.
כבדה.
חסרת פשרות.
הגבר שבחוץ ראה אותם דרך הגשם.
הוא עמד, לא התקדם.
רם העביר את התמונה בזהירות לרוכב שלידו.
ניצן.
“אתה הכרת את שירה?” לחש ניצן.
עיני רם לא עזבו את האיש שבחוץ.
“היא הייתה אחותי.”
שקט מוחלט אפף שוב את המסעדה.
הילד הביט בהלם.
“מה?”
רם כרע לידו, ידיים גדולות, פרקיו מלאי צלקות.
עיניו היו פתאום מלאות ביגון ולא בזעם.
“מתי הייתה הפעם האחרונה שראית את אמא שלך?”
הילד בלע רוק.
“לפני שלושה לילות.”
“ומה קרה?”
הילד החל לרעוד שוב.
“הוא כעס כי היא החביאה אותי.”
פניו של רם התקשחו.
הילד המשיך, קולו נשבר מבכי.
“היא אמרה לי לברוח אם היא צורחת.”
רוכב נוסף היכה באגרופו בשולחן, הקפה נשפך לכל עבר.
הילד נרתע, רעד.
רם שם לב, ונדמה שזה פגע בו יותר מכל הסיפור.
“מה שמו?” שאל רם בשקט.
הילד לחש את השם.
וכל רוכב במסעדה קפא.
כי כולם הכירו אותו.
אורי לוי.
סחר בנשים.
נשים נעדרות.
ילדים ש”נעלמו”.
עדים שנעלמו ולא שבו.
המפלצת שכל אדם פוחד ממנה, גם מי שידע אלימות בעצמו.
בחוץ, לוי סוף סוף החל להתקדם לעבר המסעדה.
בצעדים איטיים.
בטוחים.
כאילו הפחד היה שייך רק לו.
רם התרומם.
הכיסא חרק על הרצפה.
“תנעלי את הדלת,” אמר.
המלצרית מיהרה.
קְלִיק.
הבריח נכנס למקומו.
לוי נעצר מול החלון, גשם ניגר על פניו והוא מחייך חצי חיוך קר.
הוא הקיש פעמיים על הזגוגית, שני אצבעות.
כאילו בא לומר גם אותי לא תבהילו.
רם התקרב לדלת.
הילד אחז בשרוולו חזק.
“בבקשה אל תיתן לו לקחת אותי.”
רם הביט בו ולראשונה מאז שנכנס הילד למסעדה, פניו התרככו לחלוטין.
מעולם איש בחדר הזה לא ראה את זה קורה.
לא באמת.
רם הכניס יד אל כיס אפוד העור שלו.
שלף מצית כסף ישן.
עליו חרוט שם אחד:
שירה.
המצית של אחותו המנוחה.
הדבר היחיד שמעולם לא נגעו בו.
הוא הניח אותו בעדינות בידיו של הילד.
ואז אמר בשקט:
“תשמע לי, איתמר.”
הגשם היכה בחלונות בזעם עוד יותר.
מאחורי רם, עמדו כל ששת הרוכבים, שורה אחת מול הדלת.
וקולו של רם ירד לעומק קר כקרח.
“אף אחד לא ייקח את הבן של שירה הלילה מפה.”
