Она לא טעתה
נועה בדיוק סיימה לנקות כששמעה את הפעמון בדלת. היא שטפה במהירות את הידיים ומיהרה לפתוח. בכניסה עמדה חמותה, שולמית בן דוד. היא חייכה חיוך מעט עוקצני, לפחות כך זה נראה לנועה, ונכנסה לדירה.
שלום, מה שלומך? התעשתה נועה.
סתם קפצתי לבקר, שולמית אפילו לא טרחה לברך לשלום.
אבל אני באמצע משהו! למה לא התקשרת? מה זה להופיע פתאום בלי הודעה?
שולמית בן דוד חייכה חיוך קטן:
אני צריכה לבקש ממך רשות להיכנס לדירה שלי? נכון?
נועה הסמיקה למחשבה שהם חיים בדירה הזאת בעצם על תנאי. שולמית פתחה להם, בנה וּנכדתה, את הדירה על מספר תנאים לפעמים אפילו איימה לסלק אותם.
קרה שמיכאל, בעלה של נועה, הסתבך בהוצאה גדולה והם נאלצו לעבוד קשה כדי לכסות את החובות שלהם. לשכירות לא נשאר כסף, ושולמית ריחמה על בנה. היו לה שתי דירות באחת התגוררה, והשנייה הושכרה. הפעם היא אפשרה למיכאל ונועה להתגורר ללא תשלום עד שיסיימו להחזיר את החוב. כל מה ששילמו היו החשבונות.
איך הולך? עברה שולמית למטבח, הוציאה ספל לעצמה כמו בעלת הבית.
בסדר, מיהרה נועה לסיים את הניקיון ועברה לסלון, שם ישבה שולמית.
שולמית סקרה אותה במבט בוחן, לא אהבה את זה שנועה נראית לה חיוורת. היא לא ממש חיבבה את נועה, אבל כיבדה את בחירת בנה, אפילו ששמרה לעצמה לא מעט הערות סמויות וגם גלויות.
הכל בסדר אצלך? נראית לי לא משהו היום.
הכל רגיל, חזרה נועה שוב ושוב.
נו, את תקועה על “הכל בסדר”? אין לך עוד מילים?
נועה משכה בכתפיה, באמת לא הרגישה טוב, אבל כמובן לא התכוונה לשתף את חמותה.
מה תעשי היום? שולמית לא הרפתה.
עוד לא יודעת, אולי אקפוץ למכולת לקנות משהו קטן. אחר כך צריכה לעבוד קצת.
שולמית הנהנה, ידעה שנועה עובדת רואת חשבון מהבית. שוב השיחה גוועה, ולרגע היה משעמם.
אולי אבוא איתך למכולת? אני עם האוטו, יכולה להקפיץ אותך. גם ככה אין לי מה לעשות.
נועה רצתה לסרב, כי עם חמותה זה תמיד מלווה בציניות, אבל אז חשבה על הסחיבה הביתה, והסכימה.
זה באמת יעזור.
יופי, אז תתארגני! לא צריך להיתקע פה.
נועה התלבשה במהירות, אבל שולמית לא פספסה את ההזדמנות לעקוץ:
עד שהתארגנת, הספקתי לנמנם! כמה זמן לוקח לך.
נועה לא ענתה. הרגישה בחילה, לא רצתה להתווכח כלל.
אז לאן נוסעים?
נועה ציינה שני סופרים, ושולמית החלה לנהוג. היא לא נזקקה באמת לקניות, אבל גם לא רצתה לחזור לדירה ריקה. בעלה נפטר מזמן, ומיכאל ונועה ממלאים לה קצת את הבית אפילו אם לעצמם אינם שמים לב. היא היטיבה להסתיר את רגשותיה.
תגידי, נועה, למה את קונה כאלה מוצרים? ראתה שולמית איך נועה בוחרת את המוצרים הזולים.
זה מה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו כרגע, ענתה בגאווה את יודעת שאנחנו בחובות.
שולמית משכה בכתפיה. האמת היא שלא ייחסה לזה כל חשיבות.
נועה, אולי ניכנס לבית קפה? אני מזמינה.
היא סובבה אל נועה, ותפסה אותה בזמן כשנועה כמעט התמוטטה. למזלה, עמדו כבר ליד הרכב, ובמהירות הושיבה את נועה בפנים.
מה קורה לך? נועה, תתעוררי… אלוהים…
היא טפחה על לחייה, התיזה מעט מים מהבקבוק, ונועה החלה להתאושש.
נועה, הכל בסדר? מה קרה?
נועה דחפה לפתע את ידה של שולמית, ניגבה את פניה, וענתה:
הכל בסדר, הייתי עייפה, אולי התרגשתי קצת.
שולמית הנהנה, החלה להבין על מה מדובר, אך שמרה את מחשבותיה לעצמה.
יאללה, נוסעים הביתה!
אבל אני צריכה עוד דבר אחד מהמכולת, ניסתה להתעקש נועה.
אבל שולמית לא הסכימה לשמוע. עד שהגיעו הביתה, נועה כבר הלכה עצמאית. את השקיות לקחה שולמית, אף על פי שנועה ניסתה לעזור.
לכי כבר, אל תפריעי לי, רטנה.
בבית הרגישה נועה יותר טוב, התעסקה בפריקת מוצרים, בהכנת האוכל ובהמשך בעבודה.
נועה, זה קורה לך הרבה?
מה? זה… שבמכולת? הרימה גבה. זה כלום, קורה לפעמים.
שולמית חייכה לעצמה וישבה ליד השולחן.
לי זה קרה כשהייתי בהריון עם מיכאל. היו לי בחילות והתעלפתי פעם פעמיים.
מה פתאום! אני לא בהריון! נועה הסמיקה. לנו ולמיכאל עכשיו אסור ילדים! חייבים לעבוד ולשלם את החובות. ילד זאת הוצאה!
שולמית הרצינה לפתע:
ילד זאת לא רק הוצאה, זה ברכה.
לא עכשיו, בבקשה, מלמלה נועה, באמת שאין לנו ראש לזה.
אם הוא כבר קיים, אז צריך לקבל אותו.
נועה נשמה עמוק וענתה במבוכה:
שולמית, אני לא בהריון! אל תתחילי עם זה.
אל תצעקי עליי. את פשוט תעשי בדיקה אם את מודאגת, לא לצעוק עליי.
ומה הגעת לפה? לעקוץ אותי?
אני, בסך הכל, עזרתי לך, גם הסעתי למכולת, ואספתי אותך כשלא הרגשת טוב. תדברי עם מיכאל, תחשבו מה מתאים לכם.
מה שיש, לעבוד, מיהרה לסיים נועה.
שולמית נאנחה. לא אהבה את התגובות של נועה. לבסוף גיחכה לעצמה, משוכנעת שזו בטח הסיבה הרי ההורמונים משתוללים, משמע נועה בהריון. היא לא התווכחה, בדמיונה כבר ראתה את עצמה עם נכד בזרועותיה.
למה את מחייכת פתאום?
איך היית רוצה לקרוא לבן? לבת?
נועה נדהמה מהשאלה, והתרגזה.
אני לא בהריון! אמרתי מספיק פעמים! אולי תלכי הביתה, באמת.
אני אלך, חייכה שולמית, אבל תזכרי שעם הנכדים אעזור, אם צריך.
נועה לא ענתה, רק נאנחה.
כששולמית יצאה מהדירה, נועה ניגשה לארון התרופות. שלא רצתה בכך, אך הבינה שצריך להתמודד עם כל מצב. והאמת שגם פחדה.
היא פחדה מהכל: לידה, כאב, אחריות. לא ראתה את עצמה בתור אמא, לא ידעה איך תסתדר.
נועה שלפה מארון התרופות בדיקת הריון. קנתה אותה חודשים קודם, “ליתר ביטחון”. לא היה לה מתי להשתמש עד היום.
הידיים רעדו כשהמתינה לתוצאה. היתה שם בבירור שתי פסים. העבודה נשכחה לגמרי. נועה ידעה שמצפים ממנה לדוח, אבל כרגע היתה עסוקה במה שמתחיל לצמוח בתוכה.
בערב, כמעט על הסף, נתנה למיכאל את מקלון הבדיקה.
מה זה? שאל מופתע.
אני… בהריון, לחשה.
אף אחד מהם לא היה מוכן, מיכאל חייך במבוכה:
באמת? יהיה לנו תינוק?
כן! נועה הנהנה, מה עושים עכשיו?
מיכאל שתק רגע, ואז ליטף את הבטן בעדינות.
נתחיל לחשוב על שמות!
ומה עם העבודה? החובות?
נועה, נסתדר. אמא שלי תעזור לנו, היא מאד אוהבת ילדים.
הוא חיבק אותה כשהתחילה לבכות חרישית:
מיכאל, אני מפחדת. אומרים שזה כואב, מה אם לא אדע להחזיק אותו? מה אם אפספס משהו?
אל תדאגי, חייך מיכאל, אני איתך. נלמד ביחד, אחד עם השני ועם הילד.
נועה נרגעה בזרועותיו, ובסוף עוד התקשרה לשולמית כדי לבשר את החדשות בשמחה. הרגישה בלבה ששולמית תשמח מאוד והיא לא טעתה.
בסוף, נועה הבינה שגם כאשר החיים מסתבכים ומפחידים, לפעמים הם מגישים לנו מתנה בלתי צפויה. הפחד לא עובר מיד, אבל עם אהבה, שותפות ותמיכה ביחד הכל אפשרי.
