ההורים של הבעלה הגיעו לביקור של שלושה ימים, רק שהבן שלנו כבר לא גר כאן מזמן.
הדלת נפתחה לא מיד על ידי נטע; היא עמדה בבריח עם המפתחות, כאילו לא הכירה את הפעמון. המעיל היה רטוב, המטרייה מלאה בטיפות, והמארז של החלב חורק מהחומר המתקלף. בערב, כשהשעה התקרבה לשקיעה, ריח של ארוחה שמוכנה באחד הדירות והקול של חתול חם מילא את המסדרון.
מאחורי הדלת עמדה רבקה, בת ארבעים וחמש, צמרת קשקשת, נעליים מבריקות, מזוודה עם גלגלים ושקית חמה ביד. קולה היה קולה של שחקנית מסרטים ישנים שמחה, עם ניואנסים של דרמה.
אור יקר שלי! אני כאן שלושה ימים עם עוגת דובדבנים שהבן שלי אוהב היא חייכה לפני שנטע עדיין נושמת. למה לא הודעת לי שהקוד שונה? כבר יצאתי, חזרתי עם המזוודה וקיבלתי קוד מאחורי המדף של השומר.
נטע השיחה בשקט, הניחה כתף כאילו מישהו אחר נמצא שם, אף שהדירה הייתה דוממת שקט מדי.
אור? רבקה חיפשה את מעיל הגבר בחלקה, מצאה רק וו חופשי. לא היה מעיל, לא נעליים, ולא ריחו של בנו. יבוא אחר כך, נכין ארוחה. הבאתי קוסקוס, והאבא של אור, יוסף, יגיע. הוא היה במרחק מכמה עסקים וצריך היה לנסוע למישהו ידוע. ושי? עדיין בגינת הילדים?
נטע חייכה בקצרה, כאילו מישהו משכה חוט דק משלה.
יש לו פגישה שנדחתה.
אוי, ברור עבודה, עבודה הרבקה נפגה במבט מהיר, חיפשה במטבח קפה אחד, על המדף רק כוס אחת, במקלחת שמפחת שמפו אחד, במקרר ציורים של הילדים, ותמונות האור נעלמו.
היא הציבה את העוגה על השולחן, פתחה קופסה של קוסקוס, ולחצה על ידו של נטע.
אל תדאגי יותר מדי, הכל קורה. תנשום, נשב לאכול. האבא יגיע, נצחק יחד, הוא אדם טוב.
נטע הנהנה, ישבה, לקחה צלחת אך לא אכלה. הקטור קיבל רתיחה רועשת, כמו קול ריב.
כאחר כך הלכו יחד לחפש את שי. רבקה נשאה כפפות ותרמוס של מרק תפוזים, נטע הלכה שקטה, מחזיקה את השרוול. במעלית ופעם בחזרה פגשו את השכירה למישם, לנה. היא חייכה ואז קראה בקול חירש:
נטע, המנהל לשעבר שלך שוב עם האוטובוס המכוסה? עם עגלה? הוא בכלל לא מתעסק בילדים!
רבקה חיככה חזק, לא הסתכלה על נטע ולא על לנה.
לנה נטע השיבה בנשימה קלה.
זה האמת, כולם יודעים.
ערב, כשרבקה שלפה שמיכה מהארון והניחה אותה על הספה, היא עצרה לרגע, החזיקה כרית ביד. בלי מבט:
הוא הלך? איפה הבן שלי? מה קרה?
נטע עמדה בפתח המטבח, גב זקוף, ידיים על הקטור.
שלושה חודשים לפני כן, הוא אמר שהוא הולך לפגישה ולא חזר.
אליה?
נטע לא ענתה, רק הסתכלה מרחוק.
רבקה התיישבה, שמה שמיכה ליד, הניחה תיק על ברכיים, הוציאה עוגה קטנה מפלסטיק.
אפיתי במיוחד בשבילכם. הוא אמר שהכל אצלכם בסדר שהכול נרצה לבקר בקיץ על הים הוא
קולה נקטע, כאילו עלתה במעלה מדרגות ארוכה. נטע התקרבה, אך לא נגעה, רק הניחה כוס תה קרוב.
החדר שקט. בחוץ, רכב חשמל ישן של לילה רעם. נטע עמדה ליד החלון, רבקה ישבה ללא תזוזה. לכל אחת השתק השקט שלה.
פתאום הדלת נפתחה בקול חזק יוסף תמיד סגר אותה בחוזקה, מזכיר את עצמו. נכנס בחיוניות, מעיל עם צוואר פרוותי, שקית של תפוזים וידיעות תחת הכתף.
שלום, יופי! הבאתי תפוזים מהצפון, מתוקים כמו ילדות.
הוא נטש נעליו, תלה את המעיל, הלך למטבח. שלוש מבטיות נצפו: עייפה של נטע, מודאגת של רבקה, ושמחתית של שי, שרץ לכיוון סבו, תפס אותו בחזקות וקיבל פניו זוהרות.
למה שתקתם? שאל יוסף. הגעתי מוקדם מדי?
אור התחילה רבקה, קולה נעצר. היא הביטה בנטע כאילו מחפשת רשות.
אור הלך, אמרה נטע בעינון רגוע, כאילו חזרה על זה מאה פעמים. שלושה חודשים לפני.
התרגיל של תפוזים נפל על השולחן, העיתון נפל אחריו. יוסף ישב, הביט בחלון, כאילו מחפש תשובה.
מה עשיתם כאן? קרא בקול רם פתאומי. אתה גרמת לו להיסחף, כמו מסמר בפקק. הוא לא היה נשמע לי, כמו אדם שהלך לביתו על שביון!
רבקה לחשה:
יוסף
מה איתך? הכל נסתר, ועכשיו ברוך הבא! הוא ניגן בזרועו. הרסת.
נטע לא ענתה, רק לקחה כוס וראתה לשטיח.
רבקה שתקה, פניו התבהרו. היא קמה, נגעה בכתף של יוסף, ידיה רועדות.
הוא אמר שהכל בסדר. שי בריא, נטע מצוינת, מתכננים חופשה. אתה מבין שהוא המשקר? קולה רעד. אליי, לאמא.
יוסף הרים מבטו, בפעם הראשונה לא ידע מה לומר.
חשבתי הוא נתקע. הוא לא ילד, הוא מחליט בעצמו. אולי יש לו מישהו
הוא כבר עם מישהי, אמרה נטע מבלי להסתובב. היא מהעבודה, היא שכתבה לו במקלחת.
יוסף קם, הלך למרפסת, סגר את הדלת. צל של סיגרייה נדלק בתאורה הדהויה, כמו מגדלור. הוא לא מעשן כשיש נכדים, אבל עכשיו בעשן.
אדבר איתו, אמרה נטע. יביא הסבר.
רבקה לא ענתה, רק הסגרה את עיניה.
במכשיר הטלפון הופיע מספר “אור”. צלצול, רינגטון, ואז קול עייף:
כן?
בוא, עכשיו. האבא והאמא כאן, שי. צריך לדבר.
הפסקה ארוכה, ואז: “טוב”.
נטע הביטה בחלון. בחוץ, מישהו מנגב שלג מהכביש, לילה לבן, חורף שקט.
עשרים דקות לאחר מכן נתקעה המנעול, אור נכנס כאילו לחדר זר. הוא לבש את המעיל הפוך, השאיר חותמת של גומי, שערו מתפזר בקצוות וניחוח של בושם זר.
היי כולם אמר בחשש.
שי רץ אליו, עצר בחצי צעד. אור נחת בקושי, נגע בו.
היי, אחי. איך?
אתה לא גר איתנו, אמר שי בקול רגיל, לא בטון.
אור חיבק אותו, אך לא הרים עיניים.
הדממה נרחבה במטבח. יוסף יצא מהמרפסת, ריח עשן נמשך. רבקה הביטה בבנה כאילו ראתה אותו לראשונה.
היית אומר היא החלה. שאתה אמרת שהכל טוב. שהיית גאה בנטע, וששי שמח. האם שקרת לי, אור?
לא רציתי להציק.
והיא? היא הפנתה מבט לנעה. לא רצית להציק לה? או פשוט נעלמת?
יוסף קרא ברוח:
מה עשה אתה, קיבלת את אימך?
אור ישב, שחרר ידיים על השולחן, כאילו נכנע.
אין לי חוב על אף אחד. לא עליכם, ולא עליה. עזבתי כי לא רציתי לשקר. לא יכולתי יותר להיות עם נטע, ולא איתכם.
עזבת בגלל שלא היה לך כוח להישאר ולדבר כמו גבר, חילקה רבקה. בגדת לא רק אותה, אלא אותנו, את עצמך.
נטע ישבה בפינה, שקטה. היא כבר ידעה הכל.
רבקה ניגשה לבנה, נגעה בכתף, כף יד רוטטת.
היית טוב יותר, אור. אני זוכרת אותך אחרת.
הוא לא השיב, רק סגר עיניו.
שי הביט במטבח פעם נוספת, לא רץ, רק עמד בפתח.
אור קם, הצטדל צעד אחד, הביט בכולם. פניו התקפאו כמו מסיכה. הוא הסתובב חזק ויצא, סגר את הדלת לא בקול רועש, אלא ברמז של סיום פרק.
בבוקר, אור היה חלוני של אור חיוור וקרח על אדן החלון. יוסף קרא עיתון, שי אכל קוואש, רבקה העבירה משהו במטבח, ונטע עמדה מול החלון.
נטע יישרה קו ישר, קולה נרגע:
אוכל לאסוף את המכשירים שהבאתם תנור מיקרוגל, סיר אינסטנט, קתר. קחו אם תרצו. אני מתכננת שיפוץ, השינויים לא יעצרו. רציתי לנקות הכל עד תשתית.
רבקה הסתובבה בחסד:
את משוגעת? רק התחלנו את היום, ואת מדברת על רכוש. אין לנו מה לחלק. אנחנו לא קפיטליסטים. צריך להתנצל, לא לשאול על מכשירים.
שי, בזמן הזה, שיחק עם מכוניות על השטיח, ואז שאל:
סבתא, האם אבא יגיע?
רבקה נפתחה, נשמה עמוק, נגעה בראשו:
יבוא, יקירי, אבל מאוחר יותר. רוצה לצפות בטלוויזיה?
שי הנהן.
נטע עמדה בפתח הדלת, בלי דמעות, בלי כעס, רק תחושה של עמימות פנימית, כמו רעש שמתרחק והשאר רק שקט באוזניים. היא שם את הקטור, הוא שרף, כאילו פסקול של שקט. היום רק התחיל, חדש, רגיל, אבל עם הרגש שהכל מתחדש.
ריח של סבון ואוויר יבש מלא במטבח. רבקה הייתה באמבטייה, רחצה את האוכל, כאילו מדיטציה. נטע נכנסה, רצתה למפוח, נתקעה לרגע.
תשאירי, אמרה רבקה מבלי לפנות. אני בעצמי.
נטע לא הגיבה, לקחה מגבת והניחה ליד.
לא כעסתי עליכם, היא אמרה לבסוף. פשוט אני עייפה מלתת את האשמה לעצמי בלבד.
רבקה משכה גב לעמוד על ברז האמבטייה, נזפה בראש.
הייתי כועסת על עצמי. על מה שלא ראיתי. על מה שלא רציתי לראות. חשבתי שהכל אצלכם אהבה, משפחה, שמחה. סיפרתי לכולם כך.
נטע הנהנה. הן עמדו במקלחת הצפופה שתי נשים, קשורות לבן, לבית, לעבר.
סליחה, אמרה רבקה. על הכל. חשבתי שאתה שלא הצלחת להחזיק. ועכשיו כשאני מסתכלת עליך, רואה שעמדת על כולנו, אפילו כשזה לא היה צריך.
נטע ישבה על קצה האמבטייה, בקול רך:
אמשיך להישאר לעצמי. רק לעצמי. יותר אף אחד.
קולו של שי נשמע מהמטבח: «אמא, איפה גרביים עם הכריש?» והקול של קופסה נפל.
ואותו, הוסיפה נטע. אחזיק אותו עוד קצת.
הן חייכו, לא מבולבלות, אלא בגישה נשית של חוכמה וקבלה.
מאוחר יותר, בפתח, הן חיבקו זמן רב. יוסף עמד ליד, מתפזר ברגליו.
גם אני טועה, לחשש. אנחנו, הגברים, לא לומדים לדבר. לא בילדות, ולא מאוחר יותר.
תלמדו, אמרה נטע. עדיין יש מישהו לדבר איתו.
הוא הנהן.
שי רץ, לבש נעליים לא תואמות, ועלה במדרגות קדימה.
נזמין אותך, אמרה רבקה. או שתזמין אותנו. אנחנו כבר משפחה, לא נוכל לברוח.
נטע הנהנה, חיבקה.
הדירה הייתה כמעט ריקה. ריהוט מרוחש, קופסאות על הקיר, על אדן החלון רק ספלים. נטע הכניסה כפית, זורקה קפה חם, פתחו את החלון, נשם באוויר קריר וחדש.
שי נשכב על הריצפה, צייר שמיים בירוק.
למה לא כחול?
כי באביב הוא ירוק, הוא אמר. האביב הוא ירוק.
נטע צפתה איך הוא מצביע על הדף, נגיעה של ידו. היא חיברה לו, סידרה את חולצתו.
נעבור לקנות לחם?
כן! וגם תפוזים עם עלים!
היא חייכה.
מחוץ לחלון, רכך הסתיימה ההיסטוריה של בית קטן, שבו פנה העבר אל היום, והקול של ההולכים בדרכי החיים נשאר חקוק במרקם הלב.
