יומן, 14 באוקטובר, תל אביב
מעולם לא דמיינתי שאת הלילה הזה אסיים עם הזיכרונות הארורים מהעבר. הכול התחיל כשראיתי אותה נכנסת לפאב אישה קשישה, אולי בשנות השבעים לחייה, זקט עור חום על הכתפיים, עומדת לבד באמצע הבלגן של פחמים, הבר של הרוכבים בדרום העיר. החשמל היה דלוק בקושי, עשן של נרגילה וצחוק גס ממלאים את החלל. הגברים נראו בטוחים בעצמם, כאילו שכחו מזמן איך זה להרגיש פחד.
דורון הקרח, עם ראש מגולח וצחוק מתגרה, הראשון שזרק הערה: גברת, יש לך עשר שניות להיעלם לפני שכולנו מתחילים לאבד סבלנות. החבר’ה סביבו פרצו בצחוק.
אבל לה זה לא הזיז.
היא רק חיזקה את האחיזה במה שהחזיקה צמוד לחזה, ואמרה בשקט שלא משתנה: נסעתי שש מאות וחמישים קילומטר הלילה להיות כאן.
המשפט הזה הרג חצי מהצחוקים.
לאט לאט היא פרשה טלאי עור עתיק, רקמה דהויה, לכלוך שכבר מזמן חדר בין הסיבים. גולגולת עם כנפיים. וכתובת שכל אחד שם הכיר ישעיהו.
הצחוק נגמר. מישהו פתאום התרומם מהר מדי על הכיסא. אחר הפסיק לנשום לשנייה. אפילו לדורון השתנה הפרצוף.
כי ישעיהו לא היה סתם מייסד. הוא היה הסיפור-רפאים שאסור להזכיר בפאב אחרי חצות. ואז, מהפינה הכי אפלה, נשמעה שאלה נמוכה: מאיפה זה הגיע אלייך?
אף אחד אפילו לא היה צריך להסתובב. כולם ידעו שזאת החתימה של שלומי “הקברן” איבגי.
היא הביטה ישירות לחושך, והקול שלה לא רטט: הוא נתן לי אותו בלילה שהוא נעלם.
שקט. לא של פאב. לא של אנשים שצועקים ורבים. שקט כזה שגורם לזיכרונות ישנים לנשום מחדש.
היא שלפה מפתח אופנוע חלוד, כתמי דם כהים יושבים בתוך החריצים. כל הבר קפא.
היא החזיקה את המפתח ביד רועדת, והטלאי נשרף בידה השנייה.
ופתאום, אף אחד שם כבר לא הסתכל עליה כזקנה. לא כאורחת. אלא כעדות חיה.
שלומי יצא מהצללים, כבד, מגושם. זקן אפור, צלקת שחצתה עין אחת. וסט עור שכבר שכח איך זה להיות חדש. הפנים שלו כל רוכב רכב כבד שם ידע ומקפיד לכבד.
דורון נסוג אחורה. אף אחד לא אמר לו. הוא פשוט ידע.
העיניים של שלומי לא זזו מהמפתח החלוד. הקול שלו היה נמוך, רגוע כמו סכנה: המפתח הזה נקבר איתו.
היא הנהנה. ככה רצו שתחשוב.
אף אחד לא נושם.
כי ישעיהו ישעיהו גבאי לא רק מת. הוא היה אגדה. נורה. נשרף. קבור עם כל הכבוד שייתן מועדון רוכבים אמיתי, לפני חמש עשרה שנה. קבר סגור. אפס שאלות. אין עדות חיה חוץ מהמעגל המצומצם.
שלומי רעד. הפעם ראשונה אחרי עשרים שנה.
מי את?
היא הביטה בעיניו לא פחדה. לא מתנצלת. רק עייפה.
שמי יעל גבאי.
השקט התפוצץ בבר. מישהו הפיל כוס בירה. זכוכית התנפצה על הרצפה.
כי הייתה רק יעל אחת: האישה שישעיהו היה אמור להתחתן איתה. זאת שכולם אמרו שהיא ברחה עם רוכב אחר בדיוק לפני שהוא מת.
שלומי לא מצא מילים.
יעל הניחה את המפתח על הבר. אחריו את הטלאי. ואז, מתוך הזקט, שלפה מצית כסף קטן. חרוט עליו: לישעיהו הדרך הביתה.
שלומי כמעט קרס. הוא בעצמו נתן את המצית לישעיהו בלילה שנעלם.
קולו רעד: איפה הוא?
העיניים של יעל התכסו דמעות, לראשונה. היא הביטה בגברים שהפכו את שמו של ישעיהו לאבן יסוד של הזהות שלהם. ואז עוד מבט של אמת לשלומי.
חי.
הבר התפוצץ: צעקות, קללות, כיסאות נגררים. חצי מהמועדון קם באחת. דורון לחש לא ייתכן.
אבל שלומי לא זז. פתאום כל מה שבנה מה שהקריב למועדון מה שקבר בעומק אולי שקר אחד עצום.
יעל התקרבה. הגשם הכה על החלונות. הקול שלה נהיה נמוך עוד יותר.
ישעיהו לא נעלם.
היא הסתכלה לעבר המשרד הפרטי למעלה אזור שמותר רק לוועד המוביל של המועדון. אז שוב אל שלומי.
הוא גילה מי מכר את מסלולי המועדון לרשויות במדינה.
והבר פעם נוספת קפא לשקט.
כל מבט הופנה למעלה, למשרד, לנשיא הנוכחי של המועדון.
שלומי הרים מבט, הפנים שלו ריקות, קפואות.
ושוב, יעל לחשה את המשפט שעשה כל רוכב שם חד ודרוך:
ישעיהו לא נבגד על ידי אויב
הקול נשבר לה.
הוא נקבר על ידי האחים שלו.
רעדתי. לא ידעתי איפה המילה אמון מתחילה ואיפה שקר מסתיים במועדון הזה. הלילה למדתי: כל קבוצה גדולה גם המשפחה שבחרת חייבים לבחון אותה מחדש. האמת קבורה איפשהו בין הדם, הכאב, לבין הידידים הכי קרובים. ולפעמים, הרפאים של העבר הם החיים האמיתיים של ההווה.
