ציווי תנאי
הצעת נישואים? הוא הציע לך נישואים, יעל? את השתגעת? על מה יש לחשוב בכלל?!
תמר, זה לא כזה פשוט…
מה כבר מסובך? תמר זורקת את הדסה על הכיסא ומתיישבת. יו! רציתי להגיע מהר! יש לי חצי שעה לפני שאני צריכה לקחת את נועה לחוג מחול, ואורי צריך ללכת לאימון כדורגל…
תמר, הילד בן שש כמעט. כמה זמן עוד תקראי לו אורי-אוריק?
שיידע להעריך! תשמעי מה קרה אתמול חזר מהגן ועושה לי נאום שהוא מאוהב! בנטע מהקומה למטה! אומר שהוא מתכנן להתחתן. איך אני אמורה להגיב?
ומה? מתאים לו, הילד שלך. תזכרי את עצמך בגיל הזה…
לא לחשוב להשוות! זוכרת מה אמא עשתה לי כשאמרתי שאני רוצה להתחתן? תמר צוחקת. מה הייתי, חמש עשרה?
ארבע עשרה! וכמעט הכנסת לה התקף לב. “אמא, החלטתי!”… עוד היה אכפת לך שפנחס לא הסתכל עליך בכלל.
והנה, בסוף הוא בעלי, ואני אוכלת את כל הסיפור הזה. אמא הייתה צריכה להעניש אותי יותר חזק. לשטוף כלים שנה? נו באמת… עדיף הייתה לא נותנת לי לצאת.
אותך אי אפשר היה לעצור. וחוץ מזה, אמא ידעה שאת בסוף לא תעשי שטויות. עם הראש שלך, תמיד חשבת לפני שדיברת.
במיוחד בכל הקשור אלייך! זוכרת איך רבנו כילדות? לא סבלתי אותך, יעלי היפהפיה החכמה, ואני השובבה בעייתית…
אמא אף פעם לא דיברה ככה.
אבל סבתא בטח שכן. וחזרה בלי סוף על זה שאני אביא קלון למשפחה. ומה יצא?
נו, את זה אני עשיתי אומרת יעל, דוחפת את הספל הצידה ונאנחת.
יעלי…- תמר מושיטה אליה יד. מה עובר עלייך?
תמר, אני פשוט מפחדת…
מפחדת ממה? סוף סוף מצאת גבר נורמלי, אז עכשיו להתחיל לפחד? מה הבעיה?
אני חוששת שהוא לא יקבל את איתמר…
תמר עושה פרצוף רציני.
למה את חושבת ככה?
זה נהיה ברור אתמול, אחרי הפרחים, והטבעת הזאת… הוא פשוט ביקש שאשלח את הילד לשבוע לסבתא.
יעל מסובבת מבט לחלון, משחקת בטבעת שעל האצבע.
הטבעת מרשימה, יקרה.
לא מפתיע, עומר הוא אדם נדיב, יזם מצליח, ספורטאי, אוהב מוזיקה… כשפגש את יעל הוא פתאום חיפש שקט. היה ברור שכל מה שהוא עושה מהלב. לא חסך עליה כלום. גם משיעורי אמו היה לומד:
– עומרון, אישה יכולה להסתדר גם כשטוב לה וגם כשקשה לה. אבל היא פעמיים תחשוב אם להישאר ליד מי שיכול, ולא רוצה להשקיע. זה לא עלייך, חמוד. אבל אם תחסוך עליה עכשיו, תחסוך גם על הילד.
– אבל אמא, למה שהיא תחשוב ככה? מה בכלל הקשר לילד?
– זוכר את סיפור הדסה של העניים? לנשים יש נטייה לחשוב קדימה. נכון, לפעמים זה רק מפריע, אבל לפחות זה שומר עליהן.
עומר תמיד לקח ללב את דבריה. אמא שלו, מיכל, נשארה לבד כשאבא שלו עזב בשביל מישהי אחרת, והוא היה תינוק. לאן תלך מיכל? להורים? הם גרים בכרמי יוסף, מושב נידח. היא רצתה חיים אחרים בעיר, בלימודים. לא חזרה אחורה.
שכרה חדר באוניברסיטה, עבדה בכל עבודה שמצאה. נישאה מתוך שיקול-דעת, לא בפסגת האהבה, אבל לא סיפרה לבן כלום מזה. למה לספר?
בסוף גם כשהתגרשה, לא נבהלה אילוצי החיים, ויצא לעבוד כעוזרת בית אצל פרופ׳ גרשון, אלמן עצוב. במהרה הפכה בן בית.
פרופוסור גרשון, צריך לאכול שמה לפניו צלחת מרק.
תיכף, מיכלי…
עכשיו! וחיוך על פניה.
הוא מחייך, את מזכירה לי את סבתא שלי שדאגה שאני אוכל. אני רק…
אין ברירה, צריך לאכול. אסור לחיות מאוויר.
לאט-לאט גרשון התאהב בשניהם, גם במיכל וגם בבנה עומר. יום אחד הגדיל לעשות, ו…
מיכל, אני מציע לך עתיד יציב, בית, כל מה שיש לי, גם לעומר. יש לי ברכה בלב לאישה שכבר איננה, אבל את והוא קרוב אליי… אין לי יורשים, כל המשפחה שלי רחוקים. תשקלי! זו החלטה נבונה עבורך ועבור הבן.
מיכל חשבה, אבל הסכימה, בעיקר בשביל עומר, שמעתה היה לו סוף־סוף דמות של אב אמיתי.
עם השנים עומר גדל, מיכל למדה והקימה חברת ניקיון קטנה שהצליחה מאוד. גרשון לקח את עומר כבן לכל דבר, והזמן עבר בשקט.
האב הביולוגי? מיכל קיבלה ממנו אישור לוותר, ביקש ממנה לא להזכיר אותו ליד הילד והיא שמרה הבטחתה. רק אחרי מות גרשון, בגיל תשע עשרה, מיכל סיפרה לבן את האמת.
אבל אימא… הוא הרי אהב אותי.
אהב אותך מכל הלב, אולי אפילו יותר מבן ביולוגי. הוא והיה עבורך אבא אמיתי, ועבורך הייתה לו משמעות. דם זה לא הכל, עומר שלי.
עם הזמן, מיכל עברה לבית בכפר, נתנה לבן את הדירה בתל-אביב, והחלה לפנטז על נכדים.
אבל עומר מתקשה למצוא את האחת. היו לו מערכות יחסים, בחורות חכמות ויפות, אבל אף אחת לא הרגישה כמו הבית.
עומר, כמה מדהימות כבר הכנסת אליי לארוחת ערב?! מה כולן לא בסדר?
לא שלי, אימא. מישהי מותאמת לי פשוט לא. דפנה, למשל, שנונה ומצליחה, עו”ד מצוינת לעסק, אבל חיים? הכול מסודר מדי, כמו מוזיאון. לידיה? מושלמת, אבל איני אוהב אותה.
לאחר שנים מגיעה יעל, אם חד-הורית לאיתמר. מיכל שמחה, בכלל לא מוטרדת שיש לבת זוגו ילד.
עומר, אתה מבין שזה אחריות?
בוודאי, אימא. זו אני זו שגידלה אותי יד ביד עם גרשון! החלק היחיד שמטריד…
מה?
ואולי הוא לא יקבל אותי?
תעבוד על זה! רוצה בחורה כזו? כבש גם את ליבה של הילד. כל אם, הבריאות של בנה אצלה לפני הכול. החיים שלו לא משחק.
הוא שמע לעצתה, העמיק את הקשר, והנה יעל יושבת היום עם תמר בבית קפה, חושבת מה לעשות. יש אהבה, יש בן והיא לא רואה את עצמה חיה עם מישהו שלא יקבל את הילד.
תמר מתלבטת האם להטיף, אבל שואלת:
מה הוא אמר?
מי? יעל מתעוררת.
עומר! למה ביקש שתעבירי את איתמר לשבוע להורים שלך?
אין ממש הסבר. רק אמר שככה עדיף, אחרי החתונה, שבוע שנינו, שבוע כולנו.
יעל מנפנפת בכעס את הכפית, ותמר, מחייכת, מרגיעה. יעלי, איך את רוצה לבנות חיים משותפים עם מישהו שאת לא מעיזה לדבר איתו על מה שמציק?
באמת, אולי את צודקת… מה לעשות?
תשאלי אותו! עכשיו!
תמר מגישה את הטלפון לאחותה.
תקשרי!
הוא בישיבה.
אז תכתבי הודעה. הכי פשוט.
יעל מתלבטת, ואז מקלידה שאלה מהוססת.
התשובה באה בן רגע ואף בחיוך.
מה עכשיו? שואלת תמר, ובודקת את השעון. חדוות הבריות, אני כבר באיחור! במי יש חופשה ובמי רק מטלות… יאללה, נשמה, הכול יסתדר. מה שהוא הציע הגיוני שבוע לבד לבנות זוגיות, שבוע בתור משפחה. ואת לא רק “אימא של”, את גם אישה. אני אפילו קצת מקנאה! בעלי שלי לא היה מסדר כזה רעיון בחיים. ותדברי עם איתמר. נראה לי שהוא בכלל ישמח לקרוא לעומר אבא.
את בטוחה?
יודעת! אל תגלי שאמרתי.
תמר לוקחת את הדסה, רצה החוצה, עוצרת רגע כדי להוציא לשון, מצביעה על הראש “תחשבי טוב”, ויעל נשארת להרהר.
חולפות השנים… אחרי שלוש שנים, איתמר, בגאווה, מקבל מידי עומר את אחותו התינוקת.
איתמר, לאט! יעל קופצת, אבל עומר מחבק אותה ולא נותן להתערב.
אל תדאגי, הכול בסדר. נכון, בן?
אבא! מה נראה לך! איתמר מרים בזהירות את השמיכה של התינוקת ומחייך. אימא, איזה מתוקה…
