יום ראשון, 11 בספטמבר
הרצליה, ישראל
האם אפשר להרגיש שמשהו מוכר ואהוב מתרוקן ובה בעת מתרחק גם כשהגוף שלו יושב מולך במסדרון, מתאמץ להיראות רגיל? ככה התחלתי להרגיש מאז שיובל חזר.
קנית לחם?
הוא הביט בי כאילו דיברתי סינית. לא מופתע, לא מתבלבל. רק עצירה כזו, ארוכה ומגומגמת, מחוץ לכל מה שהכרתי ביומיום שלנו.
איזה לחם, אמר לבסוף. לגמרי שטוח, בטון אובייקטיבי.
הרגיל, השחור, מהמכולת של יחיא במורשה. תמיד משם אתה מביא.
הוא הוריד את התיק, הציץ במטבח כאילו זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותו.
לא עברתי במכולת.
הנהנתי, הסתובבתי לעמוד מול הסיר. לא ניסיתי להדביק לזה משמעות. נמאס לי להדביק משמעות לכל שטות. שבוע הוא לא היה בבית כנס באוניברסיטת תל אביב, מלון, אוכל תעשייתי, חדרים של אחרים. עייפות. אין פלא.
אבל לחם הוא תמיד היה קונה. שבע־עשרה שנה אפילו כשחזר מנסיעות קצרות, אפילו מהעבודה, תמיד עצר במכולת פינת מורשה וקנה לחם שחור. לא מתוך הסכם או מחויבות. זה פשוט היה בלב השגרה של הבית, כמו לבדוק שהדלת נעולה. כך ידעתי שהוא חזר.
ערבבּתי את המרק, שתקתי.
יובל יובל הדר. לי חמישים ושמונה, לו שישים ואחת. אנחנו גרים בהרצליה, דירת שלושה חדרים מהשיכון הישן, אותה קנינו ב־99′, כשנועה עוד לא הלכה לגן. היא כבר מזמן עברה לגור בתל אביב, מדברת בטלפון כל שבת. אני עובדת בספרייה בתיכון, יובל כבר שלוש שנים בפנסיה אבל ממשיך להרצות קצת בפקולטה להנדסה בתל אביב. החיים שלנו בשקט, די חסרי דרמות בעולם שבו הכול נוטף כותרות. וזה חשוב לי לכתוב: לא ראיתי קודם שום סדק. כלום.
ארוחת ערב אכלה אותנו בשקט. הוא לעס לאט, עצבני על השולחן. אני חיכיתי שהוא יתחיל לספר על הנסיעה, על הקולגות, על מעלית המלון התקועה, על מרק העוף של בית. זה היה הטקס שלנו הוא מדבר, ואני חוזרת להרגיש שיש משמעות לחזרות הקטנות של הבית.
איך היה בכנס? סוף־סוף העזתי.
היה בסדר.
פגשת מישהו מעניין?
כן.
שמתי את הכף.
יובל, אתה בסדר?
הוא הביט בי, עיניים רגילות, אולי קצת עייפות.
עייף, זה הכול.
ניקיתי את השולחן. הוא ניגש לסלון עם הטלפון. הכול הכי רגיל, כלום לא קרה. אבל לא היה לחם. ולא סיפור. וגם משהו נוסף, שאין לו שם.
בפעם הראשונה אשמה הייתה על העייפות. בלילה השני הדחקתי. ביום השלישי, משהו זע.
שתיתי קפה, הסתכלתי מהחלון על השקדיה. יובל יצא מהמקלחת, מילא לעצמו מים במטבח, פתח את קופסת הכוסמת, הריח והחזיר למדף. ולא אמרתי כלום. אבל יובל שונא כוסמת. תמיד צחק על איך “במטבח האשכנזי אין דמיון, המציאו את הכוסמת כדי להכאיב. לא אוכל אותה.” צחקנו על זה אינסוף פעמים. תמיד אמר שעדיף לו חיטה על פני כוסמת.
אבל עכשיו הוא הריח אותה, כאילו שוקל לטעום.
מה, בא לך כוסמת? ניסיתי לא לתת לטון לגלוש.
לא, השיב ונע לעבר הסלון.
זה ליווה אותי, הקופסה על המדף.
בשבת נועה התקשרה.
אבא בבית?
כן, חזר ביום רביעי.
איך הוא?
היססתי.
עייף מהנסיעה, אבל הכול רגיל.
אני אבוא באוקטובר, בחופש עם עידן, סבבה?
בטח בואי, מתגעגעת אלייך.
לא סיפרתי כלום. מה אגיד? שפעם ראשונה לא קנה לחם והריח כוסמת? זה נשמע כמו שטות מוחלטת.
אבל ידעתי. לא במחשבה, לא בהיגיון. בגב. בבטן.
ביום ראשון הצעתי לצאת לסיבוב. לפעמים היינו הולכים לגן ראשי בהרצליה בשבתות. לא כל שבת, אבל די הרבה. הוא אהב את הספסל ליד האגם, היה קונה לכל אחד כוס קפה מהמזנון, מתלונן על הגב שנתפס, אני אומרת שצריך לעשות קצת פילאטיס, הוא צוחק, אנחנו ממשיכים. זה הריטואל שלנו.
בא לך גן ראשי? השמש יצאה.
עיניו נעצו במסך.
לאיזה גן?
הגן שאנחנו תמיד הולכים אליו.
הוא חשב. אפילו זה הרגיש לי מוזר בדרך כלל היה קם מיד, או אומר “רק אקח מעיל”. על מה היה צריך לחשוב?
טוב, נענה לבסוף.
הלכנו בשקט. הוא הסתכל מסביב באדישות, כמעט כמו מי שלומד מסלול חדש.
בכניסה לגן ישב זקן עם ספנייל חום.
תראה, שוקו! ככה קראנו לכל כלב שמנמן כזה, מאז שלשכנה שלנו הייתה שוקו כזה.
יובל הביט בכלב. לא הגיב.
שוקו, חזרתי בלחש.
כלב נחמד, אמר בנימוס, אדיש לחלוטין.
נעמדתי ליד שיח ורדים, העמדתי פנים שאני מסתכלת על העלים, הלב שלי דפק. הוא לא זוכר את שוקו. או שהוא “לא היה בעניין”. למה שיעשה את זה?
באנו לאגם. המזנון היה סגור. יובל ישב והתבונן במים.
נעים פה, אמר.
אנחנו פה כל השנים, אמרתי.
כן?
הסתובבתי אליו.
אנחנו הולכים לפה עשר שנים, לא?
הוא הנהן בלי בלבול.
נכון. פשוט אומר שנעים.
משהו בי התכווץ פתאום, ולא נרפה. רק בלילה, בהיתי בתקרה, הבנתי: הוא לא אמר “ברור” או “בטח, זוכר”. רק “כן”. כאילו הבנאדם הזה שומע סיפור ממכר.
קראתי פעם בכתבה של פסיכולוגיה שמסבירים מצבים כאלה אדם משתנה פתאום אחרי טראומה נפשית, אבל יובל לא עבר שום משבר שאני יודעת עליו. שבוע בכנס? זה הופך מישהו לאדם אחר?
קמתי בשלוש בלילה, שתיתי מים, עמדתי בחלון. חצר שקטה, פנס כבוי. הסתכלתי ואמרתי לעצמי תחכי. אולי זה חולף. אולי הוא רב עם מישהו, אולי לקח ללב, אולי זו הגיל. לפעמים זה קורה לאנשים אחרי גיל שישים, כשהכול נרגע והבדידות עולה.
חזרתי למיטה. הגב שלו היה מופנה אליי. הנחתי יד קלה על השכם שלו, כמו תמיד. לא זז.
בבוקר התקשרתי לרות, החברה הוותיקה מהאוניברסיטה. היא עובדת בקופת החולים בתור מזכירה כבר שנים, מישהי שכל החיים מדברים אצלה בפשטות.
רות, אפשר לקפוץ אלייך?
הכל בסדר?
לא יודעת. אולי סתם. צריכה לדבר.
בואי בחמש, אהיה בבית.
אצל רות, בבית שתמיד מריח חלה טרייה. חגגנו תה, סיפרתי לה הכול על הכוסמת, הלחם, שוקו, על “כן” המכני ליד האגם.
הקשיבה עד הסוף.
רוני, זה יכול להיות דיכאון או משהו בזיכרון. בכל זאת שניכם לא צעירים כבר.
אבל, רות, יובל תמיד היה הכי חד. תאריכים, פרטים, שמות.
אנשים משתנים, רוני.
הבטתי בכוס.
זה לא סתם שיכחה, רות. זה כמו זר בבית.
רות אכלה עוגה ולחשה:
ישנת בכלל?
לא כל כך.
אז די. את מגזימה, פשוט עייף מנסיעה, הם לא אוהבים לדבר תני לו שבוע.
הנהנתי. ואולי היא צודקת.
אבל בדרכי חזרה הביתה חשבתי שוב על הרגע ההוא עם הכוסמת. תנועה קטנה שצרבה בי כמו משהו שלא מתאים לו בכלל.
כשהגעתי, יובל ישב ליד השולחן, מוקף דפים. שמתי מים לתה, פרקתי קניות.
הייתי אצל רות.
אה.
הבאתי חלה עם כרוב.
הרמתי חלה עטופה.
את אוהבת חלה עם כרוב, לא?
אני? לא ממש.
הנחתי את השקית לאט, נשמתי.
יובל.
מה?
כל הילדות אהבת חלה עם כרוב. אמא שלך הכינה תמיד, סיפרת לי.
מבטו לא התכווץ.
אמא שלי עשתה חלה עם תפוחים.
שקט.
את רחל, אמא שלו, הכרתי טוב. היא מתה לפני תריסר שנים. ראיתי אותה אופה, ביקרתי במטבח שלה. עם כרוב היא הכינה, כל פעם. הדבר הכי גאה אצלה.
שלפתי טלפון, דיברתי עם תמר, אחותו, שגרה בחיפה.
רוני! מה שלומכם?
תמר, את זוכרת איזה חלות אמא הייתה אופה?
היסוס קטן.
ברור, עם כרוב ואגוזים, כל שבוע.
סתם רציתי לוודא מתכון, תודה.
הטלפון ביד רעד. כל הקטע עם החלה נשמע מטופש, אבל רגליים נהיו לי חלשות, פתאום.
זה משהו בזיכרון? משהו נוירולוגי או אולי סתם סטרס? חייבת לדבר איתו ישירות.
בארוחת ערב:
הראש כואב לך לאחרונה?
לא.
ישנת טוב?
כן.
לא היית רוצה לקבוע לרופא? לבדוק לחץ דם, ככה סתם?
הניח מזלג.
בשביל מה?
למשל לחץ דם, מזמן לא נבדקת.
מדדתי בבית תקין.
אני דואגת.
מבטו היה עמוק, למד.
את חושבת שמשהו לא בסדר אצלי?
אני סתם דואגת.
רוני, אני בסדר. מספיק.
החזרתי כלים, נכנסתי לאמבטיה. במראה אישה עייפה, שיער כסוף קצר, קמטוטים כי אהבת הצחוק שלנו תמיד התבטאה בהם. הסתכלתי: את כבר מדמיינת, רוני. הוא בטח מחזיק סכין ביד ככה כבר עשור, את מדמיינת. אנשים משתנים. במיוחד אחרי שחוזרים למשהו בלתי מוכר.
צחצחתי שיניים, נכנסתי למיטה.
התעוררתי בלילה שקט כואב, לא קול.ושטתי יד, לא מצאתי אותו. מיטה קרה מצידו.
ירדתי למטבח. אור דלק. יובל ישב עם מחברת, כתב בעט. הוא לא כתב אף פעם, תמיד היה מדפיס, רק חותם בכתב לא קריא.
יובל?
הביט בי בשלווה.
לא מצליח להירדם.
מה אתה רושם?
מחשבות.
אפשר?
היסוס.
זה אישי.
הסתכלתי עליו, הוא עמד בזה בשקט. יובל, גם כששמר על פרטיות, לא אמר “אישי” כלפיי.
טוב, הסתובבתי בחזרה.
בלילה שמעתי דפים נהפכים, סגירת אור. במחברת לא נגעתי.
בבוקר נעלמה. בדקתי מגירה שלו (מעשה שלא עושה בן אדם נשוי), ריקה כמעט כולה משקפיים, מטבע ישן, פתק. מחברת לא.
נסעתי לעבודה. הספרייה משקיטה אותי ריח דפים, נייר ישן, משהו מפקס. עונה לשאלות, עוברת על מדפים. שגרתית.
בהפסקה הקטנה הרגשתי איך בוחנים קרבה מחדש איך בודקים אם מישהו השתנה לא רק בקנה מידה של גיל, אלא באמת, בצורה עמוקה. פתאום נזכרתי במושג: “התחלפות פסיכולוגית”. שאדם מתחלף מבפנים לא במובן רפואי, אלא חווייתי, כמו שמתמודדים עם קרע בין האני של פעם לאני של עכשיו. ככה זה מרגיש.
בלילה, חזרתי יובל כבר בבית. צופה החוצה מהמטבח.
מה אתה עושה?
סתם, מביט.
במה?
סתם ככה.
לו, שתמיד היה עושה משהו. הפעם סתם עומד.
איך היה היום?
רגיל. בהרצאות.
והסטודנטים?
מה שסטודנטים.
הוצאתי עוף מהמקרר.
יובל, ספר לי על הכנס.
מה תספרי?
איפה ישבתם, מי היה בחדר, עם מי היית?
היסס
ישנתי במלון רגיל, הכנס באוניברסיטה. הראו לנו פרויקט בניין חדש בעיר. זהו.
עם מי מהפקולטה פגשת?
כמה, אחד־שניים.
זיו רפפורט היה שם?
זיו הוא השותף של יובל בהרצאות. חצי שנה דחפו יחד קורסי בניה, כולם מכירים.
רפפורט? לא, לא הגיע.
תמיד הוא בא…
לא הפעם.
בסדר.
בלילה, כשיובל נרדם, שלפתי טלפון כתבתי לטלי, אשתו של רפפורט: “טלי, מזל טוב, זיו חזר מהכנס?”
חזרה מהר: “הוא לא נסע שהיה חולה, בבית כל השבוע”.
נשארתי עם ראש פתוח.
האם יובל לא זוכר אם זיו היה? האם שיקר? ולמה?
מחשבות. אולי הם רבו, אולי הסתיר ממני, אולי בכלל… בכלל לא היה בכנס?
משהו בי נשבר מהאפשרות.
למחרת תרציתי ללכת לקנות וילונות עילה טובה לבדוק, למסור לו שוב שגרה.
בוא לקניון שבעת הכוכבים, ללכת למחלקת טקסטיל.
צריך חדשים?
כן, שלי התבלו.
הוא נענה.
בחנויות שוטטתי המון, ניסיתי למשוך זמן.
בא לך קפה אחרי?
איפה?
בקפה שאנחנו תמיד יושבים ליד הווילונות.
השתהה.
לא מכיר קפה כזה.
אני אראה לך.
הבאתי אותו אל בית הקפה בקניון, עם הריח האופייני של מאפייה.
רואה?
הביט בשלט.
לא שמתי לב מעולם.
קנינו לחם וקפה, ישבנו. הבטתי בו. בשינוי.
יובל, לחשתי. אתה זוכר אותי?
הביט בפליאה.
מה הכוונה? את רוני, אשתי.
כן, אבל אתה זוכר אותנו באמת? את כל הרגלים שלנו?
מה קורה איתך, רוני?
שום דבר. אתה, בזמן האחרון… אחר.
אנשים משתנים.
תמיד אמרת שלא משתנים.
המשיך לאכול.
אולי אני משתנה, ענה חרישית.
בדרך חזרה, אם אחד היה רואה אותי, היה מבין פחד מלנכֵּר פתאום, זו לא חרדה זה כאב אמיתי.
ביום חמישי, כשיצא לעבודה, נכנסתי ל”חדר העבודה” (צחוק עם שם גדול לפיסה שבקושי נכנסת מיטה מתקפלת ושולחן). פתחתי מגירה.
המחברת הייתה שם.
עברתי בה. דפים ריקים, ואז… רשימות. כתב קטן, סיסטמטי לא כתב יובל. ידעתי לזהות של יובל מרושלים, בקושי קריא. כאן קפדנות, כמעט דוקטורטית.
ברשימות:
“רוני. אישה שלי. בת 58. עובדת בספריה. בת נועה, תל אביב. קפה בלי סוכר. רוצה להחליף וילון לחדר. רות, חברה מהאוניברסיטה.”
לחם, חלה עם כרוב. גינה ראשית, שבת. שוקו כלב, בדיחה.”
“רחל, אמא חלה עם כרוב או תפוחים לבדוק.”
התקשיתי לנשום.
רשימות של מישהו שלומד אותנו, שמנסה לא לטעות בפרטים.
החזרתי למחלקת. שתיתי מים. חשבתי.
מי האדם הזה.
הוא גר איתי שבוע, מזהה את השמות, הדפוסים, אבל צריך רשימה כדי לא לטעות. מי הוא?
התקשרתי לעבודה, ביקשתי יום חופש. שקעתי בכורסה, מייחלת להסבר רציונלי.
אמנזיה, דיסוציאציה, אולי משהו נוירולוגי מקרים שבהם אדם מחוק חלק מהאזכרות, מנסה לבנות אותן מחדש בינו לביתו כמו זר נואש. אולי משהוא קורה בתל אביב. או בכלל לא היה שם.
כל הסימפטומים אפשריים. רק דבר אחד לא מסתדר כתב היד.
אפילו משבר הכי חמור לא משנה כתיבה באופן כזה. אולי אחרי אירוע מוחי, אבל היו סימפטומים הוא לא השתנה פיזית.
בערב יובל חזר. הכול מסודר.
עייפה?
כאב ראש, עבר לי.
טוב.
בארוחה הבטתי בו. חזות רגילה, אבל הכול מרגיש רפוי, לא ממוקד.
יובל, אמרתי. תספר לי משהו עלינו. איך הכרנו.
הרים עיניים.
למה?
סתם, אני רוצה.
הניח מזלג.
הכרנו דרך חברים, במסיבת יום הולדת. לבשת שמלה כחולה.
נכון. יום ההולדת של דנה, ספטמבר 97′, הכל נכון.
אחר כך נפגשנו עוד פעמיים, התחלנו לצאת יחד.
הפסקה.
זהו, השלים.
ומה אחר כך?
התחתנו. נועה נולדה. קנינו דירה.
יובל, אחרי ההצעה לאן נסענו?
רוני…
פשוט תגיד.
השתהה.
אני לא זוכר את כל הפרטים, היה מזמן.
סיפרת עשרות פעמים שאת אותו היום אתה זוכר דקה דקה.
שתיקה.
יובל, לאן נסענו כשהצעת נישואים?
הביט. פנים עייפות, חסר ביטחון, משהו לא־יודע.
רוני, למה עכשיו?
כי אני רוצה לדעת אם אתה זוכר.
אני עייף. אנשים לא חייבים לזכור הכול.
זו לא “הכול”.
בשבילי כן.
קמתי. פינוּתי כלים. הוא שתק.
נסענו לנהלל, ליום של חול מתוק, טיול ליד נחל שיח מתחת לעצי הזית. התבלבלנו בדרך, הוא סחב אותי כי היה בוץ והייתי עם נעליים לא נכונות, ושם הציע לי. שנים סיפר אותו סיפור, שוב ושוב. זה לא הוא שיושב כאן.
בלילה שלחתי לרות הודעה ארוכה, על המחברת, על כתב היד, על נחל שיח.
היא ענתה באחת בלילה: “רוני, שניכם צריכים רופא. זה מעבר לשיחות בנות”.
הטלפון חזר לשידה. בחושך, הנשימות של יובל ניצמדו לקירות. חשבתי: איך מתמודדים עם אובדן כשהאדם נשאר פיזית, אבל נעלם ברוח?
בבוקר שישי, החלטתי נדבר. אני אסביר: מצאתי את המחברת. התקשרתי לתמר, דיברתי עם טלי. אני רוצה לדעת. לא מאשימה אני פשוט רוצה את האמת.
הוא היה במטבח, עשה תה.
יובל, אמרתי.
כן?
אני חייבת לדבר.
הסתובב, הביט באורך.
אני יודע.
יודע מה?
ראיתי שהיית בחדר שלי.
שקט. לא התנצלויות. תקווה שיישבר.
תשב, ביקש.
התיישבנו.
זה מוסבר, התחיל.
נסה.
ההסבר הכי פשוט כנראה נכון. אני לא זוכר הכול.
מה זאת אומרת?
יש חורים. לא הכול, אלא הרבה.
נחל שיח, אמרתי.
מה?
המקום שהצעת שם. אתה זוכר?
משהו נע בצווארו.
לא.
שוקו?
שתיקה.
לא.
אמא שלך, רחל?
את הפנים, את הקול. אך לא מעבר.
ישבנו בלי לזוז.
מתי זה התחיל?
לא יודע. לקח זמן.
למה לא דיברת איתי?
לא ידעתי איך.
המחברת?
כן.
הכתב השתנה.
הניח כוס.
אני יודע.
יש לזה הסבר רפואי?
הביט לעברי, שותק.
יובל, תסתכל אלי.
הרים עיניים.
אתה באמת יובל?
ראשונה מזה שבועות ראיתי בו כאב אמיתי.
רוני, לחש. אני לא בטוח בעצמי.
זה אמיתי?
הכי אמיתי שיש לי.
הגשם בחוץ, דפיקות על התריס. שקט.
מה אני עושה עם זה?
לא יודע, ענה, שוב במין אמת כזו.
ניגשתי, מזגתי קפה, בלי סוכר, ונעמדתי ליד החלון. דקה שתקנו יחד.
הוא התרומם, בא צעד אחרי.
רוני.
מה?
את הקול שלך אני זוכר מההתחלה, את האינטונציה.
לא הסתובבתי.
זה לא מספיק.
אני יודע.
הגשם המשיך. מונית צפרה למטה.
אני צריכה זמן, אמרתי לבסוף.
בסדר.
לא מבטיחה כלום.
מבין.
הסתובבתי. הוא הביט בי, פנים עייפות, אבל מבט של מישהו שרוצה להגיד משהו נוסף, ולא מעז.
אני חייבת לדעת: אתה רוצה להיות פה?
היסס.
כן, אמר. אני רוצה להיות כאן.
הבטתי בו. כל מה שהיה יובל, אולי כבר לא נשאר. אבל הוא החזיק את הספל בדיוק כמו תמיד.
אז לך תקנה לחם, אמרתי. השחור, מהמכולת של יחיא.
הנהן. חיפש ג׳קט. עמד לרגע.
רוני.
מה?
על נחל שיח תספרי לי פעם?
הבטתי בו עוד רגע.
אולי, אמרתי.
הדלת טרקה מאחוריו. הבטתי אחריו בחלון. מדרגות שלוש קומות, שש־עשרה מדרגות. אני תמיד סופרת.
שש־עשרה.
ירד לגינה. ראיתי את הצעדים שלו בגשם, ממהר. רגיל.
בפינה פנה למכולת.
החזקתי ספל קפה. בפנים לא היה שקט, לא תשובה, רק העדר הצורך להעמיד פנים יותר.
הטלפון רטט. זאת הייתה רות.
רוני, מה איתך?
לא יודעת.
דיברתם?
כן.
ומה?
השקפתי מהחלון, הפינה כבר ריקה.
רות, היית יכולה לגור עם מישהו שלא זוכר את עצמו?
היסוס.
הוא אמר ככה?
בערך.
רוני, את חייבת לקחת אותו לרופא.
אני יודעת.
אז מה את עושה?
הנחתי את הכוס.
בינתיים מחכה. הוא הלך לקנות לחם.
איזה לחם?
השחור של יחיא.
רות שתקה.
רוני, את מלחיצה אותי.
הכול בסדר, רות. אדבר איתך מאוחר יותר.
סגרתי טלפון, לגם מהקפה קריר, אבל טוב.
שש־עשרה מדרגות. כל פעם סופרת.
כעבור עשרים דקות הדלת נפתחה. צעדים, שש־עשרה מדרגות.
הוא נכנס.
הנה, קריא מכיוון המסדרון. היה אחרון.
הפניתי ראש. עומד בכניסה, לחם ביד, רטוב כולו.
שים במקרר, אמרתי.
הניח. מבטים הצטלבו.
רוצה תה?
כן.
הרתחתי מים. הפשטתי רקע, שקט. לא היה לחץ, שקט פשוט.
רוני, נשמע מאחוריי.
מה?
תספרי לי על נחל שיח?
המים רתחו חרישית, ראשית שקט, ואז קול מבעבע.
לא עכשיו, עניתי בסוף. אולי בפעם אחרת.
בסדר, ענה.
המים מבעבעים.
