5 ביוני, יום רביעי
רכבת תל אביב חיפה, קיץ חם ומהביל. היום פגשתי סיפור שחדר לי ישר ללב.
התחיל הכל כשבחורה גבוהה וצלולה־קול נכנסה לקרון שלנו. היו שם גברים קולניים וחסרי נימוס, אבל היא, בלי טיפת היסוס, השתיקה אותם במבט ובמילה. קיבלה ממני ישר הערכה לא כל אחת תעמוד מולם ככה. מי היה מאמין, הבחורים האלו צייתו לה מיד, כמו חיילים למפקד. היו לה צמות חיטה העטופות סביב הראש, עיניים כחולות נוצצות ולחיים פורחות כמו של ילדות בגליל. הרימה עיניים לכיוון השירותים ומאחת הדלתות יצא גבר קטן, דק כתיבול נענע, עם שיער לבן דקיק ופנים מתוקות־תמימות ממש כמו ילד.
“עוזי! איפה היית? נעלמת לי,” קראה אליו. “שמעתי פה בלאגן, המלווה חוששת אפילו לגשת. חשבתי שאולי אתה בצרה היו פה כאלה שמסוגלים להעליב סתם.”
“נו, תמרי! בסדר, אבל הייתי מסתדר איתם, לא לדאוג. למה יצאת, תמרוש? זה לא בשבילך,” חייך אליה בהיסוס, וברח במהירות לתא.
היא העיפה עליי מבט, ועל עוד שתי נוסעות משועממות. לא ראתה איום ונכנסה בעקבותיו. לא עבר זמן רב, ונפגשנו שוב, הפעם בקרון האוכל.
לא היה מקום, והתיישבתי לידה. בעלה לא נראה. אחרי שסיימה את השניצל והפירה שלה, אמרה ברוב עוצמה:
“קוראים לי תמר בן־צבי. אפשר פשוט תמר.”
שאלתי במבוכה, “את לבד? בעלך לא יצטרף?”
“הוא נח. לא יגיע. כיסיתי לו את הצווארון עם צעיף, השקעתי לו תה עם לימון. תארי לך, באמצע הנסיעה, עוזי החליט שיחלה! יצא להוריד שטיח בסweater דק. לא שמתי לב.”
“יש ביניכם אהבה גדולה, רואים! הגנת עליו קודם, ודאגת אליו עכשיו,” חייכתי.
תמר חייכה קצרות. “עוזי ירשתי. לא ממש שלי. היינו שנינו נשואים למישהו אחר. האמת, אלמנתו של עוזי רחל נפטרה לא מזמן. אישה צדקת, בעצמה לא התאוששה מהאובדן.”
זו נקודה שלא ציפיתי לה. “ירשת? איך ירשת בעל?”
ותמר שיתפה:
עוזי היה נשוי לרחל מגיל בית הספר, אחר־כך למדו יחד בטכניון, התחתנו. עוזי הוא איש מבריק, ממציא פתרונות שלא חשבת עליהם, עבד עם חברות גדולות לפרויקטים היה כסף, העניינים זרמו. אבל ביומיום אבוד. יכול לשכוח עודף, לטעות בתחבורה, לא לזכור מה צריך להביא מהסופר, לתת כסף לזרים ברחוב. פשוט מלאך תמים שירד לקרקע.
“חברות היו צוחקות עלי איך אנחנו, הקורעות את עצמנו בעבודה, בקושי סוגרות את החודש, והוא כאילו הברכה שורה עליו. כסף בא אליו כמו גשם באביב!”
רחל דאגה לו לכל פרטי החיים: בודקת שלבש כובע, קושר צעיף, שולחת אותו לעבודה. קנתה רכב כדי להקפיץ אותו כבר קרה שפעם נכנס למונית ונתן כתובת שגויה. הילדים ירשו את שניהם בן בשם שחר, ילד מבריק ויותר מדי ביישן. כאשר רחל חלתה, הכול קרס. עוזי הסתובב אבוד. הלך לכל פרופסור בארץ, לא חסך שקל אבל המחלה עשתה את שלה.
רחל לא דאגה לעצמה ריחמה על בניה ובעלה. “איך ישרדו בלעדיי?” לחשה בתפילה. בשלב ההידרדרות נכנסה לתמונה תמר.
תמר עבדה כאחות פרטית, בת־דודה רחוקה של אחד הרופאים. כשנכנסה לבית בפעם הראשונה, מצאה דירה מוזנחת, כלים ערומים במדיח שיושב ומעלה אבק, אווירת עצב. בחדר, רחל שותקת וחיוורת כירח מלא, אך חייכה לתמר ברכות.
תמר לא התעכבה פתחה חלונות, ניקתה, הרימה מצב רוח. בערב, ריח של קציצות טריות ממלא את הבית, רחל נרדמה במיטה נקיה. עוזי ניסה לצאת מהדירה בווסט קצר. תמר הדביקה אותו במקום:
“תעצור רגע! מה נראה לך, לצאת לקור בשיא הקיץ?! ככה תחלה באמת. תלבש מעיל, וצעיף. גם כובע תשים.”
וכך, הבית קיבל חיות, ודמעות עלו לעיני רחל. “ברוך השם, עכשיו הוא שמור.”
ואז רחל קראה לה לשיחה. גילתה שתמר חיה עם אמא ומשפחת אחות, דירת שלושה חדרים קטנה. חייה תמר בעצמה, לא התחתנה, לא הופתעה עבדה, פרנסה, הסתדרה.
“רוצה לבקש ממך משהו, תמר. כשתלכי ממני תשגיחי על עוזי. אני משאירה לך אותו ב’ירושה’. חייבים לשמור עליו הוא תמים מידי לעולם הזה”
תמר התקשתה להסכים, אך הבטיחה שתשמור.
רחל הסתלקה מהעולם. תמר לא תכננה למלא אחרי ההבטחה פחדה מרכילויות, מה יגידו זו שבאה בשביל דירה, וגם לא הרגישה כלפיו משהו רומנטי. אבל ההבטחה זה כואב, קשה לשבור מילה. אחרי שבועיים באה פעם לא פתח לה. דלת לא נעולה, בפנים עוזי בקריסה, מחזיק בגלימה של רחל ובוכה כמו כלבלב עזוב. תמר התקרבה, ליטפה אותו, הכינה לו תה, והרגיעה אותו. זה נשמע פתטי, אבל הוא בן־אדם טוב.
הבית קם לתחייה. עוזי חייך, המתין לה בפתח כל בוקר. תמר החליטה לעבור. הבינה נכון, לא גבר ש”סוחב”, אבל לב ענק, ראש גאוני, ומימון לא חסר. האמת, ויתרה על עבודה באהבה “עוזי ביקש שאשאר איתו. אנשים לועגים, אבל למה? אם מאמצים כלב או חתול מהרחוב, למה לא בן־אדם תמים שהחיים הפילו אותו על הגב?”
נקשרו, נהיו חברים. עכשיו בדרך לשחר, הבן, כדי לעזור עם הנכד. “אני אשמח לטפל, עשרה נכדים אם צריך!” צחקה בפנים מאושרות.
פתאום נכנס עוזי, עם זר פרחים שרכש בתחנה מחקלאיות, צעיף ענק סביב צווארו.
“תמרוש! הבאתי לך פרחים אהבת?”
לחיה של תמר עלה סומק גדול. הניחה יד על כתפו, ליטפה אותו בעדינות.
וככה, כשירדו מהרכבת בעפולה, ראיתי אותם: תמר עם מזוודה אדירה, ועוזי לצידה, נשאר צמוד לצעיף ולאשת־החיים שנפלה עליו פתאום או שנפל עליה מהשמיים ממש. שניהם חייכו בכל הדרך והבנתי, היא באמת תהפוך בשבילו לאשתו השנייה.
