תקשיבי, אני חייבת לשתף אותך בסיפור של נויה. את זוכרת אותה? נויה, החברה שלי, חזרה לזירת הדייטים אחרי עשר שנות הפסקה, כי החברות שיכנעו אותה שזה הזמן להעז שוב. היא הרי תמיד הייתה מהאלו שיודעות לזרום, לא לוקחות קשה, ומביאות צחוק גם לסיטואציות הכי עקומות. חשבה שאולי תמצא מישהו מעניין, וקיבלה במקום זה עשרה פרקים של סדרה קומית־דרמטיתרק שבפועל, הרבה פחות מצחיק ממה שנשמע.
הלילה ההוא, אחרי עוד דייט קטן, היא התקשרה אליי כמעט בחצות. נשמעה עייפה, אבל גם משועשעת:
תשמעי, או שאני מאוהבת בלבד שלי, או שהגברים בארץ חיים בסרט משלהם. אחרת אין לי הסבר!
איזה עשר פגישות היא עשתה בחצי שנה… כל אחת מצחיקה וייחודית, רק לפעמים זה קומדיה של טעויות.
הפגישה הראשונה הייתה במקום רגיל, איזה בית קפה בפלורנטין, תפריט על השולחן, שיחה נעימה. הגבר יושב מולי, עובר בין המנות כאילו הוא בודק בוחן שכר של משרד ממשלתי, ואז נאנח כזה ואומר:
את יודעת, בלי חמין טוב באמת אני פשוט לא מסתדר.
נויה חייכה, חשבה שזה קטע, אבל פתאום הוא התחיל לספר על האקסית שפשוט הפסיקה לדעת איך לסדר את המצעים כמו שצריך, ושבימינו חשוב למצוא אישה עם ידיים טובות וראש על הכתפיים. והוא מדגישבעיקר ידיים.
ונויה יושבת, שואלת את עצמה־מאיפה פתאום נפתח פה דיון על סדינים ומה קורה פה בכלל?!
הדייט השני אולי התחיל נורמלי, אבל מהר מאוד הפך להרצאה. הוא דיבר על איך אישה בזוגיות צריכה לדעת להכיל, להיות חכמה ולחבקואז שלף דפים עם מתכונים דיאטטיים, שאל אם היא יודעת לבשל מרקי ירקות, והראה תפריט תזונה של הרופא. היא הרגישה שמבקשים ממנה להיות גם דיאטנית, גם אחות, וגם שפית מקצועיתעם שעון צמוד.
הבן אדם דיבר על רגשות כאילו מקריא הוראות הרכבה של שידה מאיקאה, ככה היא תיארה לירק בשלבים, בלי אף טיפת רגש.
בשלישי אפילו לא היה ניצוץ. הוא פתח עם רק אל תתווכחי איתי. בגילנו, האישה צריכה להיות החכמה.
אז היא שאלה, ומה איתךאיפה החכמה שלך?
ענו לה במשהו מעורפל, אבל הבהיר חד־משמעית: הוא מחפש שקט. השקט הזה שבו האישה רק מהנהנת ומרגיעה ונזהרת לא לשאול אף שאלה קשה. שלא יעז לגעת בשוויון או דיון אמיתי. העיקר שיש כללים ברורים, וכל מי שמערער עליהםלא מתאים.
ואז הגיע הרביעי, שבכלל לא הסתיר:
אני צריך שידאגו לי, כמו שפעם אמא דאגה.
והוא פורט לה: איזה עוגת קינמון הוא אהב בילדות, איך הוא אוהב את הגרביים מסודרים בארון ואיזה כפכפים הכי נוחים לו.
הרגשתי שאשכרה מחפשים כאן שירות משלוחים של ילדות מאוחרת, לא בת־זוג, נויה שיתפה.
החמישי כבר הלך הכי רחוק, זה בכלל היה כמו ראיון עבודה:
את חולה הרבה?,
המשפחה שלך גרה קרוב?,
המשכורת שלך מסודרת?
היא מספרת וצוחקת, אבל אני מבינה תוך כדי כמה היא עייפה מזה. במקום לשאול על מי שהיא, היה רק: מה את יכולה להציע לי? לא היו דייטים. היה תהליך סינון.
אז היא חוזרת אליי אחרי העשירי, מספרת: הם בכלל לא רוצים זוגיות. הם מחפשים מערכת תמיכה אמינה.
זה לא היה מתוך מרמור, פשוט קביעה עניינית.
גברים בגילים האלה מפחדים להישאר לבד, אבל עוד יותר מפחדים משינוי. הם רוצים ערבות־להרגיש בבית, שמישהי תהיה גם אחות, גם מבשלת, גם מאזינהוהכי חשוב, שתהיה אסירת תודה על כך שבחרו בה.
וכשנויה שואלת,
ו-מה אני מקבלת מזה?
הם נראים מופתעים:
מה זאת אומרת? אני הרי הגבר, זה לא מספיק?
ברור לי שלא כולם כאלה, היא אומרת לי לא פעם, יש המון חכמים, מעניינים, עמוקים. הם פשוט כבר תפוסים.
היא לא איבדה את התקווהפשוט למדה לשים לב לעצמה יותר. יש לה כלל אחד: בלי להיות מישהי שמשרתת. בלי להתפשר על הכבוד העצמי. בלי לנסות לרצות בכל מחיר.
היום היא מספרת לי על הדייטים האלו וצוחקת צחוק עם עמוד שדרה. נגמרו לה הנסיונות להחיות חיים של מישהו אחר בשם האשליה של קרבה.
אז מה המסקנה? עשר פגישות זו לא נפילה. זו למידה. הכי חשוב זה לבחור בעצמך.
היא קלטה: החופש להיות מי שאתשווה הרבה יותר ממערכת יחסים שמבוססת על מתן שירותים.
אהבה לא באה לפי לוח־שנה. היא מגיעה רק כשברור לגמרי שלפחות כבוד, עניין והדדיותזה מינימום.
הגיע הזמן לדעת לבחור אחרת, ולא להסכים אף פעם להיות עובדת בחיים של מישהולא משנה בן כמה את.
