בני, אני לא רוצה שתתגרש בגללי! קח אותי לבית אבות!
זה קרה לפני הרבה שנים. חצי שנה קודם אספתי אליי את אמא שלי. היא כבר הייתה מאוד מבוגרת, בת שמונים ושלוש. מאז שאבא נפטר היה לה קשה לגור לבד במושב. הילדים שלי כבר בוגרים, כל אחד עסוק בחייו, ואני ואשתי נשארנו לבד בדירת שני חדרים בתל אביב. לא חשבתי שזה יהיה מסובך כל כך.
בהתחלה אשתי לא אמרה כלום, אבל אחרי שבוע הקיום של אמא כבר התחיל להפריע לה.
תקשיב, אולי שאמא שלך תאכל לבד, אחרי שאנחנו נגמור.
למה?
ככה פשוט יהיה נעים יותר. אין לי תיאבון כשרואה אותה לועסת בלי שיניים. זה דוחה אותי.
די, הרי כולנו נתבגר יום אחד.
זה לא אותו דבר.
האמת היא שגם הפריע לה שיש לאמא בעיות בבטן, לפעמים היה ריח לא נעים, ושהיא מנחרת ממש חזק בלילה. לאט לאט היא לא הרשתה לאמא שלי לצאת מהחדר, ובסוף בקושי נתנה לה להיכנס למטבח. יום אחד היא פשוט אמרה לי:
תראה, לא חשבתי שהיא תישאר פה כל כך הרבה זמן. אני לא מסוגלת יותר.
ומה את מציעה?
תחזיר אותה למושב.
היא לא תסתדר שם לבד!
כולם מסתדרים. אף אחד לא רץ אחרי ההורים שלו ככה! למה אני צריכה להרגיש זרה בבית שלי? לשאת את כל הצלילים והריחות האלה?
לא ידעתי מה לעשות. עד שלפני כמה ימים חזרתי הביתה וראיתי את אמא יושבת במסדרון עם מזוודה בידה, לבושה כאילו עומדת לצאת לדרך.
אמא, מה את עושה?
בני, קח אותי לבית אבות!
למה? מה פתאום?
אני לא רוצה שתתפרקו בגללי.
אמא ממשיכה לבקש ולשכנע, ואני לא יודע מה להחליט. איני מסוגל לדמיין אותה לבד שם, בין זרים. אולי עדיף לעזוב הכול ולעבור איתה למושב? איך אוכל למצוא את הדרך הנכונה?
