30 ביוני 2026 יומן אישי
היום אני חוזרת במרץ אל עבר הזיכרונות, משקפת על הדרך שאני עברתי מאז שנות הלימוד התיכוניות ועד היום, כשבכל צעד נמסר לי שיעור על אהבה, משפחה וגורל בלתי מתפשר.
הייתי תמיד מרגישה שִׂדְרִים של הלב שלי נכתבו לפני שהייתי במצב של בחירה. בילדותי בתל אביב, שבו קיבלתי את שמי אורית עם ניחוח של תקווה ואור, אהבתי את ניב, בן שכתי מהשכונה, מאז הימים הראשונים בגן. הוא היה תמיד שם, יחד איתי בנסיעה לבית הספר, והדמיון שלנו לקח אותנו מיד למחשבה על נישואין בעתיד.
אמא, חנה רוזן, מנהלת מחלקת לידה בבית החולים “שחר”, לא הייתה מרוצת מהקשר שלנו. היא תמיד חיברה אותי עם השורש הרפואי של המשפחה שלנו, והייתה משוכנעת שהקשר הנכון הוא עם השולמית, האחות הצעירה שהייתה אהודה על הצוות ועל המטופלים. חנה ציפתה לראות אותי לבחת בבחירת שותפה ממעמד של רופא, ולא עם ניב, שלומד מדעי המחשב.
בסיומות הלימודים נרשמתי ללימודי רפואה באוניברסיטת בר-אילן, והוא ניב נרשם לתואר בלשנות באוניברסיטת בן-גוריון, מתוך רצון להפוך למתרגם אנגלית, בדיוק כמו אמא וסבתא שלו. יחד עם קבוצה של חברים, החלטנו לצאת לחופשה בטבע, לבית הקיץ של משפחתי בכרמל, על מנת לחגוג את סיום הלימודים.
היום שבו שהינו שם כמעט חודש שלם, הרגשנו כאילו הזמן נעמד במקומו. בחרנו לא לחזור מיד, אך לימודים קראו לשוב, והחובה הייתה ברורה. הסתכלתי על העתיד וחשבתי על חיי המשפחה והקריירה.
אוקטובר, ניב פגש אותי בחצר הבית והודיע:
אני בהריון. איך תתמודד?
מה את חושבת? כמובן שאקח אותך לחוף ולרשום את נישואינו באותו יום.
אני לא רגילה למצב הזה, והמשקל כבד.
ספורטאי? הייתי מתאגרף בתיכון, את בשבילי קלה כנוצה, נקטף ניב בחיוך.
אבל איך נבין מה קורה עם הלימודים?
כן, ניב. נראה שתצטרכי הפסקה של שנה אחרי הלידה.
אעבור ללמידה מרחוק, בדיוק כמו אמא. היא נולדה בגיל 19 והצליחה לשלב בין קריירה למשפחה. אחרי החתונה, תעברי לגור איתנו, תכבדי את אמך מרחוק. אני יודע שהיא לא תסכים לי, היא אדם חזק ולא מתפשר.
רק למען השלווה שלך, ניב, השבתי.
כך הגשנו בקשה לשכת רישום נישואין, וחזרנו לכל אחד לבתינו. בלילה באה אורחת של אביו של ניב מר לוי עם אשתי שלו, אליה סבתא שלו, ועם בנם אליעד, בן 16 שנראה מבוגר.
בבית, הודעתי להוריי על האירוע החדש בחיי, והודעתי להם שעלינו להתכונן לחופה.
חנה רוזן, שלא חצתה את דרכי בנחת, הלכה בערב לבית ההורים של ניב כדי לערער את המצב. היא לחצה פעמיים על הפעמון, אך אף אחד לא פתח; מוזיקה רכה נשקפה בחדר המגורים, והדלת נראתה כמתעלמת מביקורים בלתי צפויים. אליעד, ששהה באמבטייה, נבהל שהדלת לא נפתחה, עטף עצמו במגבת ופתח את הפתח.
חנה, באותו הרגע, פתחה את המצלמה בטלפון והחלה לצלם את האורח במצבו המצחיק.
אתה כאן לראות את מרייה נאוליקובה? שאל אליעד, מודאג מהמכשיר.
לא יותר, חנה קראה וירדה במרוץ למעלה במדרגות.
בבית, חנה הראתה לי את הקלטה, והדגישה כמה זמן שלקח לפתוח את הדלת.
את מכירה את המסדרון של ניב? עדיין איננו יודעים מי היא האבא של הילד.
מבין אותך, אמא. את צודקת. היא לא בשבילי.
שלחתי הודעה כועסת אל ניב, וכיביתי את הטלפון. ניב לא הבין מה קורה, ויצא לחפש אותי למרות השעה המאוחרת.
חנה צפתה אליי מהחלון, ובזמן שבו ראתי אותה, היא נפתחה בעצמה אל הדלת ואלחה את דרכי. היא לא הרשתה אותי להיכנס, ויצאה למרפסת, שם אמרה:
מה רצית מניב? הוא כבר ישן. ואת, משחקת בתפקידים? המשיכי לשחק עם בחורים אחרים, שני פנים, והחלה לחזור לדירתה וסגרה את הדלת בחוזקה.
אביבתי נפלתי לבכי על המדרגה, ולאחר זמן מה חזרתי לבית. במטבח, מרייה נקרתה במטבח, ובנה הזעירה חיבקה אותה.
מאירה שלי, מה קרה? החופה מתקרבת ואת צריכה להיות שמחה.
אמא, כבר לא יהיה כלום, רק שהילד הזה הוא שלי. נראה שאמא של ניב עוררה בעיות כשגילה שהגשתנו בקשה לחתונה, הראיתי לה את ההודעה של ניב על האמת הלא ידועה של קיום קשר אחר.
אם ניב יעשה כך, הוא ימשיך לציית להוריו. אלוהים מרחיק אותו ממך. אנחנו נגיד את הילד לבד, ניסה מרייה להרגיע.
לאחר הפיצוץ עם ניב, עברתי הריון קשה. הוכרחתי להיכנס למחלקת לידה כאשר הוריי היו בעבודה. נולד לי בן תחת הרדמה, אך לאחר מכן נודע לי שהילד נפל במות פתאומית.
הוריי קיבלו את הגוף וקברו אותו. אני נותרתי במחלקה, ולכן לא חוויתי את הטקס הקבור.
לאחר האירוע, חנה ומנה להוריו של ניב מכרו במהירות את הדירה שלהם ועברו למקום אחר.
זה לטובה, ניב. נלחמת עם ניב והוא רק חולם על תענוגות, קראה חנה.
גם אני מקווה, אמא, שישכח אותו מהר.
שמונה שנים עברו. היום אני עובדת במשרד תרגומים קטן בתל אביב. פתאום ניב נכנס למשרדי.
למה חזרת לחיי? שכחתי אותך כבר.
מצטער, אבל טראומה הביאה אותי אליך.
זה מוזר, יותם. יש לך אמא מצוינת. פנה אליה עם בעיותיך. אין לי זמן בשבילך, צא ממשרדי.
אורי, בבקשה תקשיב לי. זה חשוב גם לך. אחכה בקפה מעבר לרחוב אחרי העבודה.
אבוא מרק עקר למקרה בלבד, הגבתי והפניתי את מבטי למסך המחשב.
באותו ערב פגשנו מחוץ למשרד.
מצטערת, אורי, אבל הילד שלנו חולה וצריך תורם.
הגעת למקום הלא נכון, ניב. אמא שלך כאן יותר משאבים.
חיכינו, ואין תורם זמין. מכרתי אפילו את הדירה. את אם, יש לך סיכוי טוב יותר לעזור לבן שלנו.
זה מצחיק, ניב. הילד שלנו נולד מת. הוריי קברו אותו.
הוא חי, הוא בן שמונה.
איך זה ייתכן?
זוכרת את היום שהגישנו בקשה לחתונה?
אף פעם לא אשכח את ההודעה הרעה שלך.
ניב חזר לספר את הסיפור שחנה סיפרה לו על מה שראתה במגרש. חשבתי על אליעד, על הסצנה שהחלה במדרגות, וחלק מגופי הפך לבן לבן. ניב עדיין אהב אותי ולא נישא; אני עדיין נשארה יחידה, מפחדת מלהיכנס לשנית אם לא יוכל להימלט מהאובדן השני.
יוסי, בוא נלך אל הילד שלנו. האם אמא שלי יכולה לבדוק התאמה? אם לא, אז הוא חייב לקבל תורם עם דם זהה לי.
כן, יוליה, אני עם סוג דם שלישי.
ידיי רעדו, והלב שלי פגע בחוזקה כשפגשתי את הילד במרפאת הקליניקה.
שי, מצאתי את אמא. חפצנו זמן רב, אבל האנשים עזרו לנו להיפגש, אמר ניב, ויוליה נותרה ללא מילים.
אמא, חיכיתי לך והדמיינתי אותך כך, למרות שאין לנו תמונות במשרד.
בן יקר, הכל יהיה בסדר. אני כאן ואעשה הכל כדי שתהיה בריא, ביקרתי אותו בדמעות, חיבקתי אותו בחוזקה.
הדוקטור הציג התאמה, ושי קיבל טיפול שהציל אותו. ניב מכר את הדירה ותיקן את החשבון של הקליניקה. עכשיו אנו גרים יחד עם הורי יוליה בדירה קטנה בירושלים.
יוליה, סלחי לי, אבל אנחנו צריכים להינשא ולקבל עוד ילד. רופא הילד שלנו אמר שאחים הם תורמים טובים יותר מהורים.
קראתי על זה, ניב, ואני מוכנה למען בריאות הילדים שלנו.
היום נישאנו, והיום אנחנו מגודלים של שלושה ילדים: שי, בן, ובת קטנה.
פעם שהייתי ילדה בתל אביב, חיכיתי לחיים שמלאים באהבות, אך היום מבין שהדרך מלאה במערות לא צפויות. בכל זאת, אני מודה על כל צעד שלפני, כי הוא הביא אותי למקום שבו יש לי משפחה שלמה ולב פתוח שיבנה עתיד.
אורית.
