זוכרת איך היה, לפני שנים רבות, כשחגגנו את יום הולדת ה60 של חנה קפלן, סבתא של בני. היום הזה תאריך משמעותי, חיגגתי אותו במלוא המרץ, כי בתור הכוח המניע של המשפחה אני, אורית, הייתי האחראית הראשית.
חנה קפלן פנתה אליי במראה של תמימות כמעט בלתי אפשרית:
אורית שלי, את תמיד כל כך פעלתנית! והמשיכה באותה שגרת נימוס: «תעזרי לי עם היום הולדת, בבקשה? אני כבר בגיל שבו הדברים משאירים אותי מבולבלת».
הבקשה של חנה הפכה, בתורכן, למשימה של קפיצה למים לקחתי על עצמי את כל ההכנות. שני שבועות שלמה חייתי את היום הזה, כאילו היה חג של ממש.
מצאתי מסעדה בתל אביב, שלוש פעמים עדכנו את התפריט, כי «דודתי גלי איננה אוכל דגים, ובעלה קולי אלרגי לאגוזים». ארגנו טבעם (מנחה), תיאמנו את הצלם, המצאתי בעצמי איך לקשט את האולם, ובחצי הלילה נשפתי בלון אחרי בלון.
הקצף על העוגה היה שההכנות כלן על חשבוני, כי חנה לא הייתה מוצאת את הדרך להוציא את הכסף בעצמה. בעלי, אורי, נטל על עצמו להיראות עסוק הוא ניגש אליי, מתיישב לצידי, ובכל זאת היה תופס את הטלפון ולא משחרר מבטו ממסך. לכל הצעתי הוא, מבלי להרים עין, הנהן בכבוד:
כן, אהובה, רעיון מצוין!
חנה התקשרה כל יום, שלחה לי הנחיות יקרות מבלי לשאול אם אני זקוקה לעזרה. האמת היא שהמתח גרם לי לאבד שלושה קילוגרמים.
היום הגדול הגיע. האולם היה מואר, האורחים נראים טוב, חנה לבושה בשמלה חדשה כאילו הייתה מלכה. ואני? אפילו לא הספקתי לסדר תסרוקת תקינה.
הייתי כמו טורבינה: מתמודדת עם המלצרים, מחפשת ילדים אבודים, מרגיעה את דוד קולי שכבר היה מתחת למצב. בקיצור, לא הייתי אורחת, אלא מנהלת חינם של הערב.
באמצע המסיבה, חזרתי לשולחן, חיפשתי קטע של סלט. פתאום המנחה קרא:
עכשיו תורה של חגיגת היולדת האהובה עלינו!
חנה קפלן, במבט מלכותי, לקחה את המיקרופון. חשבתי בחוסר דעת שהפעם היא תודות תודה על הלילות החסרי שינה שלי.
היא, מסתובבת באולם במבט מלכותי, קראה:
אהובים שלי! אני כל כך שמחה לראות את כולכם כאן! וברצוני לומר תודה ענקית לבן שלי, הבן היקר שלי! אורי, בלעדיך החג הזה לא היה קיים! תודה לך, ילדי היקר!
הכפית נופלה מהידיים. האולם פוצצָה בתפירות. בעלי קם, אדום מהגאווה, שלח חיבוק ופסיקת אוויר אל החמה. לי? אפילו מילה לא נשמעה, כאילו לא הייתי קיימת כלל, כאילו הכל קרה לבד.
באותו רגע, משהו בתוכי מת ובאותו זמן נולד משהו אחר. הפגיעה הייתה כה חזקה שבפעם אחת הפסקתי לנשום. אחרי רגע, נתגלה בי קור, זעם צלול. גיבתי נולדה תכנית נועזת וגלויה.
אחרי שהקהל נרגע, צעתי אל המנחה.
סליחה, אמרתי בחיוך המתוק ביותר, גם אני רוצה לומר כמה מילים, רק רגע קטן.
המנחה, בלי לדעת, הושיט לי את המיקרופון.
יצאתי למרכז האולם, הקיתי, וקראתי בקול חזק כדי שכל פינה תישמע:
אורחים יקרים! חנה קפלן! אני מצטרפת בכנות למילות החום שלכם! אורי הוא באמת זהב, לא רק בעל ובן! הוא גיבור הערב! ולכן אני רוצה להעניק לו ולאמא המופלאה שלו מתנה קטנה לכבוד היום.
שלפתי את התיק, שלפתי קובץ. הקובץ היה החשבון של המסעדה, אותו רכשתי מרשם האדמיניסטרטור.
הקפאתי את הרגע, הלכתי אל השולחן המרכזי, הבטתי בעיניים המופתעות של בעלי וחנה, והצבתי את הקובץ לפנייהם.
מכיוון שהחג הזה אורגן על ידיכם, הכרזתי בבירור במיקרופון, בלי רמז לשניים, חשבתי שיהיה הוגן אם תשלמו את החשבון של החג הזה. אחרי הכל, גיבורים אמיתיים נושאים באחריות עד הסוף, נכון?
פניו של בעלי הפכו לחיוורים, הוא תפס את המפית ונתפס באוויר. חנה פיתחה פיה כאילו רצתה לדבר, אך רק נאנחה ללא קול, כמו דג שנזרק לחוף.
השתיקה במלון הייתה כה כבדה שנשמע ברצון מבעד לחדר זב.
חצי מאה אורחים הביטו בעיניים אליי, אל החשבון, אל “האחרים” של הערב. הנחתי את המיקרופון, לקחתי את התיק, פניתי לדלת, והייתי צועדת לראש גבוה. אומרים שהחג הסתיים מיד אחרי זה.
תודה שקראתם עד הסוף. הלייק שלכם הוא התמיכה הגדולה ביותר, ואני מצפה בקוצר רוח לקרוא את סיפורים שלכם בתגובות.
