לא היה לסמי יותר אחות. הוא נסע לקיבוץ כדי לקבור אותה. טובה, אשתו של סמי, נשארה בבית הבריאות שלה לא הרשתה. טובה ידעה שבעלה יחזור היום, לכן הכינה הכול מראש: הניחה בצלחות פירה וקציצות. סמי נכנס למטבח.
בדיוק הספקת לארוחת ערב, אמרה טובה.
סמי שתק, והביט באשתו במבט משונה.
מה קרה? שאלה טובה בתמיהה.
לא חזרתי לבד, אמר לבסוף.
מה זאת אומרת? עם מי? התפלאה טובה.
מתנות לאשתו
טובה אלכסנדרוביץ חשבה לעצמה: הנה הגיע הזִקנה. עכשיו היא שוכבת במיטה, מביטה בתקרה ונזכרת בכל חייה. רוב הזמן חושבת על שלוש השנים האחרונות.
אז עוד היה בעלה. בדיוק מלאו לו שישים ושתיים. אחותו מהקיבוץ נפטרה. הייתה בודדה מאוד, סמי נסע להסדיר את הקבורה. וכשחזר…
כשהגיע, דחף לפניו ילדה דקיקה:
טובה, זו הנכדה של אחותי. קוראים לה נועה.
טובה בחנה את הילדה במבט חמור, הביטה בבעלה בקדרות, ולבסוף אמרה:
תיכנסי, נועה! אני מיד מסדרת את השולחן.
היא ידעה שבעלה יחזור היום, הכל היה מוכן מבעוד מועד: פירה, קציצות.
תשבי, נועה! תאכלי! ניסתה להיות הכי נעימה שאפשר.
המטבח והפינת אוכל
הילדה החלה לאכול, וטובה סימנה לבעלה ללכת לחדר השינה.
סמי, מה זה צריך להיות? לחשה וסגרה מעט את הדלת.
טובה, תני לה להישאר אצלנו. אין לה אף אחד בעולם.
ואיפה הבת של אחותך?
אפילו לפרידה מהאמא שלה היא לא טרחה להגיע. אחותי גידלה את נועה מגיל שלוש לבדה, נשף סמי בעצב. עכשיו גם היא איננה… לילדה לא נותר אף אחד.
סמי, אנחנו כבר בפנסיה. בריאות לא משהו, הציצה לעבר הדלת. בת כמה היא?
שתים עשרה.
היא תצטרך לגדול פה עוד שמונה שנים.
נקבל מהביטוח הלאומי עבורה. את הבית של אחותי נמכור בעוד חצי שנה, כבר סיכמתי. הבית ישן וקטן, נכון, אבל לנו יש גם קצת חסכונות. הדס ודוד יעזרו במידת הצורך, הם בכל זאת הילדים שלנו.
להם גם יש צרות וילדים. הנכדים רחוקים, התכוונו לעזור להם.
אבל נועה גם נכדה של אחותי.
לא ממש בת משפחה, נפנפה בידה. נו יאללה, האוכל מתקרר!
הילדה הביטה בחרדה בבעלי הבית שנכנסו: היה ברור לה על מה דיברו. קמה ממקומה:
סבתא טובה, אל תגרשי אותי. אין לי אף אחד חוץ ממך וסבא. אני אעזור לכם.
בסדר, תישארי.
עבר שנה. סמי איננו עוד. הילדים הגיעו, נפרדו ונותרו לשוחח עם אימם. נועה הלכה לשכנים וידעה שזה זמן של שיחה רצינית והיא מיותרת שם.
אמא, למה את צריכה את הילדה הזאת?
היא הנכדה של סמי, דמעות זלגו מעיני טובה. וגם אין לה לאן ללכת.
אולי נכניס אותה לפנימיה? המשיכה הבת. את כבר לא צעירה, למה לך את זה עכשיו?
נשארתי לגמרי לבד. אתם באים פחות ופחות. הבריאות שלי לא משהו לפחות מישהו יהיה איתי, ושוב בכתה.
טוב, הדס, אמר הבן והניח יד על כתף אחותו. יהיה לה קשה לבד באמת. שתישאר.
נשארו עוד יום עם אמם וחזרו הביתה גם להם שלושה ילדים כל אחד.
טובה נותרה לבד עם “לא בת משפחתה”. נועה התגלתה כילדה טובה; רק בת שלוש-עשרה, אבל עזרה בהכול לטובה, כאילו הייתה נכדתה האמיתית.
אבל מצבה של טובה המשיך להידרדר. שוב הגיעו הבת והבן.
אוי, רע לי מאוד, כמעט לא קמה מהמיטה, לפחות יש את נועה, החלה טובה למחרת בואם. אני רוצה להעביר לה את הדירה.
מה את מדברת, אמא? התרעמה הבת. יש לך שישה נכדים, לאחת כבר ארבע-עשרה ולשנייה חמש-עשרה. עוד מעט הן יתחתנו.
אף אחת מהן לא חושבת לטפל בסבתא הזקנה שלה.
עכשיו חופש, פסקה הבת. אתקשר, הן יבואו ויגורו אצלך כל הקיץ.
תוך שלושה ימים אכן באו הנכדות, וההורים חזרו הביתה. שוב נועה מיותרת, אבל טוב שיש שכנים טובים, קיבלו אותה בשמחה.
מרבקה ועדן, הנכדות, שמחו מאוד להישאר וההורים חזרו.
עוד באותו ערב טיילו עד מאוחר. כשחזרו, מצאו את סבתא לא קמה מהמיטה ואין מה לאכול. היא גם ביקשה מהן ללוות אותה לשירותים, והשפתיים של הנכדות התעקמו לא לזה הן ציפו, אבל לבסוף נאלצו לעזור.
בלילה ביקשה לשתות כמה פעמים, ורק עדן לבסוף קמה לעזור. וכשביקשה שוב לשירותים רבו ביניהן מי תעזור.
בבוקר היה צריך להכין אוכל, להאכיל את סבתא. מזל שהיא הצליחה להגיע לבד למטבח.
לאט לאט הידרדר מצב הרוח של הנכדות. כאשר ביקשה סיוע ברחצה, הן כבר לא יכלו לשאת זאת. התקשרו להוריהם וחזרו מיד.
כך טובה נותרה שוב עם “לא בת משפחתה”, וכבר קשה לה לקום לבד.
כך עברה שנה.
כל הדירה על כתפיה של נערה בת 15. עלתה לכיתה ט’, לומדת מצטיין, מטפלת בסבתא, שומרת על הסדר בדירה. אבל מחשבות טורדניות ממלאות את ראשה של טובה.
“ואפילו שהיא לא באמת שלנו לא עוזבת, לא מפקירה. אין לה לאן ללכת, נכון, אבל בזמן הקרוב… צריך להעביר לה את הדירה. אני מקווה שהילדים יבינו”.
התקשתה לקום מהמיטה. לקחה את הנייד סמי קנה לה כזה בגיל שישים, ולימד אותה להשתמש. מצאה את כתובת עורך הדין, התקשרה וביקשה שיבוא.
למחרת סידר את הכל כנדרש.
טובה התקשרה מייד לבן ולבת וסיפרה על ההחלטה. תוך יום שניהם הגיעו. דירה שלושה חדרים, בקומה שניה, בשכונה טובה.
אמא, אולי טעית? התחילה הבת. בואי תעברי אלינו. חודש אצלי, חודש אצל דוד את הדירה נמכור.
ומה עם נועה?
אותה נשלב בפנימיה. יש לך הרי נכדים אמיתיים, הם ידאגו לך.
כבר ראיתי איך הם דואגים. עם נועה אני רגועה יותר. וגם לא רוצה להתגלגל בין בתים.
טוב, הדס, פסק הבן. כך יותר טוב. אם טוב לאמא כך, זה העיקר. זו החלטתה שזה יישאר כך.
אחרי כמה ימים נסעו הילדים. נועה מיד חזרה מהשכנים.
סבתא, למה דוד ודודה באו?
לבקר, חייכה טובה. תשבי, יש לי משהו לספר לך.
סבתא, את נראית מסתורית היום.
תביאי לי את התיק, בבקשה! הוא על השידה.
הביאה נועה, והתיישבה לידה.
רשמתי את הדירה על שמך. כל המסמכים כאן.
סבתא, למה? אני לא נכדתך האמיתית.
יקירה שלי, את בשבילי הכי אמיתית! רק אל תעזבי אותי לעולם!
על מה את מדברת, סבתא? גם לי אין אף אחת בעולם חוץ ממך.
כשבוחנים את החיים, מתגלה שבני משפחה אמיתיים לא תמיד נקבעים בדם, אלא בלב ובמעשים. לפעמים, דווקא הרחוקים הופכים ליקרים ביותר, והאהבה והדאגה שהם מעניקים משאירות חותם עמוק מזהב.
