– אני לא יכול יותר לחיות עם פנסיונרית.
הוא אמר את זה כשהוא מסתכל לא עליי, אלא לתוך הצלחת עם הקציצות. הרגע הנחתי לו את המנה השנייה – הוא תמיד אכל שתיים, שלושים ושתיים שנים ברציפות, כל שבת.
– יוסי, על מה אתה מדבר?
– עלינו, נורית. יותר נכון, על זה שאין יותר ‘אנחנו’.
התיישבתי מולו. הנחתי את הידיים על השולחן – כפות ידיים למטה, כדי לא להסגיר. רואת החשבון שבי נכנסה לפעולה לפני האישה. רואת החשבון תמיד מגיבה ראשונה למילה “לא”.
– אתה עוזב?
– עוזב. מצאתי מישהי אחרת. בת עשרים ותשע. והיא, את יודעת, לא מסתובבת בבית בחלוק עם כיסים מרוטים.
החלוק שלי, באמת, היה ישן. כחול, עם כפתורים על החזה, קניתי אותו עוד כשהבת הלכה לבית הספר. נוח. יוסי קרא לו פעם “חלוק הספה” שלי. צחק.
עכשיו הוא לא צחק.
– ואיך קוראים לה?
– דניאלה.
הנהנתי. כאילו זה הסביר לי משהו.
על השולחן התקררו הקציצות. הבטתי בהן וחשבתי דבר מוזר: ביליתי שלוש שעות בלעצב אותן. טחנתי את הבשר בעצמי, השריתי לחם בחלב, כמו שאמא לימדה. שלוש שעות של השבת שלי. ועכשיו הוא יקום וילך לדניאלה, שבטח מזמינה סושי.
– מתי?
– מה מתי?
– מתי אתה עוזב?
– היום. ארזתי תיק כבר.
פה, בתוכי, משהו נקליק. לא צווח, לא נקטע – בדיוק נקליק, כמו מתג. הוא ארז תיק. בזמן שאני במטבח. בזמן שבישלתי מרק עוף לשבוע קדימה, כמו אידיוטית.
– נו לך, – אמרתי.
הוא כאילו לא האמין. אפילו הרים גבות.
– וזהו? בלי מילה?
– מה אתה רוצה לשמוע, יוסי? ששלושים ושתיים שנים כיבסתי את החולצות שלך לשווא? אני יודעת את זה גם בלעדיך.
הוא קם. הלך למסדרון. שמעתי אותו מתעסק עם המנעול של המזוודה – אותה אחת שנסענו איתה לאילת באלפיים ושמונה, כשקיבלנו בונוס על הדירה. אז גם השקעתי שם את הירושה של אמא. שני מיליון שקל. אני זוכרת כל ספרה – הרי אני רואת חשבון.
את הדירה רשמנו על שמו. “ככה יותר פשוט, נורית, אחר כך נעביר”. לא העברנו.
ישבתי במטבח והבטתי בשתי הקציצות שלו. אחר כך קמתי, לקחתי שקית זבל שחורה גדולה – מהסוג של מאה ועשרים ליטר, שאני קונה בחבילות בשופרסל – והלכתי לחדר השינה.
– מה את עושה? – שאל כשראה אותי עם השקית.
– עוזרת לארוז. אין לך מספיק מקום במזוודה אחת.
והתחלתי לקפל. חולצות – לתוך השקית. מכנסי טרנינג שבהם הוא שכב על הספה בימי ראשון – לתוך השקית. נעלי בית, מברשת שיניים, סכין גילוח, מטען לטלפון. הכל לתוך השקית. מהר, רגוע, כמו במלאי.
– נורית, השתגעת.
– לא, יוסי. להיפך, התפקחתי. בפעם הראשונה מזה שלושים ושתיים שנים.
הוא תפס לי את היד. הבטתי באצבעותיו – קצרות, עם ציפורניים צהובות – ומשהו גרם לו להרפות.
– אני אבוא אחר כך על השאר.
– בוא. רק תתקשר מראש. כדי שאפתח לך דלת.
אז עוד חשבתי שאפתח.
אחרי ארבעה ימים הוא בא. לא לבד.
פתחתי את הדלת וראיתי אותה. דניאלה. היא עמדה על המדרגות במעיל לבן שלא מתאים לעונה, עם תיק על שרשרת ארוכה ודקה, והביטה בי כמו שמביטים ברהיט ישן שצריך להוציא.
– שלום, – אמרה. בנימוס. עם מעט מצמוץ.
– שלום.
יוסי דחק את עצמו לידי במסדרון, כאילו הוא עדיין הבעלים כאן.
– נורית, אנחנו מהר. אני בא על בגדי חורף ועל מסמכים.
– אילו מסמכים?
– נו, שלי – תעודת זהות, רישיון רכב, ביטוח לאומי. ועל הדירה.
עצרתי בפתח המטבח.
– על הדירה?
– נו, הדירה רשומה על שמי.
דניאלה מאחוריו חייכה קלות. בזווית הפה. את החיוך הזה נזכרתי הרבה אחר כך.
– יוסי, – אמרתי לאט מאוד, – אתה באמת בא עכשיו לקחת מסמכים על דירה שהשקעתי בה את הירושה של אמא?
– נורית, איזו ירושה, זה היה לפני מיליון שנה.
– שש עשרה, – תיקנתי. – לא מיליון. לפני שש עשרה שנים. שני מיליון שקל, בשנת אלפיים ושמונה, אם מעניין מישהו – זה היה המחיר של דירת שלושה חדרים בשכונה שלנו. לגמרי. אתה אז עוד צחקת שאני ‘אגורה ליד אגורה’.
– אדון יוסי, – התערבה לפתע דניאלה, – לנו אין זמן.
ה”אדון יוסי” הזה גמר אותי. הוא בן חמישים ושש. כרס מעל החגורה, פנים אדומות, שקיות מתחת לעיניים – איזה אדון. אבל עבורה הוא היה “אדון”, כי הוא שילם. והוא שילם, דרך אגב, בכסף שלי – בשלוש השנים האחרונות הוא לא הביא הביתה חצי מהמשכורת, “לדלק ולארוחות צהריים”.
הרגשתי דפיקה ברקות. לא לב – דווקא רקות. יבשות כאלה, כאילו מישהו הצמיד אצבעות בתוך הגולגולת.
– יוסי, צא, בבקשה. ותיקח איתך את הגברת שלך. את המסמכים תקבל. דרך בית משפט.
– מה את?!
– דרך בית משפט, יוסי. אני אתן לך הכל דרך בית משפט עכשיו. גם חולצות, גם גרביים, וגם את החצי מהדירה שכביכול שייך לך. לפי רשימה, עם חותמת וחתימה.
דניאלה נחרה:
– את באמת חושבת שתצליחי לקבל משהו בבית משפט? הדירה רשומה על שמו.
– גבירתי, – פניתי אליה, ומשהו בקולי גרם לה לסגת מעט, – לכי למסדרון. אני מדברת עם בעלי. פורמלית, הוא עדיין שלי.
יוסי משך אותה בשרוול. היא יצאה לחדר המדרגות. הוא נשאר.
– נורית, אל תעשי שטויות. אנחנו יכולים להסתדר יפה.
– יכולים. רק יפה זה לא “תני את הדירה ואת תעודת הזהות”. יפה זה “בוא נחשב מי השקיע כמה, ונחלק”. בוא נחשב?
הוא שתק.
– אתה לא רוצה לחשב. טוב, לא צריך. אני אחתל לבד. אני טובה בזה, אתה יודע.
סגרתי אחריו את הדלת. סובבתי את המנעול – סיבוב אחד, שני. נשענתי בגב על הדלת.
בדירה היה שקט. רק המקרר זמזם במטבח, כמו תמיד. וריח מרק העוף – לא סיימתי לאכול אותו מהשבת.
החלקתי על הרצפה ליד הדלת וישבתי חמש דקות. לא בכיתי. פשוט ישבתי וספרתי בראש: שני מיליון פלוס שיפוץ באלפיים ושתים עשרה – עוד ארבע מאות אלף, פלוס מטבח באלפיים וחמש עשרה – מאתיים ועשרה, פלוס מרפסת באלפיים ותשע עשרה…
רואת החשבון שבי עבדה. האישה שתקה.
אחר כך קמתי, לקחתי טלפון וחייגתי למנעולן. הוא הגיע תוך שעה והחליף לי את צילינדר המנעול. שמונה מאות שקל. רשמתי בפנקס ההוצאות – הרגל.
בערב התקשרה הבת.
– אמא, אבא אומר שאת לא מכניסה אותו.
– לא מכניסה.
– אמא, איך ככה, הרי הוא…
– שירה, בקשה אחת ממני. אל תתערבי. בבקשה. אני לבד.
היא השתתקה. ואז אמרה:
– בסדר, אמא.
וה”בסדר” הזה היה הדבר הראשון שהחמם אותי מזה שבוע.
אחרי שבועיים הגיעה הזמנה לדין.
“תביעה לחלוקת רכוש משותף”. יוסי תבע חצי מהדירה, חצי מחלקה (שאין לנו, דרך אגב – הוא כתב את זה ליופי), ואיכשהו גם “פיצוי על נזק נפשי” על זה שהחלפתי מנעולים.
קראתי, והאמת, צחקתי. בפעם הראשונה מזה חודש.
אחר כך הלכתי לעו”ד. לא למישהו מוכר – מכורים פטפטנים – אלא לזרה, לפי מודעה. אישה צעירה, כבת ארבעים, בחליפה אפורה. קראו לה רחל.
הנחתי לפניה תיקייה. אותה אחת שאספתי שש עשרה שנים. הרגל של רואת חשבון – לשמור הכל.
– תעודת ירושה מאלפיים ושבע, – אמרתי והנחתי דף אחר דף. – פירוט בנק על הפקדת שני מיליון שקל לחשבוני. חוזה קניית הדירה – על אותו סכום, חודש אחרי חודש. קבלות על שיפוצים, כל אחת מאלפיים ושתים עשרה. חשבוניות על המטבח. חוזה עם הקבלן על המרפסת. קבלות תשלומים על הארנונה – ששילמתי בעצמי שש שנים האחרונות מהמשכורת שלי בת חמישה עשר אלף שקל, בזמן שהוא “השקיע ביחסים”.
רחל דפדפה ושתקה. אחר כך הרימה אליי עיניים.
– נורית, למה שמרת את כל זה?
– אני רואת חשבון, – אמרתי. – אני שומרת הכל.
היא חייכה. חיוך יפה כזה, כאילו ראתה בפעם הראשונה מישהי שבאה לא בידיים ריקות.
– יש לך עמדה חזקה מאוד. אני חושבת שנחזיר לך לא חצי, אלא את כולה.
הנהנתי. ואז אמרתי:
– רחל, ועוד דבר. אני ערבה לו על הלוואת רכב. מאלפיים עשרים ושתיים. מכונית טויוטה, לקח לשלוש שנים, נשארו אחד עשר חודשים. אני יכולה איכשהו… לבטל?
היא חשבה.
– אי אפשר לבטל ערבות חד-צדדית. אבל אפשר לכתוב לבנק על שינוי נסיבות מהותי – על גירושין. הבנק ידרוש ממנו ערב חדש, או פירעון מיידי. אם לא ימצא לא זה ולא זה…
– ייקחו לו את המכונית?
– ייקחו.
הבטתי בחוץ. שלג רטוב ירד, נפל על גגון ונמס מיד. חשבתי על דניאלה במעיל הלבן. על איך היא בטח אוהבת לנסוע בטויוטה הזאת. על איך יוסי הסיע אותי בה פעמיים – למרפאה ולבית הקברות, לאמא.
– בואי נכתוב, – אמרתי.
ורחל כתבה.
בערב חזרתי הביתה, חלטתי לעצמי תה – לא בשבילו, לא “לשניים”, אלא לעצמי לבד, בספל קטן עם פרחי שכחי-לי שהוא תמיד בז, – ושתיתי ליד החלון.
הדירה הייתה שקטה. החלוק שלי תלוי על הקולב. אף אחד לא קרא לו “חלוק הספה”.
חשבתי: וזה, מסתבר, לא מפחיד להיות לבד. מפחיד היה שלושים ושתיים שנים ברציפות להכין שתי קציצות, ולקבל קציצה אחת של תשומת לב.
אחר כך צלצל הטלפון. מספר לא מזוהה.
– מה עשית, זקנה?! – צרחה לתוך השפופרת דניאלה.
הרחקתי את הטלפון מהאוזן. בזהירות, כמו שרואת חשבון מרחיקה דוח לא נכון.
– גבירתי, בקשה ממני, – אמרתי בשלווה. – תתקשרי אליי רק דרך עורכת הדין. רחל, המספר שלה אני יכולה להכתיב.
וניתקתי.
הכדור נורה. הראשון.
המשפט היה בפברואר.
יוסי הגיע בחליפה היחידה שלו – כחולה כהה, אותה אחת שהייתה לו בחתונה של שירה לפני ארבע שנים. החליפה הייתה צמודה מדי. הז’קט לא נסגר על הכרס.
דניאלה לא הייתה. היא, כפי שגיליתי אחר כך, כבר רבה איתו באותו יום.
אני באתי בחצאית רגילה וחולצה לבנה. בלי חלוק, כמובן. יוסי הביט בי ואיכשהו התבלבל. בטח ציפה לראות “פנסיונרית”. מולו ישבה אישה שניהלה חשבונות של אחרים שלושים ושתיים שנים, ועכשיו בפעם הראשונה באה לנהל את שלה.
רחל דיברה כעשרים דקות. רגועה, לפי מסמכים. תעודת ירושה – אחת. פירוט בנק – שניים. קבלות – תיקייה, שלוש מאות שמונה עשר עמודים. תשלומי ארנונה – תיקייה נוספת.
הבטתי ביוסי. הוא האדיר והחוויר. פעם אחת אפילו חיפש בכיס ואלידיום – ולא מצא, כי את הוואלידיום תמיד שמתי לו בכיס אני.
השופטת הקשיבה, הביטה בו מעל המשקפיים.
– נתבע, יש לך מה להשיב לגוף הדברים?
– נו… זה רכוש משותף…
– באילו כספים נרכשה הדירה?
– במשותף.
– בחומר הראיות יש תעודת ירושה ופירוט בנק. שני מיליון שקל נכנסו לחשבון התובעת באלפיים שבע. הדירה נקנתה באלפיים שמונה בשני מיליון שקל. הראיות שלך להשתתפות?
– אין ראיות?
– אין.
ניצחנו במשפט. לגמרי. הדירה – שלי. בתוספת פיצוי על שיפוצים ששילמתי מכרטיסי – עוד שש מאות אלף, שהיה עליו לשלם תוך חצי שנה.
יוסי יצא מהאולם ראשון. אני התעכבתי, חתמתי מסמכים.
כשיצאתי למסדרון, הוא עמד ליד החלון והביט לחצר. כתפיים שמוטות. החליפה נתלתה כמו שקים.
– נורית, – אמר בלי להסתובב. – אי אפשר ככה.
– איך?
– נו ככה. הכל עד הפרוטה. הרי אני לא זר לך. יש לנו בת משותפת.
התקרבתי. עמדתי לידו. ופה – אני נשבעת, לא ציפיתי לזה בעצמי – אמרתי את מה שאמרתי.
– יוסי, לא היית זר לי שלושים ושתיים שנים. נעשיתי זרה בשבת אחת. אתה זוכר מה אמרת? שאתה לא יכול לחיות עם פנסיונרית. אני לא פנסיונרית, אני בת חמישים וארבע, יש לי עוד שש שנים עד הפנסיה. אבל אפילו אם הייתי – על המילים האלה אני לא סולחת לך אגורה. לא אגורה, יוסי. וגם על ההלוואה שלך אני לא סולחת.
– איזו הלוואה?
– על הטויוטה. כתבתי לבנק על הגירושין. הערבות שלי בוטלה. יתקשרו אליך בקרוב – ידרשו פירעון מיידי או ערב חדש. דניאלה, מה את חושבת, תהיה ערבה?
הוא הסתובב. הפנים לא אדומות – לבנות.
– את… את עשית בכוונה?
– בכוונה, יוסי. בכוונה גמורה.
עברתי לידו לכיוון המעלית.
הכדור השני נורה שם, במסדרון בית המשפט. שמעתי את הטלפון של יוסי רוטט בכיס. בטח כבר הבנק.
בבית חלטתי לי תה בספל עם שכחי-לי. ישבתי ליד החלון, הבטתי בשלג וחשבתי: וזה, כנראה, מה שאנשים מרגישים כשהם אומרים “הצדק נעשה”.
רק שעוד רעדו לי הידיים. לא מפחד. מעייפות של שלושים ושתיים שנים, שהרשתי לעצמי סוף סוף להרגיש.
ואחר כך התקשרה שירה.
– אמא, השתגעת? אבא נשאר בלי מכונית. הוא אומר שהפלת אותו אצל הבנק. זה נכון?
– נכון, בת.
– אמא, הוא אבא שלי. הוא בוכה.
– שירה, אני אוהבת אותך מאוד. אבל הנושא הזה סגור בינינו. אבא הוא אבא שלך כל החיים. בעלי – כבר לא. לי חשבונאות משלי, לו חשבונאות משלו.
היא שתקה. אחר כך אמרה:
– את נהיית אחרת.
– נהייתי עצמי, שירה. בפעם הראשונה משלושים ושתיים שנים.
הכדור נורה. השני. והאמת, לא ידעתי אז אם לשמוח או לא – כי הבת בוכיה בשפופרת.
עברה שנה.
על יוסי שמעתי פיסות מידע. דרך שירה – היא בכל זאת התקשרה, למרות שמאוקטובר הפסיקה להגיד “אבא” והתחילה להגיד “הוא”.
את הטויוטה לקחו לו עוד במרץ. דניאלה סירבה להיות ערבה – אמרה שהיא “לא התחברה כדי לשלם את החובות שלו”. הם, דרך אגב, אף פעם לא התחתנו. גרו בדירה שכורה שלה בפריפריה, ועם כל חודש, לפי סיפורים, חיו יותר ויותר גרוע.
באוגוסט היא זרקה אותו.
זה קרה בערב ביום רביעי. שירה התקשרה אליי, בכתה:
– אמא, הוא מתקשר אליי, אומר – אין לו איפה לגור. דירה אין, מכונית אין, דניאלה שמה את התיקים מחוץ לדלת. אומרת לו: “אני לא יכולה יותר לחיות עם חייב”.
ישבתי במטבח, קלפתי תפוחי אדמה. למנה האחת שלי – עכשיו אני מכינה הכל למנה אחת, ותפוחי האדמה נגמרים פחות, ואוכל לא מתקלקל.
– אמא, את שומעת?
– שומעת.
– הוא מבקש לחזור. אומר – לפחות זמנית.
הבטתי בתפוחי האדמה בקערה. בסכין. בידי האוחזת בסכין. היד הייתה רגועה.
– שירה, תמסרי לו בבקשה דבר אחד. שאני לא יכולה יותר לחיות עם פנסיונר.
– אמא!
– אלה המילים שלו, שירה. לא שלי. שלו.
היא השתתקה. הרבה זמן. אחר כך אמרה:
– נהיית אכזרית.
– אולי.
– היית רואה אותו. יש לו מעיל ישן, בידיים שקית עם בגדים. כמו הומלס.
– ראיתי אותו שלושים ושתיים שנים, שירה. במצבים שונים. גם בחליפות יפות, גם במכנסי טרנינג. עכשיו תורי לחיות, לא להסתכל עליו עומד עם שקית.
היא ניתקה.
ואני קלפתי את כל תפוחי האדמה. שמחתי על הכיריים. והדלקתי טלוויזיה – בקול רם, כמו שלא הדלקתי הרבה זמן, כי יוסי לא אהב.
הטלוויזיה שידרה איזו סדרה. לא הסתכלתי עליה. פשוט הקשבתי לקולות שממלאים את הדירה. הדירה שלי. לגמרי, מקצה לקצה, שלי.
אחר כך, כשעתיים אחרי, הטלפון רטט בעצמו – על השולחן. המספר של יוסי. הבטתי איך הוא רוטט, זוחל על השולחן לקצה. צלצול אחד. שני. שלישי.
לא עניתי.
לא לרביעי, לא לחמישי, ולא לשישי – והוא צלצל שש פעמים עד חצות. ספרתי, הרגל של רואת חשבון.
למחרת שירה כתבה בהודעה: “הוא ישן אצלנו. זמנית”. עניתי: “בסדר, מותק, תשמרי על עצמך”. וזהו.
יותר לא דיברנו על זה. שירה איתי יבשה, בת היא בסוף. אומרת ש”שברתי את המשפחה”. אני אומרת שהמשפחה שבר מי שעזב בשבת, והשאיר שתי קציצות על השולחן. לא מסכימות.
הוא, שמעתי, התחיל לעבוד כמאבטח באתר בנייה. גר בצריף. דניאלה התחתנה עם אחר – עם איזה מנהל סוכנות רכב, מעלה הכל באינסטגרם.
ואני בבוקר שותה תה בספל עם שכחי-לי. מבשלת למנה אחת. קניתי לעצמי חלוק חדש – לא כחול, אלא ירוק, עם כפתורים גדולים. בחרתי בעצמי, בחנות, מדדתי מול המראה.
במראה – אישה בת חמישים וארבע. שיער כסוף ברקות. משקפיים. לא פנסיונרית. פשוט אישה שסוף סוף לא חייבת כלום לאף אחד.
אז ככה, בנות, אני פונה אליכן.
שירה כמעט לא מדברת איתי. השכנה דודה רות אמרה אתמול במעלית: “נורית, תסלחי לו, הוא גבר, לגברים קורה”. רואת החשבון מהעבודה אמרה: “נורית, איך הבת שלך, היא מתלבטת”. אחותי מחיפה אמרה: “נורית, הוא בלי קורת גג, תקחי אותו לפחות לחורף”.
ואני לא לוקחת.
הגזמתי אז עם הבנק ועם הערבות? או שעשיתי הכל נכון – על שלושים ושתיים שנים של כביסה, שתי קציצות ו”פנסיונרית”?
אתן הייתן עושות מה, בנות? הייתן מחזירות בעל שליוויתן לפני שנה בשקית זבל?
