המזוודה כבר עמדה ליד הדלת, ועל הכיריים עוד התבשל מרק עוף. עם קניידלעך. כמו שהוא אהב.
מירב ניגבה ידיים יבשות במגבת – בלי לחשוב. הביטה בעורף המוכר, בשומה שמאחורי האוזן, שנישקה אלף פעם. ולא זיהתה.
— אתה בנסיעת עבודה?
— לא, מירב. אני עוזב.
המילה נתלתה במטבח כמו ריח של שרוף.
— לאן?
— אל מישהי אחרת.
המגבת נפלה מהידיים.
— אלון…
— מירב, בלי סצנות. שנינו יודעים שזה נגמר מזמן. פשוט העזתי, ואת – לא.
— נגמר? – היא צחקה. עצבני, נורא. — מחר יום השנה שלנו. שמונה עשרה שנה.
— דווקא. שמונה עשרה שנה של אותו מרק בדיוק.
המכה נחתה בדיוק בבטן. היא נחנקה.
— ויתרתי על הדוקטורט בשבילך. יכולתי להיות…
— לא יכולת להיות כלום. — הוא חייך. ככה מחייכים כשרחמים מעורבים. — רסטורציה. מי צריך את זה עכשיו – כתבי יד ישנים, אבק… אני נתתי לך חיים, דרך אגב. דירה. רכב. ים כל שנה.
— אתה נתת?..
— מי אם לא. טוב. הדירה על שמי, אבל אני לא חיה. תגידי פה חודש-חודשיים. אחר כך נסדר.
היא נאחזה בגב הכיסא. האצבעות הלבינו.
— מי היא?
— איזה הבדל.
— מי?
הוא הביט בשעון.
— ליאת. בת שלושים ושתיים. היא חיה, מירב. מבינה? הולכת לתיאטרון, גולשת סקי, צוחקת. ואת הפכת מזמן לעוזרת בית. אפילו לא שמת לב.
מירב שתקה. גוש בגרון.
אלון תפס את המזוודה. ליד הדלת הסתובב – ובעיניו הבזיק משהו. לא חרטה. רוגז. כמו של בעל שעוזב כלב זקן בכלבייה.
— אל תדאגי. שלושים ושמונה זה לא גזר דין מוות. תהני מהחופש, מירב. מגיע לך.
הדלת נסגרה.
מרק העוף על הכיריים המשיך להתקרר.
בשבוע הראשון היא לא בכתה. הסתובבה בדירה כמו במוזיאון של חיים זרים. החולצות שלו. המברשת שיניים שלו. כוס שלא נגמרה על השולחן.
ביום השמיני צלצלה תמר.
— מירב, חיה?
ופרץ הסכר. היא התייפחה לטלפון ככה שהשכנה מלמטה עלתה לשאול אם הכל בסדר.
— תמרי… אני בת שלושים ושמונה. אני כלום. שמונה עשרה שנה בישלתי מרקים, אני אפילו לא זוכרת מתי החזקתי מכחול בפעם האחרונה…
— ואת זוכרת מה?
— מה?..
— את זוכרת למה הלכת לרסטורציה?
מירב קפאה. עמד מול העיניים: אולם מוזיאון ישראל, היא בת תשע עשרה, עומדת מול תמונה של ראובן רובין ובוכה. מזה שבני אדם ידעו ליצור כזה דבר. ולשמור עליו.
— כן.
— אז לכי תוציאי את הצבעים שלך מהארון. אני יודעת שהם שם. ראיתי אותם לפני חמש שנים.
הצבעים נמצאו. בקופסת נעליים, מתחת לווילונות ישנים. יבשים, חצי אבדו. אבל המכחולים – המכחולים שלמים. סנפיר, שנקנו פעם ממלגה, בוויתור על ארוחות צהריים.
מירב התיישבה על הרצפה בארון ובכתה. אבל כבר אחרת. בשקט.
למחרת נרשמה לקורסים בבצלאל. בתשלום. הכסף – האחרון, שהיה שמור לחופשה שעכשיו לא הייתה צריכה.
הלכה למספרה. גזרה את הצמה שאלון אסר לגעת בה עשרים שנה. במראה הביטה בה אישה לא מוכרת. עם עצמות לחיים חדות, עם עיניים חיות וכועסות.
— נו, שלום. הרבה זמן לא התראינו.
שלושה חודשי לימוד. מוזיאונים, סיכומים. בלילות ציירה – תחילה בהיסוס, אחר כך בביטחון. הידיים נזכרו. הידיים לא שכחו.
ובפברואר צלצלה תמר.
— מירב, יש עניין. זוכרת את אליהו, זה שעובד עם מיכאל? סבתא שלו נפטרה, קיבל בית במושבה. ישן. ושם יש כתבי יד, מדף שלם. רצה לזרוק…
— לא לגעת! — מירב קפצה. — שייגע בהם!
— אז חשבתי – אולי תראי? הוא ישלם.
— אראה. מחר.
כתבי היד היו במצב נורא. שמונה חלקים – מושחרים, עם נייר מתקלף, עם סדקים. מירב רכנה מעליהם – והלב דפק ככה שנשמע באוזניים.
— אליהו, – אמרה בצרידות. — זה פה… אני צריכה לבדוק מתחת למנורה, אבל אני כמעט בטוחה. המאה השבע עשרה. כתיבה ספרדית. מאוד יקר ערך.
הוא הרים גבה בחוסר אמון.
— כמה שווה?
— לשחזר – אני לא אומרת בדיוק. אבל למכור אחר כך – הרבה.
— ואת יכולה לשחזר?
מירב הביטה בניירות. בטקסטים שבקושי נראים מבעד לפיח. הבינה: זה הסיכוי. היחיד.
— כן.
העבודה לקחה חצי שנה. שכרה סטודיו קטנטן בפאתי תל אביב – ריח הממסים בדירה היה בלתי נסבל. אכלה לחם עם גבינה. ירדה שנים עשר קילו. פעמיים בכתה מייאוש כשרק כמעט הרסה את העבודה. פעם אחת התקשרה למרצה בארבע בבוקר – היא, אישה קדושה, הגיעה תוך שעה עם תרמוס.
ואז היה כתב היד הראשון. משוחרר. זוהר.
אליהו שתק הרבה.
— מירב. זה נס.
— זה לא נס. זו עבודה.
הוא שילם כפול. אחרי שבוע צלצל מכר שלו. אחר כך – מכר של המכר. אחר כך – בעל גלריה מהמסגר.
מפה לאוזן – הרדיו הכי מהיר בעולם.
עברה שנה. ואז עוד אחת.
עכשיו מירב גרה בדירה אחרת – שכורה, אבל שלה. עם תקרות גבוהות. סטודיו בנווה צדק, תור הזמנות לחצי שנה קדימה. עבודות לשני בתי כנסת ולאוסף פרטי של איש עסקים ידוע, ששם משפחתו בעיתונים כלכליים נכתב ביראת כבוד.
שמו היה דורון גולן.
הוא הגיע לסטודיו בעצמו. לא שלח שליחים. ישב על כיסא ליד החלון וצפה בה עובדת. לפעמים הביא קפה. לפעמים – כלום.
— אתה לקוח מוזר, דורון.
— אני אדם מוזר. לא אכפת לך אם אשב?
— לא אכפת.
ארבעים וחמש. אלמן. עיניים חכמות ועייפות וידיים של פסנתרן – למרות שהוא לא ניגן בפסנתר, אלא בשוק המיזוגים.
שום דבר לא היה ביניהם. עדיין. אבל מירב תפסה את עצמה לפעמים מחכה לבואו.
בערב ההוא היא לא רצתה ללכת לשום מקום.
אבל תמר התעקשה – יובל לגלריה ברחוב המסגר, כל הצמרת התל אביבית, אסור להחמיץ, יש לך קליינטים ביניהם, מספיק לשבת במנזר שלך.
מירב לבשה שמלה שחורה – פשוטה, הראשונה בחיים ממעצבת טובה, שנקנתה לפני חודש. עגילי פנינים – מתנה מקליינט אסיר תודה. עקבים שכבר הספיקה לשכוח.
דורון גולן אסף אותה בעצמו, בלי נהג.
— את היום…
— מה?
— זוהרת.
היא צחקה. באמת. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן.
באולם זמזמה שיחה, זרם שמפניה. מירב עצרה ליד ציור של ראובן רובין – העמידה פנים שהיא מתבוננת. רק נושמת.
— מירב?..
הסתובבה.
לפניה עמד אלון.
מבוגר יותר. אפור. מתחת לעיניים שקיות. בידו כוס, והיד מעט רועדת. לצדו – אישה צעירה, רזה, עם פרצוף לא מרוצה. נתלתה על מרפקו כמו על קולב, והתלוננה:
— אלוני, בוא, משעמם…
— חכי, ליאת.
הוא הביט במירב ולא זיהה.
— את? זו את?
— שלום, אלון.
— את… איך השתנית.
— הזמן עובר.
ליאת משכה בשרוול.
— מי זאת?
— זו… אשתי לשעבר.
ליאת סרקה את מירב במבט נשי מהיר. מהנעליים ועד העגילים. הפנים התארכו מעט.
— נעים מאוד. אני אהיה ליד הבר.
והלכה, מצקקת בעקבים.
נשארו שניהם. באמצע האולם, בתוך הקהל – אבל לבד.
— את פה איך?
— אני עובדת. רסטוראטורית. קליינטים פה.
— רסטוראטורית? – הוא מצמץ. — ברצינות?
— ברצינות.
— מירב… — הוא התקרב. הריח ממנו קוניאק. — אני חייב לומר. הייתי אידיוט.
היא שתקה.
— הליאת הזאת – סיוט. ריקה. לא יודעת אפילו לטגן ביצה. כל הזמן מועדונים, נופשים, מסעדות. עייף, מירב.
— מתאר לעצמי.
— אני מתגרש. כבר הגשתי. — הוא תפס את ידה. — בואי ננסה שוב. אהבת אותי. תמיד אהבת.
מירב הביטה באצבעותיו. זרות. פעם – הכי קרובות. עכשיו – פשוט זרות.
שיחררה את ידה ברכות.
— אלון. אתה זוכר מה אמרת לי בפרידה?
הוא קמט את המצח.
— אמרת – תהני מהחופש.
— מירב, לא התכוונתי…
— רגע. אני רוצה להודות לך. בלי אירוניה.
הוא הביט, לא הבין כלום.
— באמת נתת לי חופש. הרבה זמן לא יכולתי לפתוח אותו – כמו מתנה שמפחדים לפתוח. ואז פתחתי. בפנים הייתה אני עצמי. זו שקברתי שמונה עשרה שנה.
— מירב…
— אז תודה. ו – לא. אני לא חוזרת.
— אבל למה? יש לי דירה, כסף, אני אדאג…
— אלון. אני דואגת לעצמי. כבר הרבה זמן.
באותו רגע ניגש דורון גולן. רגוע, שקט, עם שתי כוסות.
— מירב, את מוכנה? אספן מתל אביב מחכה להכיר.
— כן, דורון. בטח.
הושיט יד. היא קיבלה.
אלון עמד והביט אחריה. בגב הזקוף שלה. באיך שהאיש בחליפה היקרה משתחווה אליה בכבוד.
ליד הבר ליאת התלוננה על משהו. הוא לא שמע.
מירב ליד הדלת הסתובבה לשנייה. ו – לא, לא מנצחת. פשוט נופפה. כמו שמנופפים למכר שנפרדו ממנו מזמן ובלי טענות.
האספן התברר כאיש מבוגר וכבד עם עיניים ילדותיות תכולות. ברוך נחום. נישק יד בנימוס מיושן, בהשתחוויה, אמר “גברתי” – בלי אירוניה.
— דורון סיפר לי נפלאות עלייך. לא האמנתי. עכשיו רואה – לא שיקר.
— עוד לא ראית את העבודות שלי.
— ראיתי. לפני שלושה חודשים. “מגילת אסתר” מאוירת, המאה השמונה עשרה. זוכרת?
מירב זכרה. חצי שנה הלך עליה.
— אתה קנית אותה?
— אני. ורוצה עוד. יש לי משהו עדין. אפשר לדבר?
עברו לחלון. דורון נשאר ליד העמוד – לא פולשני, בצד, אבל קרוב. מירב הרגישה אותו בגבה, ומזה היה חם מוזר.
בזווית העין ראתה: אלון עדיין ליד הציור של רובין. לבד. ליאת נסעה – כנראה בריב. הוא הביט לכיוונה, אבל מירב כבר לא הסתובבה.
— יש לי כתב יד, — לחש ברוך נחום. — צפתי. המאה השש עשרה. הבעיה היא שההיסטוריה שלו לא שקופה.
מירב נמתחה.
— גנוב?
— לא-לא, חלילה. הוצא בשנות העשרים. אחר כך פריז, ניו יורק. לפני שנתיים קניתי במכירה פומבית, חוקית. אבל רוצה להחזיר אותו הביתה. ובמצב האמיתי. במאה התשע עשרה ציירו עליו מחדש בכבדות. מתחת לציורים, אני משוכנע, מונחת יצירת מופת.
— למה אתה רוצה את זה?
ברוך נחום שתק.
— סבתא שלי הייתה מצפת. בשנת עשרים וארבע עזבו. אביה, רב, נרצח בשנת שלושים ושבע. אני מחפש את כתב היד הזה ארבעים שנה. והנה מצאתי.
למירב דמעה בעיניים.
— אני אקח את זה.
העבודה על כתב היד הצפתי הייתה אמורה להתחיל כעבור חודש – אחרי אישורים תיעודיים. ובינתיים החיים נמשכו ברגיל.
ביום שני בבוקר מירב הגיעה לסטודיו ומצאה מתחת לדלת מעטפה. בלי בול. פתק בכתב יד מוכר ומשובש:
“מירב, צריך לדבר. לא בטלפון. אהיה ביום רביעי בשבע ליד הסטודיו שלך, בבית הקפה בפינה. אם לא תגיעי – אבין. אבל ממש מבקש. אל.”
ישבה הרבה והביטה בנייר. קמטה. החליקה. שוב קמטה.
ביום רביעי בשבע באה.
לא ידעה למה. אולי רצתה לשים נקודה – לא זו היפה מהגלריה, אלא אמיתית. יומיומית. סופית.
אלון חיכה בשולחן הפינתי. לפניו כוס תה, שלא נגע. קם כשהיא ניגשה, במבוכה.
— תודה שבאת.
— יש לי עשרים דקות.
— אני מהר. — הוא נאחז בכוס. — מירב, בלי ליאת, בלי קהל… לא אמרתי נכון אז בגלריה. יותר נכון, לא ככה.
— איך כן?
הוא הרים עיניים. מירב פתאום ראתה: בעיניים שחה פחד אמיתי. זה שמופיע כשאדם מבין שעשה דבר בלתי הפיך.
— פישלתי ככה שעדיין לא מסוגל לסדר.
— כן.
— מה – כן?
— כן, פישלת. — היא אמרה את זה בלי כעס. כקביעה. — בשביל מה הזמנת?
שתק. שלף מהכיס קופסת קטיפה, שחוקה. מירב זיהתה מיד.
— טבעת של סבתא, — אמרה בשקט.
— זוכרת?
הטבעת של סבתא שלו, עם אמרלד קטן. לפני שמונה עשרה שנה אלון נתן אותה למירב לאירוסין. כעבור כמה שנים ביקש בחזרה – “לשמירה”, לילדים לעתיד. ילדים לא היו. הטבעת נשארה אצלו.
— רוצה להחזיר לך. היא שלך. בזכות.
— לא.
— פשוט קחי. זו לא הצעה. הבנתי הכל אז בגלריה. ראיתי איך את עם גולן הזה… — הקול רעד. — את אוהבת אותו?
מירב שתקה. הקשיבה לעצמה בכנות.
— עדיין לא יודעת. אבל יכולתי. אם הזמן ייתן.
אלון הנהן. בכבדות.
— אני שמח. באמת. הוא בחור בסדר, בדקתי.
— בדקת?
— ברור. שמונה עשרה שנה הייתי בעלך. יש לי זכות.
מירב הביטה בו וראתה – בפעם הראשונה, אולי, בכל החיים – לא בעלים, לא פוגע, לא בוגד. פשוט גבר עייף ומבוגר, שהפסיד את המשחק הכי חשוב. ועכשיו מבין את זה.
לא היה כואב. אלא אנושי, מרחם.
— אלון. את הטבעת לא אקח. תן אותה… לא יודעת, לאחיינית שלך, לבת של לודמילה יש ילדה גדלה. או לבית כנסת.
— דבר אחד אומר. וזהו. טוב?
— טוב.
— תודה שעזבת.
הוא הביט בלי להבין.
— אם לא היית עוזב, הייתי מבשלת מרקים עד גיל שישים. ושונאת אותך בשקט, בסתר, לא מודה אפילו לעצמי. ושונאת גם את עצמי. ועכשיו – לא שונאת. לא אותך, לא את עצמי. זה דבר נדיר.
הוא שתק. דמעה זלגה בלחי לאט, בכבדות. לא ניגב.
— תהיה בריא, — אמרה מירב. — ותשמור על עצמך.
קמה. לבשה מעיל. ליד הדלת הסתובבה – הוא ישב עם ראש מורכן. הכתפיים רעדו קלות.
מירב יצאה החוצה. פניה פגעה רוח – קרה, מריחה מעלים ומעט עשן.
הלכה בשדרה ובכתה. בשקט, בלי יבבות. לא מצער. לא משמחה נקמנית. פשוט – פרק גדול וכואב נסגר. בלי קרסים, בלי קטעים בולטים. השתחרר.
ורק איפשהו בפנים, כקוץ קטן, ישב לא ברור. לא רחמים אפילו. ספק. אולי לשווא? אולי שמונה עשרה שנה זה בכל זאת לא ריק, והיה נכון לתת עוד צ’אנס?
מירב הגיעה לתחנת הרכבת. עצרה. עמדה עשר שניות.
והבינה: לא. לא לשווא.
ירדה בדרגנוע.
כתב היד הצפתי התברר כמורכב יותר משחשבה. שלוש שכבות של ציורים. התחתונה – המאה השש עשרה, כמו שהבטיח ברוך נחום. בינה לבין פני השטח עוד שתיים: המאה השמונה עשרה וסוף התשע עשרה. כל אחת הוסרה מילימטר אחר מילימטר.
עבדה כמעט שנה.
בשנה הזאת הרבה השתנה.
דורון גולן הציע לה נישואין באפריל. לא במסעדה, לא עם טבעת – הוא היה חכם מדי בשביל זה. ישבו במטבחון שלה, שתו תה.
— מירב. מה דעתך להתחתן?
— ככה פתאום?
— למה לסבך? שנינו לא בני עשרים. יודעים מה אנחנו רוצים.
— ומה אתה רוצה, דורון?
— אותך. לכל החיים. אם לא מוכנה – אחכה. אני סבלני.
— תן עד הסתיו.
— עד הסתיו – עד הסתיו.
לא נעלב. הוא היה באמת סבלני.
במאי תמר סיפרה: אלון עבר למושבה. מכר את דירתו בתל אביב, קנה בית ביישוב. עם ליאת התגרש מהר, בלי שערוריות. יש לו עכשיו איזו שכנה. אלמנה. מבשלת לו מרקים. שקטה.
מירב, כששמעה, חייכה משום מה. שיהיה. העיקר שיהיה קצת רגוע.
ובאוגוסט קרה הדבר המרכזי. היא הורידה את שכבת הציור האחרונה מכתב היד הצפתי.
ומתחתיה נגלה הפנים.
מירב עמדה בסטודיו לבד, בשתיים בלילה, והביטה בפניו של חנוך – שקטים, חמורים, כתובים ביד אמן לא ידוע מלפני חמש מאות שנה. שעברו מלחמות, מהפכות, הגירה, אוקיינוס, מכירות פומביות. וחזרו – הביתה. אל נכדו של אותו רב שנרצח בשנת שלושים ושבע.
צלצלה לברוך נחום. העירה אותו.
— ברוך, סליחה… זה נפתח.
בשקט בצד השני. שקט מאוד. אחר כך שמעה איך האיש המבוגר בוכה – רחוק, בביתו בהרצליה פיתוח.
— גברתי, — אמר לבסוף, וקולו רעד. — אני יוצא מיד. לא יכול לחכות עד הבוקר.
הגיע בשבע בבוקר, לא מגולח, בחליפה מקומטת, עם קופסת שוקולד – מגוחכת, מצחיקה, כאילו הולך לגן ילדים.
נכנס לסטודיו. ראה את כתב היד. וירד על ברכיו.
מירב הסתובבה. נתנה לו להיות לבד. איתו. עם סבתא. עם הסבא רבא. עם כל ההיסטוריה הגדולה הנוראה והמוארת שהתכנסה לנקודה אחת – בסטודיו שלה בנווה צדק.
בספטמבר מירב התחתנה.
החתונה הייתה שקטה. בערך עשרים איש. תמר עם בעלה. המרצה מבצלאל. ברוך נחום, שהגיע במיוחד מתל אביב. כמה נזירים ממנזר שעבורו עבדה – ישבו בפינה ושתו מיץ בביישנות.
שמלה בצבע קרם, פשוטה. בשערה ורד לבן אחד. לא חבשה הינומה. פעם שנייה – לא צריך.
דורון גולן שם טבעת נישואים – דקה, מזהב לבן. בלי אבנים. הוא ידע שהיא לא אוהבת ברק.
מירב הייתה בת ארבעים ושתיים.
בערב, כשהאורחים התפזרו, ישבו על המרפסת של הדירה החדשה, שתו יין. שתקו.
— דורון. דבר אחד הבנתי רק עכשיו.
— מה?
— כשאלון עזב, הוא אמר – תהני מהחופש. בציניות. ויצא – כאילו בירך.
דורון לקח את ידה. נישק את כף ידה. לא ענה כלום. טוב כשאדם לא עונה על כל משפט במשהו יפה.
מירב גמרה את היין. הניחה את הכוס.
מחר לסטודיו. שם מונחת לה עבודה חדשה – שום דבר מיוחד, מגילת אסתר מהמאה התשע עשרה מבית כנסת קטן ליד רחובות. קטנה, פשוטה, בלי מסמכים ארכיוניים, בלי אגדה. סתם מגילה שהביא רב מקומי, על אוטובוס, בשק בד.
מירב חשבה עליה בהנאה.
