נועה, תכיני פשטידת כרוב לארוחת הערב מחר, אמרה לאה כשנכנסה למטבח והתיישבה ליד השולחן. כבר הרבה זמן לא אכלתי מאפה טוב; את תמיד מכינה מנות מוזרות.
נועה הסתובבה מהכיריים שם טיגנה קציצות לארוחת הערב. חמותה ישבה עם ההבעה הלא מרוצה הרגילה שלה, מתקנת את הסוודר הבורדו המוכר שלה.
יש לי אלרגיה לכרוב, לאה, ענתה נועה בשלווה, הופכת קציצה. אני לא הולכת להכין את זה.
מה זאת אומרת שלא תכיני? קולה של החמותה התחדד. ביקשתי ממך, ואת מסרבת לי? מי את חושבת שאת כדי לדבר איתי ככה? בזמני, כלות כיבדו את המבוגרים!
זה לא עניין של כבוד, אמרה נועה, העבירה את המחבת למבער אחר. אם אכין כרוב, אקבל התקף אלרגיה. תכיני בעצמך אם זה כל כך חשוב לך.
תכיני בעצמי? לאה קפצה מכיסאה. אני לא המשרתת שלך! את הגברת של הבית, אז תכיני מה שאני אומרת! והאלרגיה שלך היא רק תירוץ. את פשוט עצלנית מכדי להתעסק עם הבצק!
לאה, מה לעצלות יש לזה? נועה פנתה לחמותה. אני מבשלת כל יום, מנקה, מכבסת. אבל לא אכין פשטידת כרוב כי אני לא מסוגלת פיזית!
לא יכולה או לא רוצה? החמותה התקרבה, צמצה את עיניה. את חושבת שרק כי בני התחתן איתך, את יכולה לשלוט בי? נראה מי באמת אחראי כאן!
מפתחות רשרשו במסדרון מוטי הגיע הביתה. פניה של לאה השתנו מיד להבעה סובלת.
מוטי, בני, היא מיהרה אליו. טוב שבאת. אשתך נהייתה חצופה לגמרי! ביקשתי ממנה לאפות פשטידה, והיא גסה לי, מסרבת!
מוטי הסיר את הז’קט ונתן לאשתו מבט עייף; היא עמדה ליד התנור עם פנים מתוחות.
נועה, מה קורה כאן? הוא שאל, תלה את הז’קט בארון. למה את מסרבת לאמא?
יש לי אלרגיה לכרוב, מוטי, אמרה נועה בשקט. כבר הסברתי ללאה.
אלרגיה? איזו אלרגיה? מוטי הניף יד. אמא, אל תדאגי. נועה תאפה את הפשטידה מחר. נכון, יקירתי?
נועה הביטה בשקט בבעלה, ואז בחמותה שחייכה בניצחון. לבה נצבט מכאב העלבון.
לא, אני לא אאפה את זה, היא אמרה בתקיפות, הורידה את הסינר והלכה לכיוון הדלת. אתם יכולים לסעוד לבד.
נועה נכנסה לחדר השינה וסגרה את הדלת. קולות מושתקים מאחורי הקיר מוטי ואמו אכלו ארוחת ערב בשלווה, דיברו על עניינים יומיומיים. והיא שכבה עם הפנים בכרית, דמעות זולגות על פניה.
מאחורי הקיר נשמע מלמול מתמשך של קולות מוטי סיפר לאמו על העבודה, והיא הנהנה באהדה. כאילו שום דבר לא קרה. כאילו אשתו לא עזבה כועסת, אלא פשוט נעלמה.
בבוקר קמה נועה מוקדם מהרגיל. לאה עדיין ישנה הבית היה שקט באופן יוצא דופן. מוטי ישב ליד שולחן המטבח עם כוס קפה, גלש בחדשות בטלפון.
מוטי, אני צריכה לדבר איתך, נועה ישבה מולו, כרכה את ידיה. שיחה רצינית.
הוא הרים ראש מהמסך, מסתכל בתמיהה.
על מה?
על אמא שלך, נועה נשמה. אני עייפה מהביקורת המתמדת. לאה מבקרת על הכל איך אני מבשלת, איך אני מנקה, מה אני לובשת. אני עייפה מלציית לה בבית שלנו.
נועה, מה את אומרת? מוטי הניח את הטלפון. אמא מתנהגת בסדר. יש לה רק הרגלים משלה.
הרגלים? קולה של נועה התחדד. ככה קוראים לזה להורות לאנשים מבוגרים? מוטי, אולי הגיע הזמן למצוא לאמא דירה שכורה? שתגור בנפרד? אנחנו עדיין צעירים, אנחנו צריכים מקום משלנו.
מוטי הניח את הכוס בכוח על הצלוחית.
את מציעה לזרוק את אמא שלי לרחוב? קולו נשמע קר. היא ביקשה לגור איתנו, ואת רוצה להוציא אותה?
אני לא מתכוונת לזה, נועה הושיטה יד, אבל הוא נסוג. רק מקום נפרד. אנחנו נוכל לעזור עם השכירות…
תראי, אני לא אוהב את זה, מוטי קם והתחיל להתארגן לעבודה. אמא לא מפריעה. להיפך, היא עוזרת לנו מבשלת, עוזרת בבית.
מתי היא מבשלת? נועה גם קמה. מוטי, תסתכל טוב! אני עובדת, חוזרת, מבשלת ארוחת ערב, מנקה, מכבסת. ואמא שלך רק מבקרת!
די, מוטי קטע אותה, לבש את הז’קט שלו. אני לא רוצה לשמוע עוד על זה. אמא נשארת. זהו.
הדלת נטרקה מאחוריו בצליל מתכתי לא נעים. נועה נשארה לבד במטבח, מביטה בכוס הקפה שהשאיר. המרירות מהשיחה התפשטה בה כמו הנוזל הקר. היא לקחה את הכוס לאט, שטפה אותה והניחה לייבוש.
נועה כעסה על חוסר הצדק הזה. חמותה נתנה את דירתה לבתה. ואז התעקשה לגור איתם. ומוטי לא ראה בזה שום דבר מוזר! נועה נמאס לה לחיות תחת העין הפקוחה של אמו.
חצי שעה מאוחר יותר, לאה הופיעה במטבח. שערה מסודר, החלוק כפתור עד הסוף. פניה הראו אי נחת רבה.
איזו הצגה עשית, החמותה פתחה בלי לברך. כל כך לא מנומסת! חשבת שבני יעמוד לצדך?
נועה שפכה לעצמה תה בשקט, מנסה להתעלם מהפרובוקציה.
רואה? לאה המשיכה, התיישבה. בני תמך בי! זה אומר שהוא מבין מי כאן הבוס. ומכאן, את חייבת לשמוע לי!
נועה הניחה את הקומקום חזק יותר.
היום תנקי את כל הדירה עד שתנצנץ, המשיכה החמותה. תשטפי חלונות, תנקי רצפות בכל החדרים, תהפכי את האמבטיה לנקייה. אחרת את מתנהגת כמו גברת אבל הבית מלוכלך!
הבית לא מלוכלך, נועה התנגדה בשקט.
לא מלוכלך? קולה של לאה עלה. ראיתי אבק על הקומודה בסלון אתמול! והמראה במסדרון מוכתמת! אם תתווכחי, אספר למוטי שאת לא שומעת לי!
משהו בנועה נשבר. כמו חוט מתוח שלא יכול עוד. היא פנתה במהירות לחמותה.
לא! קולה היה מתוח. אני לא אעשה זאת! צייתתי לך יותר מדי זמן! איבדתי את עצמי! אני מכינה מה שאת רוצה, מנקה כשאת אומרת, שותקת כשאת צועקת! די!
לאה קפצה על רגליה. פניה האדימו. היא צעקה:
איך את מעזה? איך את מעזה להתנגד לי?
נועה גם הרימה את קולה.
אני מעזה! אני אדם חי, לא משרתת! ולא אסבול עוד את הביקורות שלך!
אם תמשיכי, בני יזרוק אותך! צעקה החמותה, מנופפת באגרופה.
ואז משהו בנועה השתחרר. שנים של שתיקה, חודשים של השפלות. הכל יצא בגל אחד. היא התיישרה. קולה היה כל כך חזק שלאה נסוגה.
שכחת למי שייכת הדירה! שכחת מי אפשרה לך לגור כאן! מי נתן לך לגור בלי לשלם שכר דירה, חשבונות, קניות כלום! אזכיר לך זו הדירה שלי! שלי, שנקנתה לפני הנישואים. לפני שהכרתי את בנך ואת המשפחה שלך!
לאה עמדה קפואה, פיה פתוח. היא לא ציפתה לזה.
נועה לא הפסיקה.
ומעכשיו, את לא תכתיבי לי! או שתהיי זו שתצא לרחוב, לא אני! הבנת?
לרגעים, לאה עמדה דוממת, ואז התאוששה. פניה סמוקות, עיניה צרות.
איך את מעזה לדבר ככה? היא צווחה. אין לך זכות! אני אמא של בעלך! אני מבוגרת! את חייבת לכבד אותי!
כבוד מרוויחים, לא מקבלים רק בגלל גיל! נועה לא ויתרה. ובחודשים האלה, לא הרווחת שום כבוד!
איך את… לאה נשמה בזעם. מי את חושבת שאת? אני אמא של מוטי! ואת רק אישה זמנית! הוא תמיד יבחר בי!
אז תלכו שניכם! נועה קטעה. ואני אשאר בדירה שלי! זו שאני משלמת עליה, מנקה ומבשלת בה! בזמן שאת רק שולטת!
אני… אספר לו! החמותה גמגמה. הוא ידע איך את מתייחסת אליי!
תספרי! נועה חיבקה את זרועותיה. רק אל תשכחי לציין שאת גרה פה בחינם!
לאה הסתובבה בזעם ורצה לחדרה ברעש רגליים. הדלת נטרקה חזק, החלונות רעדו.
דקות אחר כך, קול מודאג יצא מהחדר. החמותה התקשרה לבנה. נועה שמעה חלקים: חצופה לגמרי… מעליבה… מאיימת להוציא אותי…
נועה סיימה את התה והתכוננה לעבודה. שתתלונן היום דיברתי את האמת אחרי זמן רב.
בערב, מוטי חזר כמעט זועם. פניו אדומות, עיניו כועסות. מיד כשנכנס, תקף:
מה את עושה? הוא צעק. אמא סיפרה לי הכול! איך את מעזה להעליב אותה? לאיים להוציא אותה מהבית?
מהבית שלי, נועה תיקנה בשלווה, הורידה את הסינר. ולא איימתי. הזהרתי.
מהבית שלך? קולו גבר. אנחנו נשואים! מה שלך שלי!
לא, יקירי, נועה פנתה אליו. הדירה נקנתה על ידי לפני הנישואין. ולא אסבול עוד את חוסר הנימוס של אמא שלך.
אמא לא עשתה כלום רע! מוטי צעק. היא רק ביקשה עזרה!
היא נתנה הוראות, נועה ענתה. והעליבה אותי. ואתה תמכת בה.
כמובן שתמכתי! היא אמא שלי!
אז תחיה איתה, נועה הלכה לפתח הדלת ופתחה אותה. אבל לא כאן. תארזו ותצאו.
את צוחקת? מוטי הביט בה באי אמון.
לא, נועה הצביעה החוצה. ניצלת אותי מספיק, גרת על חשבוני מספיק. עכשיו תחליט איך אתה רוצה לחיות. ואני בוחרת באושר. בלעדיך!
לאה יצאה מהחדר כששמעה את הצעקות.
מה קורה? היא שאלה, אבל כשראתה את הדלת הפתוחה, הבינה.
תארזו, נועה אמרה. יש לכם חצי שעה.
הקלה הציפה את נועה כמו גל. היא עשתה את הצעד הקשה ביותר.נועה, תכיני פשטידת כרוב לארוחת הערב מחר, אמרה לאה כשנכנסה למטבח והתיישבה ליד השולחן. כבר הרבה זמן לא אכלתי מאפה טוב; את תמיד מכינה מנות מוזרות.
נועה הסתובבה מהכיריים שם טיגנה קציצות לארוחת הערב. חמותה ישבה עם ההבעה הלא מרוצה הרגילה שלה, מתקנת את הסוודר הבורדו המוכר שלה.
יש לי אלרגיה לכרוב, לאה, ענתה נועה בשלווה, הופכת קציצה. אני לא הולכת להכין את זה.
מה זאת אומרת שלא תכיני? קולה של החמותה התחדד. ביקשתי ממך, ואת מסרבת לי? מי את חושבת שאת כדי לדבר איתי ככה? בזמני, כלות כיבדו את המבוגרים!
זה לא עניין של כבוד, אמרה נועה, העבירה את המחבת למבער אחר. אם אכין כרוב, אקבל התקף אלרגיה. תכיני בעצמך אם זה כל כך חשוב לך.
תכיני בעצמי? לאה קפצה מכיסאה. אני לא המשרתת שלך! את הגברת של הבית, אז תכיני מה שאני אומרת! והאלרגיה שלך היא רק תירוץ. את פשוט עצלנית מכדי להתעסק עם הבצק!
לאה, מה לעצלות יש לזה? נועה פנתה לחמותה. אני מבשלת כל יום, מנקה, מכבסת. אבל לא אכין פשטידת כרוב כי אני לא מסוגלת פיזית!
לא יכולה או לא רוצה? החמותה התקרבה, צמצה את עיניה. את חושבת שרק כי בני התחתן איתך, את יכולה לשלוט בי? נראה מי באמת אחראי כאן!
מפתחות רשרשו במסדרון מוטי הגיע הביתה. פניה של לאה השתנו מיד להבעה סובלת.
מוטי, בני, היא מיהרה אליו. טוב שבאת. אשתך נהייתה חצופה לגמרי! ביקשתי ממנה לאפות פשטידה, והיא גסה לי, מסרבת!
מוטי הסיר את הז’קט ונתן לאשתו מבט עייף; היא עמדה ליד התנור עם פנים מתוחות.
נועה, מה קורה כאן? הוא שאל, תלה את הז’קט בארון. למה את מסרבת לאמא?
יש לי אלרגיה לכרוב, מוטי, אמרה נועה בשקט. כבר הסברתי ללאה.
אלרגיה? איזו אלרגיה? מוטי הניף יד. אמא, אל תדאגי. נועה תאפה את הפשטידה מחר. נכון, יקירתי?
נועה הביטה בשקט בבעלה, ואז בחמותה שחייכה בניצחון. לבה נצבט מכאב העלבון.
לא, אני לא אאפה את זה, היא אמרה בתקיפות, הורידה את הסינר והלכה לכיוון הדלת. אתם יכולים לסעוד לבד.
נועה נכנסה לחדר השינה וסגרה את הדלת. קולות מושתקים מאחורי הקיר מוטי ואמו אכלו ארוחת ערב בשלווה, דיברו על עניינים יומיומיים. והיא שכבה עם הפנים בכרית, דמעות זולגות על פניה.
מאחורי הקיר נשמע מלמול מתמשך של קולות מוטי סיפר לאמו על העבודה, והיא הנהנה באהדה. כאילו שום דבר לא קרה. כאילו אשתו לא עזבה כועסת, אלא פשוט נעלמה.
בבוקר קמה נועה מוקדם מהרגיל. לאה עדיין ישנה הבית היה שקט באופן יוצא דופן. מוטי ישב ליד שולחן המטבח עם כוס קפה, גלש בחדשות בטלפון.
מוטי, אני צריכה לדבר איתך, נועה ישבה מולו, כרכה את ידיה. שיחה רצינית.
הוא הרים ראש מהמסך, מסתכל בתמיהה.
על מה?
על אמא שלך, נועה נשמה. אני עייפה מהביקורת המתמדת. לאה מבקרת על הכל איך אני מבשלת, איך אני מנקה, מה אני לובשת. אני עייפה מלציית לה בבית שלנו.
נועה, מה את אומרת? מוטי הניח את הטלפון. אמא מתנהגת בסדר. יש לה רק הרגלים משלה.
הרגלים? קולה של נועה התחדד. ככה קוראים לזה להורות לאנשים מבוגרים? מוטי, אולי הגיע הזמן למצוא לאמא דירה שכורה? שתגור בנפרד? אנחנו עדיין צעירים, אנחנו צריכים מקום משלנו.
מוטי הניח את הכוס בכוח על הצלוחית.
את מציעה לזרוק את אמא שלי לרחוב? קולו נשמע קר. היא ביקשה לגור איתנו, ואת רוצה להוציא אותה?
אני לא מתכוונת לזה, נועה הושיטה יד, אבל הוא נסוג. רק מקום נפרד. אנחנו נוכל לעזור עם השכירות…
תראי, אני לא אוהב את זה, מוטי קם והתחיל להתארגן לעבודה. אמא לא מפריעה. להיפך, היא עוזרת לנו מבשלת, עוזרת בבית.
מתי היא מבשלת? נועה גם קמה. מוטי, תסתכל טוב! אני עובדת, חוזרת, מבשלת ארוחת ערב, מנקה, מכבסת. ואמא שלך רק מבקרת!
די, מוטי קטע אותה, לבש את הז’קט שלו. אני לא רוצה לשמוע עוד על זה. אמא נשארת. זהו.
הדלת נטרקה מאחוריו בצליל מתכתי לא נעים. נועה נשארה לבד במטבח, מביטה בכוס הקפה שהשאיר. המרירות מהשיחה התפשטה בה כמו הנוזל הקר. היא לקחה את הכוס לאט, שטפה אותה והניחה לייבוש.
נועה כעסה על חוסר הצדק הזה. חמותה נתנה את דירתה לבתה. ואז התעקשה לגור איתם. ומוטי לא ראה בזה שום דבר מוזר! נועה נמאס לה לחיות תחת העין הפקוחה של אמו.
חצי שעה מאוחר יותר, לאה הופיעה במטבח. שערה מסודר, החלוק כפתור עד הסוף. פניה הראו אי נחת רבה.
איזו הצגה עשית, החמותה פתחה בלי לברך. כל כך לא מנומסת! חשבת שבני יעמוד לצדך?
נועה שפכה לעצמה תה בשקט, מנסה להתעלם מהפרובוקציה.
רואה? לאה המשיכה, התיישבה. בני תמך בי! זה אומר שהוא מבין מי כאן הבוס. ומכאן, את חייבת לשמוע לי!
נועה הניחה את הקומקום חזק יותר.
היום תנקי את כל הדירה עד שתנצנץ, המשיכה החמותה. תשטפי חלונות, תנקי רצפות בכל החדרים, תהפכי את האמבטיה לנקייה. אחרת את מתנהגת כמו גברת אבל הבית מלוכלך!
הבית לא מלוכלך, נועה התנגדה בשקט.
לא מלוכלך? קולה של לאה עלה. ראיתי אבק על הקומודה בסלון אתמול! והמראה במסדרון מוכתמת! אם תתווכחי, אספר למוטי שאת לא שומעת לי!
משהו בנועה נשבר. כמו חוט מתוח שלא יכול עוד. היא פנתה במהירות לחמותה.
לא! קולה היה מתוח. אני לא אעשה זאת! צייתתי לך יותר מדי זמן! איבדתי את עצמי! אני מכינה מה שאת רוצה, מנקה כשאת אומרת, שותקת כשאת צועקת! די!
לאה קפצה על רגליה. פניה האדימו. היא צעקה:
איך את מעזה? איך את מעזה להתנגד לי?
נועה גם הרימה את קולה.
אני מעזה! אני אדם חי, לא משרתת! ולא אסבול עוד את הביקורות שלך!
אם תמשיכי, בני יזרוק אותך! צעקה החמותה, מנופפת באגרופה.
ואז משהו בנועה השתחרר. שנים של שתיקה, חודשים של השפלות. הכל יצא בגל אחד. היא התיישרה. קולה היה כל כך חזק שלאה נסוגה.
שכחת למי שייכת הדירה! שכחת מי אפשרה לך לגור כאן! מי נתן לך לגור בלי לשלם שכר דירה, חשבונות, קניות כלום! אזכיר לך זו הדירה שלי! שלי, שנקנתה לפני הנישואים. לפני שהכרתי את בנך ואת המשפחה שלך!
לאה עמדה קפואה, פיה פתוח. היא לא ציפתה לזה.
נועה לא הפסיקה.
ומעכשיו, את לא תכתיבי לי! או שתהיי זו שתצא לרחוב, לא אני! הבנת?
לרגעים, לאה עמדה דוממת, ואז התאוששה. פניה סמוקות, עיניה צרות.
איך את מעזה לדבר ככה? היא צווחה. אין לך זכות! אני אמא של בעלך! אני מבוגרת! את חייבת לכבד אותי!
כבוד מרוויחים, לא מקבלים רק בגלל גיל! נועה לא ויתרה. ובחודשים האלה, לא הרווחת שום כבוד!
איך את… לאה נשמה בזעם. מי את חושבת שאת? אני אמא של מוטי! ואת רק אישה זמנית! הוא תמיד יבחר בי!
אז תלכו שניכם! נועה קטעה. ואני אשאר בדירה שלי! זו שאני משלמת עליה, מנקה ומבשלת בה! בזמן שאת רק שולטת!
אני… אספר לו! החמותה גמגמה. הוא ידע איך את מתייחסת אליי!
תספרי! נועה חיבקה את זרועותיה. רק אל תשכחי לציין שאת גרה פה בחינם!
לאה הסתובבה בזעם ורצה לחדרה ברעש רגליים. הדלת נטרקה חזק, החלונות רעדו.
דקות אחר כך, קול מודאג יצא מהחדר. החמותה התקשרה לבנה. נועה שמעה חלקים: חצופה לגמרי… מעליבה… מאיימת להוציא אותי…
נועה סיימה את התה והתכוננה לעבודה. שתתלונן היום דיברתי את האמת אחרי זמן רב.
בערב, מוטי חזר כמעט זועם. פניו אדומות, עיניו כועסות. מיד כשנכנס, תקף:
מה את עושה? הוא צעק. אמא סיפרה לי הכול! איך את מעזה להעליב אותה? לאיים להוציא אותה מהבית?
מהבית שלי, נועה תיקנה בשלווה, הורידה את הסינר. ולא איימתי. הזהרתי.
מהבית שלך? קולו גבר. אנחנו נשואים! מה שלך שלי!
לא, יקירי, נועה פנתה אליו. הדירה נקנתה על ידי לפני הנישואין. ולא אסבול עוד את חוסר הנימוס של אמא שלך.
אמא לא עשתה כלום רע! מוטי צעק. היא רק ביקשה עזרה!
היא נתנה הוראות, נועה ענתה. והעליבה אותי. ואתה תמכת בה.
כמובן שתמכתי! היא אמא שלי!
אז תחיה איתה, נועה הלכה לפתח הדלת ופתחה אותה. אבל לא כאן. תארזו ותצאו.
את צוחקת? מוטי הביט בה באי אמון.
לא, נועה הצביעה החוצה. ניצלת אותי מספיק, גרת על חשבוני מספיק. עכשיו תחליט איך אתה רוצה לחיות. ואני בוחרת באושר. בלעדיך!
לאה יצאה מהחדר כששמעה את הצעקות.
מה קורה? היא שאלה, אבל כשראתה את הדלת הפתוחה, הבינה.
תארזו, נועה אמרה. יש לכם חצי שעה.
הקלה הציפה את נועה כמו גל. היא עשתה את הצעד הקשה ביותר.
