רותם ואני ישבנו על המיטה הישנה בבית הקטן שירשתי מהורי. שנינו היינו לבושות היטב הירושלמים לא מתפלאים על קור שהיה זוחל לבית בחורף, גם אם התנור רק התחיל לחמם קלות.
״הכל יהיה טוב, אמא,״ לחשתי לה והושעתי זרועי סביבה. ״אני כבר אתן לך את התרופות.”
עשיתי הכל להרגיע אותה, גם אם למען האמת, רותם כלל לא הייתה אמא שלי. הייתה חמותי, אפילו כבר לא ממש, כמעט רק זיכרון. השנים הפכו אותנו למשפחה בלי שנשים לב.
התגלגלנו לגור שלושתנו חמות, בן ודברתו, אני רבקה.
נישאתי לדניאל, בגיל מאוחר יחסית שלושים כשעוד היה בחור רווק ותמים. הייתי אשתו השנייה, לא הרסתי בית, כדברי המדברים, הוא כבר היה גרוש.
רותם מיד התחברה אליי, אהבתי הכל בה הייתה טובת לב, מחבקת בלי שיפוטיות, מאז שאיבדתי את הוריי בילדות, קיבלתי בה דמות אם.
“דניאל היה תמיד צוחק על הקרבה בינינו ‘אתן כמו קנוניה’, היה אומר.
חלפו חמש שנים של זוגיות נעימה, אבל אז השתנה פתאום. הפך קצוץ רוחני, מתפרץ, צרח עליי וגם על אימו. לאט לאט התברר שהסיבה לחוסר השקט מישהי אחרת.
לילה אחד הודיע שהוא מתגרש. השאיר לי יומיים להתארגן, אפילו לא הספקתי לארוז וכבר היא הופיעה האהובה החדשה, עם מזוודה צבעונית.
נדמה לי שהיא רצתה להרגיז, להיכנס בי. הייתה גבוהה ובלונדינית, שפתיים עבות, ריסים מלאכותיים וארוכים, בקושי יכלה למצמץ. שלא התאפקתי והתפקעתי מצחוק.
״על זה החלפת אותי, דניאל? אז בהצלחה אני לא מצטערת אפילו לרגע.”
“עלייך ועל אמא אף אחת לא שמחה, רק תרנגולות זקנות.”
“למה להעליב את אמא שלך?” ניסיתי להגן.
“מאמא, היא נשארת איתנו?” קרקשה המאהבת במבטא תל אביבי קלוש, “לא בא לי חמות בבית. שתקח אותה.”
“רותם, גם את תלכי. מיצית אצלנו,” אמר הבן.
“אבל, ילד, הכל נתתי לך, גם את כספי מהדירה! כדי שתקנה בית”
“לא רוצה שיחה, את יכולה להישאר רק בחדר, הדברנית תהיה פה בעלת הבית.”
שייקחו הכל,” צחקה העלמה, “יא בובה, נכון?”
דניאל רק עמד בצד, שותק. ידע שאמו לא תסלח.
כעבור שעה, עמדתי עם חמותי ליד הרכב. רותם רק הביטה אל מחוץ לחלון, דמעות זולגות על לחייה. לבה נשבר, העניקה הכל ופתאום מיותרת.
“איך נסתדר, רבקה?” שאלה בשקט.
“נעבור, יש לי חיסכון, נסתדר עד שאמצא עבודה, הפנסיה שלך מעבר, נתחלק בלחם ובחמאה.”
הגענו למושב שבו גדלתי. טוב שבאור יום. הספקתי להבעיר את התנור ולבשל תה, רותם מדדה אחרי מבעד לקור.
“שכנע אותנו הסבתא,” צחקה, “איך את מסתדרת כאילו חיית פה תמיד?”
“הסבא עוד אמר שלא אפחד מאתגרים, והבאתי מצרכים, לא אוהבת רכלניות של המושב”
ערב ירד. פתאום דפיקה, “רבקה, חזרת? הכל בסדר?” על הסף עמד גדעון, שכן ותיק, “מי איתך?”
“היא רותם, חמותי.”
“פני אליי אם יתעורר קושי.”
שבוע עבר, לאט לאט התמקמנו בבית, ניקינו כל פינה.
“רבקה, גם אני עזבתי מושב פעם, עברתי לעיר אחרי שהתחתנתי עם אבא של דניאל, אבל נשארתי לבד. מכרתי הכל ונתתי לו, הבן שלי אמר שתמיד אשאר אצלו, וכן ראית איך זה נגמר.”
“רותם, מספיק לדאוג. גם לי קשה, אבל היא מתהפכת אולי יום אחד יהיו נכדים?”
“ממנה? עדיף בלי. ומה עם גדעון?”
“אלמן, אשתו טבעה כשהצילה ילד. לא נישא מאז, גם ילד לא נשאר. הוא כמו סבא שלי, אפילו רק צעיר ממנו במעט.”
חלף חודש, שקט מצידו של דניאל. אך לפתע – צלצול מטלפון חסום.
“רבקה?”
“כן.”
“בעלך נהרג בתאונה. היה שיכור. הוא נהג, הייתה איתו בחורה שיצאה בלי שריטה. תצטרכי לזהות.
אלי, איך אומר לה, לרותם?
“רותם, שב, אל תבהלי. דניאל איננו.”
“אלי”, מיררה, “אני אשמה, עזבתי אותו!”
“רותם, הוא גירש אותך!”
“נכון, אבל אני אמא, הקדוש ברוך הוא דן אותו.”
“אני אצטרך לזהות, גדעון יהיה איתך.”
“אני בא איתך,” קבע גדעון, “ניסע ברכב שלי.
הלוויה מאחורינו. אני ורותם חזרנו לבית ההוא, שעתה מגיע בירושה. בחיים דניאל לא התאמץ אפילו להגיש גט לא היה פנאי, רק מסיבות וחגיגות.
גדעון ליווה אותנו לכל מקום, “צריך יד עוזרת.”
הבית איזה שבר. בגדים, כלים מלוכלכים בכל מקום, ריח של אלכוהול ורקבון.
“זה בני עשה? לאן התדרדר.”
“מה אתן עושות פה? זה הבית שלי, עופו!” הגיחה המאהבת, עוד ריסים, עוד שפתיים, אחריה בחור פרוע בחצי בגדים.
“תראי לי בעלות,” רעם גדעון,
“אם בעלי מת, לַי יש הכל! היינו נשואים!”
“לא היה גט בכלל!”
“עשינו מסיבת חתונה מראש, עכשיו זה שלי!”
“צאי מהבית! מישהו עוד כאן?”
הבחור נעלם. גדעון דאג ששום דבר לא ייגנב.
ביררנו לגבי מסמכים, החלפנו מנעולים, הרבה מהבית נזרק לאשפה.
“אני אתגעגע כשתחזרו לעיר” אמר גדעון.
“אל תדאג, נבוא לבקר, גם אתה אצלנו תמיד נקבל,” אמרתי. “רותם מאוד מזכירה את אשתך מנעוריך.”
ראו חיבה בעיניו, ואפילו רותם חייכה אליו. “אתה מאוהב, נכון?”
גדעון הסמיק, “שטויות”
שנה עברה, וגדעון ורותם נישאו. ייטב להם יחד, ואני כמו בת עבורם, אך לא רק יש גם נכדים.
בסוף אפילו אני הפכתי לאמא לא התחתנתי עוד, אימצתי אחים, בן ובת. אי אפשר להפרידם.
למדתי שיש משפחה מלידה ויש משפחה בְּצֶמֶד דרך, שהחיים סוללים לפניך.
הכול קורה לטובה, והחום חוזר גם בבתים קרים.
