VesperUm

Los padres de mi marido no dejan de entrometerse: intentan reconciliarlo con su exmujer. “¿Es que no lo comprendes? ¡Tienen un hijo en común!”, se queja mi suegra.

February 10, 202601

8 de febrero Últimamente siento que los padres de mi marido no logran aceptar que la vida de su hijo ha cambiado. Continuamente intentan reconciliarle

Life Lessons

זה לא אותו אלכסיי לילוש עמדה מול המראה, מחליפה עגילים בפעם השלישית. — נו, כפתור, — פנתה לכלבה שלה — אלה או האחרים? כפתור פיהקה. — תודה על התמיכה. היא הציצה בשעון. עוד חצי שעה. התרגשות משונה. בדרך כלל היא בטוחה בעצמה — המחזרים תמיד הסתובבו סביבה, אבל הפעם… — שטויות, — החליטה, ונעצה עוד מבט במראה. — את — הכי טובה! אולי זה בגלל שהיא עוד לא פגשה את אלכסיי? שלושה שבועות של שיחות טלפון — ואף לא פגישה אחת. שלושה שבועות, ואף פעם לא הצלחתי להשתלט עליו בשיחה, — עלה במחשבתה בחיוך. לילוש נאנחה ולקחה את התיק. הגיע הזמן. שלושה שבועות קודם — אלוהים, מתי כבר תתחתני ותעזבי את הבית? — נאנח אביה, הנוירוכירורג, בארוחת הערב. הוא זה עתה שב מניתוח ארוך, וקיווה לערב שקט עם ספר של אסימוב בעברית. ולילוש לא הפסיקה כבר חצי שעה, מנתחת בהתרגשות את ההבדלים בין מדע בדיוני ישראלי לעולמי. — אבא, הרי אמרת בעצמך שאסימוב זה פסגת הספרות… — אמרתי. נדבר על זה בפעם הבאה? עכשיו אני רוצה שקט. לילוש נעלבה — ושתקה לשלוש דקות תמימות. — דרך אגב, לגבי חתונה, — פתאום הפציע הבזק בעיני האב. — את זוכרת את ד”ר ספקטור — המנהל של הקליניקה בה התמחיתי? — נו? — יש לו בן. אומרים שהוא ממש בחור הגון. ספקטור ביקש את המספר שלך — שיכיר ביניכם. הסכמתי. לילוש עיקמה פרצוף. כל השידוכים האלה — כל כך מיושן, וזה טוב רק למי שאין לה ברירה, מה לה ולזה? אבל לא העזה לסרב לאבא. השיחה הראשונה ה”בחור ההגון” התקשר אחרי כמה ימים. — שלום, זו אלכסיי. אבא שלי דיבר איתך? — כן, — ענתה לילוש ביובש, אבל בליבה כבר ניצת עניין. קול נעים. — אבא שלי מאוד החמיא לך. אמר שאת… מיוחדת. — אני לא יודעת, — צחקה. — סטודנטית רגילה. שנה ב׳ ברפואה, מסלול ילדים. ואתה? — שנה א׳. אהיה כירורג… אה, זה מסביר את הביטחון. הם דיברו שעה. ואז — שעתיים נוספות. ומאז, כל יום. אלכסיי סיפר על החתולה מריאנה, על האהבה שלו למדע בדיוני, ועל החששות מגופו — האם הוא רזה מדי, חיוור מדי, עייף מדי? לילוש הקשיבה, אבל לפעמים חשבה: זה בעצם התפקיד שלי… וכמעט פלטה: “אלי, תירגע כבר.” (הוא סבל את השם “אלי” בקושי…) אבל חוץ מזוטות — הכל מצא חן בעיניה. המפגש ב“כיכר הבימה” סוף סוף קבעו להיפגש. בתחנת “כיכר הבימה”. קולנוע, ואחר כך גלידה ב”קוסמוס” ברחוב דיזנגוף. משם — מי יודע. לילוש קפצה מהקרון והביטה סביבה. המון. רעש. ריח המטרו. והנה הוא — גבוה, נאה, עם זר ורדים. עומד ליד העמוד, סוקר בדריכות כל רכבת. היא ניגשה בהחלטיות: — אלכסיי? הבחור נבהל, הביט בה מופתע: — סליחה, את… — לילוש, — אמרה ברצינות והושיטה יד — חצי לחיצת יד, חצי נשיקה. נדהם מהיופי שלי, — קימצה לה. שוב עבר ל”את”… הבחור קפא. — לילוש? — שאל מהוסס. — אבל אני… — נו, בוא כבר! — משכה אותו בשרוול, — עוד צריך להספיק את ההזמנה! — חכי רגע, רק רציתי להגיד… — נדבר אחר כך! — והובילה אותו החוצה. הוא הביט לאחור — כאילו חיפש מישהו — אבל לילוש כבר סחפה אותו להמון. הזר עוד בידו. הביט בפרחים, ואז בה — ונכנע. — טוב, — אמר בשקט. — הולכים. קולנוע ובית קפה הסרט מצא חן בעיניהם. לילוש אהבה גם את המעיל המעוצב של הבחור, עם צעיף סרוג ביד אמו. ריח קל של בושם צרפתי יקר. גלידת וניל עם ציפוי פריך ב”קוסמוס” של דיזנגוף. וההסכמה ביניהם על כמעט הכול. אומנם בעיקר לילוש דיברה, והוא — האזין מוקסם, עיניו החומות נעות אחריה, מהנהן בשלווה, ולפעמים הניח יד רחבה ומחממת על כף ידה הקטנה — כל כך גברי וסקסי! — את יודעת… — אמר, כשצעדו בערב בשדרות רוטשילד — את כזו… — כזו מה? — שאלה בלחש. — אמיתית. ספונטנית. היא חייכה אליו את החיוך הכי שובה שלה. היא הייתה מאוהבת. שלושה חודשים אחר כך הרומן התפתח מהר. הם נפגשו כמעט כל יום, ודיברו בטלפון שוב ושוב. אם רק היה סמארטפון — היו מדברים עוד יותר… אחרי שלושה חודשים אלכסיי הודה שהוא אוהב אותה, לא יכול בלי, ורוצה להינשא לה. לילוש, אחרי שהעמידה פני מתלבטת עשר דקות, הסכימה בשמחה. — צריך להכיר אותך להורים, — חשב בקול החתן. — לא עכשיו, עדיף להמתין, — נבהלה לילוש. המשפחה שלה, למרות הרצון “להשיא” אותה, הייתה מאוד קפדנית במחזרים. במיוחד הסבתא. אף אחד לא היה ראוי לנכדתה היקרה, ואבא ואמא תמיד הקשיבו לה. לוותר על אלכסיי לא הייתה מוכנה. גם עם הוריו של אלכסיי — לא מיהרה להכיר, שלא יידעו האחד על השני יותר מדי. יום ההולדת של אבא ההזדמנות צצה אחרי שבועיים. אבא, שבדרך כלל לא חוגג, מציין יומולדת 55 עם אורחים. לילוש הודיעה חגיגית שתגיע לא לבד. כמעט כל האורחים כבר הגיעו כשלילוש הובילה פנימה את המחזר — עם זר ציפורנים ובקבוק קוניאק צרפתי. — אבא, תכיר בבקשה… — החלה בטקסיות. הטלפון צלצל. — רגע, אני עונה — אמר אבא. הוא שב, מעט מתנשף: — זה היה ספקטור — שאל איך מגיעים מהתחנה. איזה יופי שהוא בא. חששתי שהוא עדיין נעלב מאז שלא הגעת לפגישה עם בנו! לילוש קפאה. — לא הגעתי?! אבא הסתכל עליה בתרעומת: — נכון. הוא אמר לי שבנו חיכה לך ב”כיכר הבימה” שעתיים — עם פרחים, ואת לא באת. לילוש פנתה לאלכסיי באיטיות. הוא עמד בדלת — חיוור, עם זר הציפורנים — והביט בה באשמה רכה. — נחזור עוד רגע, — לחשה לאב המופתע, ותפסה את אלכסיי ל”חדר שלה”. האמת לילוש סגרה את הדלת. הביטה בו. — רגע, — דיברה לאט, כאילו מפחדת לטעות. — מה זאת אומרת “לא הגעתי”? אלכסיי שתק. — אתה לא אותו אלכסיי? הוא הניד ראשו. — אתה לא אלכסיי ספקטור?! — לא, — לחש. — אני אלכסיי סוקולוב. חבר הכיר אותי לנערה… נטשה. חיכיתי לה ב”כיכר הבימה”. ואז את ניגשת ו… — ופשוט חטפתי אותך, — קבעה לילוש. עמדו בחדר ושתקו. — ניסיתי להגיד, — לחש. — ביום הראשון. בדרך לקולנוע. אבל לא הקשבת. — אני אף פעם לא מקשיבה, — הסכימה. — יש לי כישרון. כפתור ייללה ליד הדלת. לילוש התיישבה על המיטה. — ומה עכשיו? אלכסיי הביט בה — ארוכות, ברצינות, אפילו יותר מדי. התקרב וירד על ברך. — לא אכפת לי איך הכירו בינינו. גורל, או אבא של מישהי. — אני אוהב אותך ורוצה שתהיי אשתי. באמת. בלי בלבולים. לילוש חייכה בהקלה. — טוב. בוא נכיר את ההורים. רק תדע: המשפחה שלי לא פשוטה. — גם שלי לא. ויש לי חתולה עם אופי. — נסתדר! יצאו מהחדר. בסלון כבר חיכה ד”ר ספקטור ובנו שרק נכנס — גבוה, יפה, עם זר ורדים. לילוש הביטה על אלכסיי ספקטור האמיתי. ואז — על שלה, חיוור, ועם זר ציפורנים. לא, — חשבה. — זה לא הוא. וצחקה — באמת. — אבא, — אמרה, — יש לי בשבילך חדשות. וסיפור ארוך.

February 10, 202609

לא אותו אלון עינב עמדה מול המראה והחליפה עגילים בפעם השלישית. נו, ליבי, פנתה אל כלבתה, את העגילים האלו או את ההם? ליבי פיהקה. תודה על התמיכה.

Life Lessons

נסעתי בכביש מושלג בין יערות בגליל, כשלפתע חוסמה הדרך על ידי להקת זאבים; אחד מהם זינק על מכסה המנוע שלי — וברגע שבו הייתי בטוחה שזה סופי ושאין לי סיכוי לשרוד, התרחש דבר בלתי צפוי לחלוטין…

February 10, 202608

נסעתי בכביש 6 קרוב ליער בן שמן, הכל כזה ישראלי חורף אמיתי, אם בכלל יש דבר כזה בארץ: אפור, גשם פה ושם, ערפל, אפס שלג. הדרך ריקה כמעט, אפילו משאית של שטראוס לא רואים.

Life Lessons

Mi suegra se ofreció a ayudarnos con el cuidado de los niños durante el verano, ahora que está jubilada y dispone de mucho tiempo libre, así que aceptamos encantados. Ambos trabajamos y tenemos tres hijos, pero realmente no podemos permitirnos coger vacaciones normales: generalmente nos turnamos en el trabajo cuando alguno se pone enfermo o hay algún evento especial, y a veces logramos escaparnos un fin de semana si no surge nada en casa, pero nada más. Durante los últimos tres años hemos estado pagando una hipoteca a 20 años porque nos cansamos de mudarnos de alquiler en alquiler, y aunque la cuota es más alta, preferimos tener nuestro propio hogar. A pesar de trabajar todo el verano, no podemos irnos de vacaciones porque la hipoteca nos deja poco dinero al mes, y además en verano no hay cole y no hay nadie que cuide a los niños en nuestra ausencia. Al menos tenemos la tranquilidad de que estos meses de calor los pasan seguros y bien en casa, ¡su lugar! Mi suegra, ahora jubilada, se ofreció generosamente a echar una mano durante el verano, y como agradecimiento siempre vamos a casa de la madre de mi marido con la compra hecha y le damos dinero aparte para algún capricho de los niños, ya que nunca gasta su pensión en ellos porque no le llega. Preferimos darle el dinero en mano, así nos sale mejor que contratar una niñera, y todos parecemos contentos con este acuerdo. Sin embargo, el hermano de mi marido, que también tiene tres hijos, ha decidido llevarlos a casa de la abuela. Pero sus niños son más pequeños y revoltosos, necesitan mucha más atención y él no ha traído ni comida ni dinero para ellos, así que al final los estamos manteniendo nosotros. Es normal sentirse así; se lo he pedido muchas veces a mi marido que lo hable con su hermano, pero nunca se atreve porque no quiere discutir. ¿Por qué tengo que hacer yo el esfuerzo para que alguien más críe a sus hijos? ¿Cuál sería la mejor manera de hablarlo con él sin provocar una bronca?

February 10, 202600

Mi suegra nos ofreció su ayuda para cuidar de nuestros hijos durante el verano. Ahora está jubilada y le sobra tiempo, así que aceptamos, casi como quien

Life Lessons

נסעתי בכביש מושלג בין חורשות, כשלפתע הטרסה נחסמה על ידי להקת זאבים — אחד מהם קפץ על מכסה המנוע שלי; וברגע שכבר הייתי בטוחה שלא אצא מזה בחיים, התרחש משהו לא צפוי לחלוטין…

February 10, 202603

נסעתי בכביש המהיר החורפי לאורך יערות בגליל, כשלפתע הדרך נחסמה על ידי להקת זאבים. אחד מהם קפץ על מכסה המנוע שלי. ברגע שבו הייתי בטוחה שסיכויי לשרוד קלושים

Life Lessons

נסעתי בכביש המושלג בין עצי היער, כשלפתע להקת זאבים חסמה לי את הדרך — אחד מהם קפץ על מכסה המנוע שלי; וברגע שבו הייתי בטוחה שלא אצא מזה בחיים, קרה משהו מפתיע ובלתי צפוי לחלוטין…

February 10, 202605

יומן, יום ראשון נסעתי הערב בכביש 89 הגלילי, הדרך הישנה שמפלסת את דרכה בין יערות האלונים. בחוץ היה קור ירושלמי חורך, דק שבדקים על הכביש, שלג שכיסה הכל בשקט נקי.

Life Lessons

Mi suegra se ofreció a ayudarnos con el cuidado de los niños durante el verano, ahora que está jubilada y dispone de mucho tiempo libre, así que aceptamos encantados. Ambos trabajamos y tenemos tres hijos, pero realmente no podemos permitirnos coger vacaciones normales: generalmente nos turnamos en el trabajo cuando alguno se pone enfermo o hay algún evento especial, y a veces logramos escaparnos un fin de semana si no surge nada en casa, pero nada más. Durante los últimos tres años hemos estado pagando una hipoteca a 20 años porque nos cansamos de mudarnos de alquiler en alquiler, y aunque la cuota es más alta, preferimos tener nuestro propio hogar. A pesar de trabajar todo el verano, no podemos irnos de vacaciones porque la hipoteca nos deja poco dinero al mes, y además en verano no hay cole y no hay nadie que cuide a los niños en nuestra ausencia. Al menos tenemos la tranquilidad de que estos meses de calor los pasan seguros y bien en casa, ¡su lugar! Mi suegra, ahora jubilada, se ofreció generosamente a echar una mano durante el verano, y como agradecimiento siempre vamos a casa de la madre de mi marido con la compra hecha y le damos dinero aparte para algún capricho de los niños, ya que nunca gasta su pensión en ellos porque no le llega. Preferimos darle el dinero en mano, así nos sale mejor que contratar una niñera, y todos parecemos contentos con este acuerdo. Sin embargo, el hermano de mi marido, que también tiene tres hijos, ha decidido llevarlos a casa de la abuela. Pero sus niños son más pequeños y revoltosos, necesitan mucha más atención y él no ha traído ni comida ni dinero para ellos, así que al final los estamos manteniendo nosotros. Es normal sentirse así; se lo he pedido muchas veces a mi marido que lo hable con su hermano, pero nunca se atreve porque no quiere discutir. ¿Por qué tengo que hacer yo el esfuerzo para que alguien más críe a sus hijos? ¿Cuál sería la mejor manera de hablarlo con él sin provocar una bronca?

February 10, 202602

Mi suegra nos ofreció su ayuda para cuidar de nuestros hijos durante el verano. Ahora está jubilada y le sobra tiempo, así que aceptamos, casi como quien