Life Lessons
לא מתאים לכם שאני רוצה לבנות את המשפחה שלי? ברחתי ממכם כדי להקים חיים משלי, ועכשיו הגעתם שוב – זינה העירונית מוצאת אהבה אצל דימה מהכפר, אבל כשבני המשפחה מחליטים להתערב, היא מגלה שלא תמיד קל לגשר על פערים בין עיר לכפר, במיוחד כשכולם מתערבים – האם זינה תעמוד על שלה ותבחר באהבה שלה או תחזור לעיר?
012
לא מוצא חן בעיניכם שאני רוצה לבנות לעצמי משפחה? ברחתי מכם, ניסיתי להתחיל את החיים מחדש, ועכשיו אתם שוב חוזרים לאותם הרגלים ישנים! נעמה, אל תדאגי כל כך!
Life Lessons
לא מוצא חן בעיניכם שאני רוצה לבנות משפחה משלי? ברחתי מכם, התחלתי את חיי מחדש, ואתם שוב חוזרים להרגלים הישנים – סיפור אהבה בין תל אביבית לקריית גתניק, עם משפחות מתערבות, הרבה דרמה, ארוחות שישי סוערות והרבה הומור ישראלי
013
מה, לא מוצא חן בעיניכם שאני רוצה לבנות לי משפחה משלי? ברחתי, בניתי לעצמי חיים, והנה חזרתם והכול שוב מהתחלה אמרה ענת, לבה ספק כאב ספק כעס. אל תכעסי כל כך, ענת!
Life Lessons
לאן היא כבר תלך? תשמע, ויטלי, אישה זה כמו רכב שכור: כל עוד אתה מתדלק ומשלם על הטיפולים, היא נוסעת לאן שתגיד. אבל אשתי אולגה? אני “קניתי” אותה עם כל הלב לפני שתים-עשרה שנה. אני משלם – אני בוחר את המוזיקה. נוח, אתה קולט? בלי מחשבות משלה, בלי כאב ראש. היא אצלי משי. סרגיי הכריז בקול גדול, מנופף בשיפוד שממנו נטף שומן על גחלים לוהטים, בטוח בצדקתו כמו ביום שני שמגיע מחר. ויטלי, החבר מהאוניברסיטה, רק מלמל לעצמו. אולגה, ליד החלון עם סכין ביד, חתכה עגבניות לסלט, כשצלילי ה”אני משלם, אני בוחר מוזיקה” הדהדו לה באוזניים. שתים-עשרה שנה. שתים-עשרה שנה היא הייתה יותר מאישה – היא הייתה הצל שלו, הטיוטה שלו, הכרית שלו. סרגיי האמין שהוא עילוי במשפטים, כוכב משרד עורכי הדין. הביא קופסאות מזומן מנצח הביתה. בלילות, כשסרגיי ישן, אולגה שלפה מהתיק שלו מסמכים וניגשה לתקן שגיאות גסות, לחדד ניסוחים, למצוא תיקונים עדכניים שבטח פספס בביטחון העצמי שלו. בבוקר, כבדרך אגב, הייתה מעירה: “סרגיי, הסתכלתי רגע, אולי כדאי להפנות לחוק המקרקעין? שמתי סימניה.” הוא היה נפנף אותה. “כל פעם עם העצות הנשיות שלך. בסדר, אבדוק.” בערב היה חוזר גיבור, מעולם לא אומר: “תודה, אולגה, בלעדייך הייתי נופל.” הוא באמת חשב שזה הברק שלו. ואולגה? הרי היא “יושבת בבית, מבשלת מרק”. באותו ערב בגן לא עשתה סצנה, לא יצאה לטרוק דלת, לא הפכה מנגל. פשוט המשיכה לחתוך סלט, שמה שמנת, הניחה על השולחן. “אתה בוחר מוזיקה, אה?” – חשבה, רואה את בעלה לועס בשר בלי להרגיש טעם. “עכשיו נשמע קצת שקט.” למחרת, כשסרגיי התחיל לחפש בעניינים כמו עניבה וקבע ש”העניבה הכחולה” תחכה בארון, היא ענתה בשלוות נפש מהשירותים. כשנסגרה הדלת, פתחה את פנקס הכתובות הישן. המספר של בוריס פטרוביץ’ – הבוס המיתולוגי – היה שם. “שלום, בוריס פטרוביץ’? זו אולגה – אשת סרגיי. לא, הוא לא יודע. יש לי עניין. צריך מישהי למחלקת הארכיון? או למי שמבין לסדר תיקים אבודים?” השיחה השאירה אותו מהורהר. בוריס זכר את אולגה – את הקורסים המרשימים, היכולת שלה לגלות עיקר בין ים של שטויות. כשעזבה הייתה אמר: “חבל, אולגה, הלכת להיות עקרת בית”. “תגיעי,” מלמל. “יש לי תיק שאף אחד לא נוגע בו. תסתדרי? אתקבל לעבודה.” בערב כשסרגיי נכנס הביתה, ראה את המקרר ריק, על השולחן פתק: “ארוחת ערב במקפיא. אני עייפה.” והוא – “מה זה??”. פתאום נפתחה הדלת. אולגה, עם תיק מסמכים, בחליפה שהוא לא ראה שנים, בעקבים. “איפה היית? מה זה התחפושת?” “הייתי בעבודה. אצלך במשרד, במחלקת הארכיון. בוריס פטרוביץ’ קיבל אותי כעוזרת.” סרגיי צחק – צחוק עצבני. “את – לעבוד? אל תצחיקי. שתיים-עשרה שנה לא החזקת כלום חוץ מכף. איזה ארכיון? תחנקי באבק יומיים.” “נראה.” היא מזגה לעצמה מים. “אז אצטרך לאכול כופתאות קפואות? אני מביא את הכסף, אני מחזיק את הבית.” “גם אני עכשיו מביאה. בינתיים לא הרבה, אבל לפלמני זה מספיק. ותחליף לבד את החולצה – המגהץ בדיוק במקום שהוא עמד עשר שנים.” ככה התחילה ההשתנות. פתאום הוא היה צריך לעשות כביסה בעצמו. לענוב לבד, לגלות שהכביסה – לא בדיחה. הבית נהיה פתאום “של שניים”. אבל הכי קשה? אולגה כבר לא הייתה “הכרית” שלו. כל הערביים של קיטורים, של “כולם מטורפים והלקוח קמצן”? – נגמרו. היא לא הרימה עיניים מהמחשב. “סרגיי, תוריד ווליום, יש לי מחר תיאום בתיק פשיטת רגל.” “למי בכלל אכפת מהפשיטת רגל שלך?” – התפרץ. “יש לי עסקה בוערת!” “לי כן. זה בשביל הערכה עצמית.” הוא נבהל – הקרקע נשמטה. בלי ההכוונה שלה, פתאום החל לטעות. בוס עוקב במבט, בוריס פטרוביץ’ מחייך לעבר אולגה. היא אוספת את הארכיון בשלושה ימים, מוצאת ניירות שנעלמו. בתוך שבוע – כבר לא במרתף, אלא מול המתמחה, בית המשפט. היא הולכת אחרת – בעקבים, בביטחון. ואז, לקוחה הזהב: חנה מרקוביץ’, בעלת רשת מרפאות, אשת ברזל עם אפס סבלנות. היא במאבק עם שותף שמנסה לקחת ממנה חצי עסק עם מסמכים מזויפים, לדעתה. התיק אצל סרגיי – ההזדמנות לאפס את כל הפאשלות. “אני אקרע אותה,” התגאה במטבח. חותך נקניק ישר על השולחן. “הכול ברור, אחשוף אותה, נביא עדים.” אולגה שותקת, קוראת ספר. “שומעת? אקבל בונוס, אקנה לך מעיל. אולי תחזרי לנורמלי?” היא משירה עליו מבט לא מובן. “לא צריכה פרווה. צריכה שתפסיק לעשות פוזות. חנה שונאת לחץ. היא אישה מהדור הישן – לדבר איתה, לא להפעיל כוח.” “די כבר, פסיכולוגית בעשר אגורות.” בפגישה – אווירה נכרת. חנה בראש השולחן, עיניים מפיקות לייזר. סרגיי זורק מונחים, מנופף גרפים. “אנחנו נקפיא להם חשבונות. נכריח אותם לזחול.” “אתה לא שומע. אני לא רוצה מלחמה, זה נער הסנדק שלי. טועה – נכון – אבל אני לא רוצה לו בית סוהר. אני רוצה את העסק חזרה ושיעלם לי מהחיים, בשקט. מה אתה מציע?” הוא מגמגם. “אי אפשר אחרת. זה משפט, אם…” “אתה מסולק מתיק הזה,” היא לוחשת וקמה ללכת. “בוריס פטרוביץ’, אני מאוכזבת.” בוריס מחוויר. סרגיי אדום כלהבה. פתאום נכנסת אולגה עם מגש תה. היא רואה הכול – לא מגיבה ברשעות, אלא כמקצוענית. “חנה מרקוביץ’.” קולה של אולגה שקט ורב עוצמה. חנה נעצרת. “סליחה, הבאתי לך תה עם זעתר, שאת אוהבת,” ממשיכה אולגה. “צודקת לגבי הסנדק שלך – במקרה דומה ב-98′ סגרו בלי משפט, בהסכם סודיות, העברת מניות כמתנה. כולם שמרו על הכבוד.” חנה מפנה מבט חודר. “מאיפה את יודעת? זה היה סודי.” “חקרתי בארכיון.” והוסיפה: “יש פה טריק. אפשר לפסול את השטרות לא בגלל זיוף, אלא בגלל פגם טכני – חסר פרט אחד, לא צריך תיק פלילי. הסנדק טעה בתום לב, את תשמרי על הקליניקה, הוא – על שמו הטוב.” השתררה דממה. סרגיי בהלם – איך היא ידעה? הוא אפילו לא עבר על המסמכים. חנה חוזרת, מתיישבת. “תה עם זעתר? תספרי לי על הפגם. ואתה,” מצביעה על סרגיי, “שב ולמד.” שעתיים – אולגה מדברת, מסבירה, מקשיבה – והיא הרי הביתית, “הנוחה”, עכשיו מובילה תיק של חיים. כשהם חוזרים הביתה, שקט. ברדיו פופ. לרוב סרגיי מחליף לחדשות, הפעם לא נוגע. העולם שלו – הסדר הברור שבו הוא המלך, והיא שירות – קרס. ועל ההריסות עמדה אשה אחרת – חזקה, חכמה, יפה. הכי מפחיד – כך היא הייתה תמיד. רק הוא היה עיוור. הם חזרו. חשוך. הבן לא חזר מבית הספר. סרגיי נכנס למטבח, אולגה הלכה להחליף בגדים. הוא הביט בידיו – הציפו אותו בושה צורבת, לא מהכישלון בטיפול בלקוחה, אלא מהמשפט ההוא בגן, על “אני משלם”. אולגה חזרה, הסירה איפור, עייפה – אבל העיניים שלה חיות, לא כבויות. פתחה מקרר, שברה ביצה למחבת. “אולגה…” קולו נסדק. היא לא הסתובבה. “אני אעשה.” הוא קם, ניסה להוציא לה את המרית. “עזבי, שבו, את עייפה.” אולגה התיישבה, הביט עליה איך הוא נאבק עם הביצה, איך החלמון נשפך, מגיש לה אומלט שרוף, עקום. “תסלחי לי,” אמר בשקט. היא טעמה. “האומלט דווקא אכיל.” “היום הבנתי…” – התקשה להשלים. – “הצלת אותי. שנים. אני זוכר שתיקנת לי מסמכים. פשוט התרגלתי. נהייתי שחצן.” הביט בה בעיניים מפוחדות – עכשיו היא יכולה ללכת. יש לה עבודה, יחס, כסף. לא תלויה בו. “אני לא הולכת סרגיי,” ענתה לשאלה שלא נישאלה. “בינתיים לא. יש לנו יותר מידי לחלוק מאשר רכוש. בכל זאת, עשרים שנה. אבל הכללים משתנים.” “איך?” שאל. “מה לעשות?” “לכבד.” היא נגסה בלחם. “פשוט לכבד. אני לא משי – אני בן אדם. ואני שותפה שלך. בבית ובעבודה. חצי-חצי. לא ‘עוזר לאישה’ – עושה את החלק שלך. הבנת?” “הבנתי,” הנהן. והפעם, זו הייתה אמת. “אז אני אוכל?” – סרגיי חייך ולקח מזלג. הביצה הייתה מלוחה ושרופה, אבל מהטעים שאכל מימיו. כי זו לא הייתה כבר ‘שירות’ – זו הייתה ארוחה של שווים.
023
לאן היא כבר תלך? תבין, איתן, אישה זה כמו רכב שכור. כל עוד אתה שם דלק ומשלם על הטיפולים, היא נוסעת לאן שתגיד. ואת נoga שלי? קניתי אותה עם הכל כולל הכל כבר
Life Lessons
כשחזר הביתה מהעבודה, החתול לא היה שם: סיפורו של פטריק, מתכנת צעיר שקיבל דירה מהוריו, הציל חתלתול פגוע ורגליים בשם “חתיך”, ונאבק בין אהבתו לחתול לבין זוגיות מסובכת עם מריה, שביקשה ממנו לוותר על חתיך. אחרי מפגש משפחתי משפיל, פרידתו מהחתול ומסע החיפוש הנוגע ללב, פטריק בחר להישאר עם חתיך ולסיים את הקשר עם מריה – כי יש דברים שחשובים באמת.
068
כאשר חזר מהעבודה, החתול לא היה שם. אלעד היה בחור צנוע, נקי ממנהגים רעים. ביום הולדתו ה-25 נתנו לו הוריו דירה במתנה למעשה, עזרו לו לגייס כסף לעבור בתשלום
Life Lessons
לקחת לי את אבא שלי – אמא, נכנסתי לדירה! תארי לך, סוף סוף! אוקסנה הצמידה את הטלפון לכתף ונאבקה עם המנעול הסרבן. המפתח לא הסתובב בקלות, כאילו בודק את החדשה בבית. – איך הדירה, חמודה שלי? הכול בסדר? – קול אמא היה נרגש ודואג. – מושלם! מוארת, מרווחת. מרפסת לכיוון מזרח, בדיוק כמו שרציתי. אבא בבית? – כאן, כאן! – נשמע הבס של ויקטור. – שומעים אותי? אז מה, הגוזל עף מהקן? – אבא, אני בת 25, איזה גוזל? – בשבילי את תמיד גוזל. בדקת את המנעולים? החלונות? החימום… – ויקטור, תן לה להתרגל! – קטעה אמא. – אוקסנה, תהיי זהירה. זה בניין חדש, מי יודע מי גר לידך. אוקסנה צחקה, הצליחה סוף סוף לפתור את המנעול ודחפה את הדלת פנימה. – אמא, זה לא שיכון של שנות השבעים. בניין מסודר, אנשים טובים. יהיה בסדר. הימים הפכו למרוץ אינסופי בין חנויות בטון, סלוני רהיטים והדירה. אוקסנה נרדמה עם קטלוגי טפטים, והתעוררה בבדיקה איזה צבע רובה יילך טוב עם הקרמיקה. בשבת עמדה בסלון, בוחנת דגימות בדים לווילונות, והטלפון צלצל. – איך ההתקדמות? – שאל אבא. – לאט אבל בטוח. היום אני בוחרת ווילונות, נודדת בין “שנהב” ל”חלב אפוי”. מה דעתך? – זה אותו צבע, משווקים שונים, מותק. – אבא, אין לך מושג בגוונים! – אבל יש לי מושג בחשמל. השקעים מסודרים? השיפוץ שואב זמן, כסף ועצבים, אבל כל פרט הופך את הקירות החשופים לבית אמיתי. אוקסנה בחרה בעצמה את הטפטים הבהירים לחדר השינה, מצאה שיפוצניק ללמינציה, תכננה את מנח הרהיטים כך שאפילו המטבח הקטן ירגיש מרווח. כשהאיש האחרון פינה את השאריות, אוקסנה ישבה על הרצפה בסלון המצוחצח. אור רך נכנס מווילונות חדשים, ריח רענן ונגיעה צבע טרי. הבית הראשון שלה… שלושה ימים לאחר ההובלה, פגשה את השכנה. אוקסנה התעסקה במפתחות, כשמולה נשמע מנעול. – או, החדשה! – אישה בתחילת שנות השלושים הציצה מהדלת. תספורת קצרה, שפתון אדום ועיניים סקרניות. – אני עלינה. מולך בדיוק, מעכשיו אנחנו שכנות. – אוקסנה, נעים להכיר. – אם תצטרכי סוכר, מלח או סתם לדבר – פשוט תבואי. בהתחלה בבניין חדש מרגיש מוזר קצת. עלינה התגלתה כמעניינת וחברותית. שתו תה אצל אוקסנה ודיברו על הקפריזות של חברת הניהול ועל תכנון הקומה. עלינה חלקה טיפים – איפה יש אינטרנט טוב, מי מתקין ברזים בזול, ואיפה בסופרים ליד הבית יש ירקות הכי טריים. – יש לי מתכון לעוגת תפוחים – פשוט תענוג! – עלינה חיפשה בטלפון. – אשלח לך. חצי שעה, ונראה כאילו עמלת יום שלם. – יאללה, תשלחי! עוד לא ניסיתי את התנור… הימים נקשרו לשבועות, אוקסנה שמחה שיש לה שכנה פתוחה. נפגשו במדרגות, לפעמים התארחו אחת אצל השנייה לקפה, החליפו ספרים. בשבת הגיע ויקטור — לעזור עם מדף עיקש. – בחרת דיבלים לא מתאימים, – אבא אובחן. – זה לגבס, פה יש בטון. רגע, יש לי ברכב. אחרי שעה המדף נתלה ישר וחזק. ויקטור התקפל, בדק בקפדנות ונענע בראשו: – זה יחזיק עשרים שנה. – אתה אבא הכי טוב! – אוקסנה חיבקה אותו. ירדו יחד, דיברו שטויות: עבודה, בוסים חדשים, בלגני מסמכים. בכניסה פגשה את עלינה עם שקיות סופר. – היי! – אוקסנה נפנפה. – תכירי, זה אבא שלי, ויקטור. אבא, זו עלינה, השכנה שסיפרתי. – נעים מאוד, – ויקטור חייך בנעימות. עלינה קפאה לרגע, סקרה את ויקטור ואת אוקסנה. החיוך שלה היה פתאום מודבק ומוזר. – גם לי, – אמרה קצרות ונעלמה מהר. הכול השתנה מאז. עלינה החלה להתרחק, בפנים קפוא. הזמנה לתה נענתה בתירוצים. ואז הגיעו תלונות… בהתחלה שוטר דפק בדלת ב-21:00. – התקבלה תלונה על רעש, – התנצל. – מוזיקה חזקה. – איזו מוזיקה? קראתי ספר! – ככה שכנים אומרים… בהמשך נערמו תלונות — “רעש בלתי נסבל”, “דפיקות בלתי פוסקות”, “מוזיקה בלילה”. השוטר הפך לאורח קבוע, מתנצל ומושך כתפיים. אוקסנה ידעה מהיכן זה מגיע, אבל לא למה. כל בוקר היה הימור – קליפת ביצה מרוחה על הדלת, קפה באזור המשקוף, שקית קליפות מתחת למפתן? קמה חצי שעה מוקדם, כדי לנקות הכול. הידיים שורפות מחומרי ניקוי והגרון חונק. – ככה זה לא יכול להימשך, – אמרה ובררה מצלמות עינית באינטרנט. הציבה מצלמה זעירה. הכל התחבר לטלפון שלה. חיכתה. לא הרבה. בשלוש לפנות בוקר הגיע התראה — תנועה במצלמה. אוקסנה ראתה את עלינה בחלוק ובנעלי בית, מורחת חומר כהה על דלתה. במיומנות, בשיטה, כמו משימה קבועה. בלילה הבא לא נרדמה. ישבה בכניסה, דרוכה. בסביבות שלוש שוב שמעה רשרוש. פתחה במהירות את הדלת. עלינה קפאה, עם שקית ביד שממנה טפטף משהו דוחה. – מה עשיתי לך? – שאלה אוקסנה בקול חלש. – למה את עושה לי את זה? עלינה הניחה את השקית, פניה התעוותו – יופי שהפך למסכה של זעם ישן. – את? לא עשית לי כלום. אבל אבא שלך… – מה לאבא שלי? – הוא גם אבא שלי! – צעקה עלינה. – רק אותך גידל, אותי נטש בגיל 3! לא נתן אגורה, לא התקשר! אנחנו בקושי שרדנו, והוא הביא משפחה מושלמת עם אמא שלך! אפשר לומר, את לקחת לי את אבא שלי! אוקסנה נסוגה, נשענת על המשקוף. – את משקרת… – באמת? תשאלי אותו! תשאלי אם הוא זוכר את מרינה סולובייבה והבת עלינה שהשליך מהחיים שלו כמו אשפה! אוקסנה סגרה את הדלת, התמוטטה על הרצפה. בראש רק מחשבה אחת: לא נכון, לא נכון, לא נכון. אבא שלי לא כזה. בבוקר נסעה להורים. ניסתה להרכיב את השאלה, אבל כשראתה את אבא, רגוע כרגיל, עם העיתון – לא הצליחה לדבר. – אוקסנה! איזו הפתעה! – קם אליה. – אמא בסופר, תכף חוזרת. – אבא, יש לי שאלה… – התיישבה. – אתה מכיר את מרינה סולובייבה? ויקטור קפא. העיתון החליק מידיו. – מאיפה… – הבת שלה – שכנה שלי. היא טוענת שאתה אבא שלה. שתיקה ארוכה. – אנחנו נוסעים אליה. מיד. צריך לסגור את זה. נסעו לדירה של עלינה. לא דיברו בדרך. אוקסנה ניסתה להרכיב מחדש את החיים. עלינה פתחה מיד, כאילו ציפתה. העבירה מבט כבד, ואז נעה הצידה. – באת להתוודות? – הטיחה. – אחרי שלושים שנה? – באתי להסביר. – ויקטור שלף נייר מקופל. – תקראי. עלינה קראה. פניה השתנו מיובש לכעס, ואז למבוכה ולהלם. – מה זה? – תוצאה של בדיקת DNA, – השיב ויקטור בשקט. – עשיתי אחרי שמרינה ניסתה לקבל מזונות. הבדיקה הוכיחה: אני לא אבא שלך. מרינה בגדה בי. את לא הבת שלי. הנייר נפל מידיה של עלינה. אוקסנה עם אביה יצאו מהדירה. בבית חיבקה אותו. – תסלח לי, אבא. שספקתי בך. ויקטור ליטף את ראשה, כמו פעם כשהייתה ילדה. – אין לך על מה להתנצל, מתוקה. זה לא את, זה אחרים. היחס לשכנה לא השתנה. אוקסנה כבר לא ניסתה להתקרב. אחרי כל זה, הכבוד נעלם לעד…
077
לקחה ממני את אבא שלי אמא, עברתי! את מאמינה? סוף־סוף זה קרה! נועה החזיקה את הטלפון בין הכתף ללחי, בזמן שנאבקה במנעול הסורר. המפתח הסתובב בקושי, כאילו המנעול
Life Lessons
לילכה ילדה בשקט ועמדה לוותר על בתה: סיפור של סטודנטית צעירה, אחות מנוסה, ואב בעל השפעה בעיר שמוצא את דרכו אל האחריות והלב – כל זאת בין מסדרונות בית החולים והלבטים על אימהות, קבלה ותמיכה בישראל של ימינו
0553
אני עובד כאח לידה כבר שנים רבות, ובמהלך השנים נתקלתי בסיטואציות שונות חלקן מרגשות, אחרות פחות נעימות. לרוב הצוות הרפואי משתדל לא להתערב בעניינים האישיים
Life Lessons
חמישה דירות במשפחה, אבל אנחנו עדיין חייבים לגור בשכירות
041
עברו שנים רבות מאז וכל הסיפור הזה עדיין צרוב בי. לפעמים אני תוהה אם יש עוד משפחות כמונו: חמש דירות במשפחה, ובכל זאת אנחנו נאלצים לשכור. משפחתו של בעלי
Life Lessons
את לא אוהבת אותו, אבל לנו היה טוב – אולי ננסה להתחיל מחדש?
021
את לא אוהבת אותו, ולנו היה טוב יחד, אולי ננסה שוב מההתחלה, טוב? התגרשנו לפני שלוש שנים, זה היה גירושין שקטים, בלי מריבות גדולות או האשמות מיותרות.
Life Lessons
ההבטחה דניס החזיק בביטחון את ההגה ונהג בנינוחות בכביש, לצידו ישב חברו קיריל, שניהם שבו לעיר אחרי שליחות קצרה מטעם הבוס. “איזה יופי שסגרנו את העסק והחוזה על סכום כל־כך גדול, הבוס יהיה מרוצה,” חייך דניס. “בהחלט, היה לנו מזל,” השיב קיריל, ששניהם עובדים יחד במשרד. “כיף לחזור הביתה כשמישהו מחכה לך,” אמר דניס, “הארינה שלי בהריון וסובלת מטוקסיקוזה, אני מאוד מצטער עליה, אבל שנינו כל־כך רצינו ילד והיא אמרה שתסבול בשבילנו.” “ילד זו שמחה,” השיב קיריל, “למרינה ולי לא מצליח, כבר שנים אנחנו מנסים, אפילו עשינו טיפול הפרייה פעם שנייה.” דניס התחתן בגיל מאוחר, אחרי הרבה נשים שחולפות, אבל רק כשראה את ארינה התאהב בה באמת. כשהכיר לחברו את ארינה, וקיריל היה עד בחתונה, קצת קינא בו – היא הייתה יפה ועדינה. גשם דק וטפטפני ניתז על השמשה והחברים דיברו בצחוק, עד שצלצל הטלפון של דניס. “שלום ארישקה, כן, בדרך, בעוד שעתיים בערך. אל תדאגי, אל תעשי שום דבר כבד, אני אטפל בהכול כשאחזור. אוהב.” קיריל דמיין איך ארינה מחכה לחברו ודאגה לו, ותהה – מרינה שלו אף פעם לא דואגת, היא מתייחסת אליו כאל קבוע. פתאום, דניס סובב את ההגה בחדות – למולם דהרה גז’ל, ההתנגשות בלתי נמנעת, ברגע האחרון הרכב פגע בעמוד מהצד של דניס. קיריל התעורר עם כאב ראש ודם ביד, הרכב בין גלגליו, דלתו פתוחה. הסתכל על דניס – זה האחרון לא זז. אנשים רצו, מכוניות נעצרו, הזעיקו אמבולנס, דניס שכב על אלונקה, קיריל התכופף אליו, והוא לחש: “תעזור לארינה…” בבית החולים התברר שלקיריל שבר ביד וזעזוע מוח. שאל שוב ושוב את הצוות: “איך דן, איך חבר שלי?” ולאחר זמן הודיעו לו – “דניס מת.” קיריל היה בדיכאון, לא הגיע להלוויה, מרינה סיפרה שאשתו של דניס בכתה נורא, לא יכלה לעמוד ליד הארון. לאחר שהתאושש, הגיע עם מרינה לקבר החבר, הבטיח לו בלב: “אל תדאג, חבר שלי, אשמור על אשתך, כמו שביקשת…” יומיים אחרי, נסע לארינה, פתחה את הדלת ובכתה: “איך אפשר לחיות בלעדיו?” “קיבלתי עליו הבטחה,” השיב קיריל, “פשוט תודיעי לי אם צריך משהו, אבקר מדי שבוע.” הזמן עבר. ארינה התאוששה קצת, פחדה שההריון ייפגע מהעצבות, הרופא הזהיר. קיריל המשיך לעזור, קנה מצרכים, הביא ויטמינים, הסיע לפוליקליניקה – היא לא ניצלה את טוב ליבו. “לא נעים לי שתשקיע בי כל־כך,” אמרה ארינה, “אני מבטיח, זה בשביל דניס,” השיב. קיריל חש רגשות מעורבים – ארינה, האישה שחלם עליה, אך המצב הקשה. מרינה לא ידעה אודות הסיוע, אצלו בטלפון רשומה “תרומה”, ידע שאשתו תבדוק. הניסיון השני להפריה נכשל, היחסים מתוחים, מרינה חשבת שקיריל אשם. הקריירה של קיריל בתחום, בינתיים, רק התקדמה. הריון ארינה מתקדם והיא נעשית חסרת אונים, משפחתה רחוקה בסיביר, סובלת מכאבי ראש ובצקות, אבל מתמודדת. פעם אחת נכנס ומצא אותה עומדת על סולם, תולה וילונות חדשים. “ארינה, תרדי מיד, זאת סכנה!” הוא עזר לה לרדת, חש רעד בגופו. בהמשך בקשה: “דניס, תעזור לי לסדר את חדר הילדים…” שוב לקח על עצמו את השיפוצים, לא יכל להשאיר אותה לבד. מרינה חושבת – כדי להציל את הזוגיות, חייבת להתרכז בעבודה, קיבלה טור בעיתון מוכר ושכר טוב, מנסה לקרב את קיריל בּחגונית ביתית. לפתע מצלצל הטלפון – “תרומה” על צג המכשיר, קיריל עונה, ניגש למטבח. “מה קרה?” “ארינה מתחילה ללדת… הזמינה אמבולנס.” “שבעה חודשים, זה מוקדם…” “אני מגיע לבית החולים.” הוא מספר למרינה על “שיחה מהבוס בנושא תרומה,” היא לא מאמינה. קיריל ממהר, בבית החולים – ארינה ילדה בן. חוזר הביתה עייף, מרינה מבחינה: “התרומה שלך גבתה ממך מחיר…” לבסוף, קיריל מתוודה: “ארינה ילדה בן, הבטחתי לדניס שאעזור לה, היא לחלוטין לבדה.” “עכשיו סוף סוף הכל ברור. השלב הבא – תעזור לארינה עם הבן שלה, נכון?” “נכון,” אמר בכנות. מרינה מחליטה: “אני מגישה גט. אולי אמצא גבר אחר ואצליח ללדת ממנו.” קיריל מביט בה בהפתעה – היא מאשימה אותו בחוסר ילדים. “זו זכותך, מרינה, אין לי דרך אחרת. אני חייב לעזור לארינה והילד.” הזמן עבר, מרינה הגישה גט, קיריל עבר לארינה ועזר לה עם דניקה הקטן, בהמשך נישאו, ועוד שנתיים נולדה להם בת. תודה על הקריאה, ההרשמה והתמיכה. שיהיה לכם בהצלחה!
020
הבטחה אני החזקתי את ההגה בביטחון, נוסע בכביש המהיר בין תל אביב לחיפה, ויונתן, חברי הטוב, ישב לצידי. חזרנו מנסיעת עבודה הבוס שלח אותנו ליומיים כדי לסגור איזו עסקה.
Life Lessons
— ¡Nos quedamos en tu casa un tiempo porque no tenemos dinero para alquilar la nuestra! — Me dijo mi amiga. Soy una mujer muy activa. A pesar de tener 65 años, sigo visitando lugares distintos y conociendo a gente muy interesante. Recuerdo mi juventud con alegría y algo de nostalgia: ¡en esa época se podía pasar las vacaciones donde te apeteciera! Podías ir a la playa, hacer una acampada con amigas y amigos o embarcarte en un crucero fluvial. ¡Y todo por muy poco dinero! Pero todo aquello ya es cosa del pasado. Siempre me ha gustado mucho conocer gente. Hacía amistades en la playa, en el teatro… y con muchas de esas personas mantuve el contacto durante años. Un día conocí a una mujer llamada Sara. Coincidimos en el mismo hostal durante unas vacaciones y nos despedimos como buenas amigas. Pasaron los años; de vez en cuando nos escribíamos cartas y felicitaciones. Hasta que un día recibí un telegrama sin firma que solo decía: “A las tres de la madrugada llega el tren. ¡Espérame en la estación!”. No entendía quién podía haber enviado tal mensaje. Por supuesto, mi marido y yo no fuimos a la estación. Pero, a las cuatro de la mañana, alguien llamó a nuestra puerta. Abrí y me quedé de piedra: era Sara, acompañada de dos chicas adolescentes, una abuela y un hombre, todos con un montón de maletas. Mi marido y yo estábamos paralizados de sorpresa. Pero los dejamos entrar. Y entonces Sara me preguntó: — ¿Por qué no viniste a buscarnos? ¡Te mandé un telegrama! Además, ¡el taxi cuesta dinero! — Lo siento, no sabía quién lo había enviado… — Bueno, tenía tu dirección. Aquí estoy. — Pero creí que solo íbamos a cartearnos, nada más. Sara me contó que una de las chicas había terminado el colegio y quería entrar en la universidad. El resto de la familia había venido con ella para apoyarla. — ¡Nos vamos a quedar a vivir en tu casa! No tenemos dinero para alquilar, y vosotros estáis cerca del centro. Me quedé impactada. No éramos ni parientes. ¿Por qué debíamos permitirles quedarse? Les dábamos de comer las tres comidas del día. Traían algo de comida, pero no cocinaban nunca. Yo tenía que encargarme de todo. No pude soportarlo más y, a los tres días, les pedí que se marcharan. No me importaba adónde. Se montó un escándalo monumental. Sara empezó a romper platos y a gritar histérica. Me quedé boquiabierta por su actitud. Luego se fueron. Conseguían robarme mi bata, varias toallas y, misteriosamente, hasta una olla grande con col. No sé cómo se la llevaron, ¡la olla simplemente desapareció! Así terminó nuestra amistad. ¡Gracias a Dios! No volví a saber de ella ni a verla. Ahora soy mucho más prudente cuando conozco a gente nueva.
08
¡Nos vamos a quedar en tu casa una temporada porque no tenemos dinero para alquilar un piso!me dijo mi amiga. Siempre he sido una mujer muy activa.
© 2026 VesperUm